חוכמת ההמונים ובורות פוליטית

יש לנו כיום יותר מידע מאי פעם בהיסטוריה, יש לנו גם, הרבה יותר כלים המאפשרים לנו להתעמק בדברים, לשאול שאלות להביע את דעתנו, יש לנו אפילו, על פי מחקרים, יותר איי.קיו מאשר הדורות הקודמים, ולמרות זאת כאשר זה מגיע לשאלות של החיים החברתיים, ולשאלות הבוחנות הבנה של מורכבות פוליטית והיסטורית, היכולות שלנו נמצאות בנסיגה מטרידה. אם לנסח זאת בצורה פשוטה,  אנו יותר חכמים כפרטים והרבה יותר טיפשים כחברה.

כיצד ניתן להבין התפתחות זו? איך בכלל זה מסתדר? שאנחנו יותר אינטליגנטים מן הדורות הקודמים ומצד שני אווילים מתמיד? התשובה, כמובן מורכבת ומתעתעת, וכל ניסיון לענות על השאלה בצורה חד משמעית ופשטנית תהיה להוכיח את הדבר עצמו בגוף השאלה. למרות הסכנה המוחשית הזו, אני רוצה להציע מספר הסברים אפשריים.

הסיבה הראשונה לטעמי לבורות הקולקטיבית שלנו, קשורה לכך שאנחנו פחות ופחות חיות פוליטיות. כאשר אריסטו הגדיר את בני האדם כחיות פוליטיות הוא התכוון לכך, שהמשמעות של הקיום אנושי ומה שמייחד את בני האדם מייתר בעלי החיים, הוא היותם מוסגלים ליצור את המציאות של עצמם ולבנות את סביבתם. הפוליטיקה היא מבחינתו האפשרות של האדם להתנתק מן הקשר המיידי לטבע ולהוסיף מימד של בחירה, לגבי אופי החיים המשותפים שלנו. כיום, במידה רבה, אנו חיים בעידן שבו המימד הפוליטי של הקיום הולך ומתעמעם, עד כדי כך, שאנשים מתקשים לראות את הקשר בין החיים הפרטיים שלהם, הבחירות שהם עושים והמישור הקולקטיבי.

האדם הוא פחות חיה פוליטית, כי ההקשר החברתי פשוט הלך והתרחק מאיתנו והתעמעם. אנו חיים למען עצמנו, למען הגשמה עצמית ומתקשים לראות את האחר את הכלל ולא מסוגלים בכלל לזהות את הקשר בין המישור הפרטי למישור הציבורי.

סיבה שניה קשורה לפרסנוליזציה של המציאות. הפסיכולוג ההפוליטי הנודע ג'וזף אדלסון במחקרו המפורסם מתחילת שנות ה-70 חקר את ההתפתחות של רעיונות פוליטיים אצל בני נוער בשלוש מדינות שונות ומצא שהמשתנה המשמעותי ביותר לניבוי הבנה מורכבת של פוליטיקה בקרב בני נוער איננו הלאום, המעמד או המגדר, אלא בראש ובראשונה הגיל.

בני ה-12 חושבים על הפוליטיקה בצורה נאיבית, פרסונלית  ולא מסוגלים לשייך התנהגויות של אנשים למצבים חברתיים מורכבים יותר, לעומת זאת לקראת גיל 15-16 בני נוער כבר מסוגלים להכליל מתוך המקרים הפרטיים, מסוגלים להבין את המורכבות של רעיונות ולחשוב במושגים פילוסופים על המציאות החברתית. מתוך המחקרים הללו מפתח ג'וזף אדלסון תפיסה של חינוך, הקשורה לאופן שבו יש למערכת החינוך אחריות על יצירת  הדמיון הפוליטי שלנו. זאת אומרת, אחריות על האופן שבו אנו יכולים להבין את המציאות הפוליטית בתוכה אנו חיים ולדמיין לה אלטרנטיבה.

בגיל הנעורים אנו עוברים מלחשוב על הפוליטיקה כזירה של שחקנים לפוליטיקה כזירה של מוסדות, רעיונות והאינטרקציה ביניהם. אבל אם אנחנו לא נחשפים די לחינוך ביקורתי ולעושר מחשבתי והיסטורי, אזי אנחנו נתקעים לנצח עם מחשבות פשטניות על הפוליטיקה. הנטייה לחשוב על הפוליטיקה בעיקר במישור האישי, מובילה לכך שאנו לא מצביעים יותר לרעיונות אלא לאנשים, אנחנו לא באמת פוסלים את השיטה אלא רק את הפוליטיקאים המושחתים (כמו שכתב יפה אלעד אור על מפלגתו של אלדד יניב וסרטוני השיטה) ואנחנו מתקשים לראות את הקונטקסט הרחב ונשארים רק בעיקר ברמה האישית ובעצם נשארים בני נוער לנצח.

לתקשורת גם יש תרומה נכבדת לכך. במהותה היא לא מעוניינת לספר את הסיפור מן הזווית הרחבה, ומעדיפה את הדרמה, הריגוש והרייטינג ולכן היא משתדלת להצג את הדברים תמיד כסיפור של טובים ורעים, גיבורים ונבלים, סיפור של אנשים וחולשות ובכך מעצימה את ההסבר הפרסונלי על חשבון הניסיון להסביר את הדברים באופן יותר מורכב ומתוחכם. אבל גם מן

גם רשת האינטרנט איננה יוצאת בידיים נקיות,  הרשת למרות שהיא מקור בלתי נדלה למידע מעודדת את פשטנות שעוטפת אותנו כיום, כי אנו מתרגלים לצרוך את הררי המידע המקיפים אותנו במנות קטנות, תוך קפיצה מנושא לנושא, אנחנו מתקשים לקרוא טקסטים שעוברים 140 תווים, אנחנו מתקשים להישאר מרוכזים, אנחנו מתקשים לחשוב על נושא אחד מעבר לזמן קצוב, למעשה אנו מפתחים תסמונות של בעיות קשב וריכוז המונעות קיומו של דיון משמעותי כמעט בכל תחום ובין היתר בזירה הפוליטית. יש עוד סיבות שניתן להרחיב עליהן אך נראה לי שחרגתי ממזמן מהקיצבה המותרת לכתיבה בפוסט אחד, ומכיוון שיש להניח שאיש לא הגיע עד הלום, אשאיר רעיונות אילו להזדמנות אחרת.