בואו ניקח מהעשירים

אני לא סוציאליסט. אני לא חושב שאנחנו צריכים להבהיל את כל המגזר העסקי. אני מכיר את התיאוריה שאומרת – בואו ניקח מהעשירים, אני גם רואה, זה לא הצליח, אין שום מקום בעולם שזה הצליח, הסוציאליזם לא הצליח בשום מקום בעולם. אני לא אהרוס את הכלכלה הישראלית כדי בשביל שיפסיקו לכתוב דברים רעים בפייסבוק" (יאיר לפיד בראיון לחדשות ערוץ 2 יום שישי ה- 10.5.13)

פעם אחר פעם, אנו מקבלים הוכחות לחולשותיו של הקפיטליזם הניאו ליברלי, לחוסר הצדק שבו, לתאוות הבצע שהוא מעודד, לחוסר השוויון שהוא יוצר. לפערים שהוא מעצים, לניכור שהוא מעמיק, ועדין רוב האנשים בטוחים שהשיטה עובדת. שאלו רק תקלות מקריות, סטיות תקן אקראיות, בעיות של ויסות ורגולציה.

בחמש השנים האחרונות התגלה הקפיטליזם בחולשתו. מדגים שוב ושוב שכאשר המדינה מפריטה את שירותיה היא למעשה מפקירה את אזרחיה. מוכיח בכל פעם מחדש שבעלי ההון, אינם רואים דבר מעבר לשורת הרווח, מעבר לדיבידנדים. בשיטה החדשה שנוצרה אין ערבות הדדית ואין אחריות ניהולית, אין מחויבות לעובדים ואין חלוקה בנטל. כך חברות ובעלי הון יכולים ללא כל ייסורי מצפון לפטר מאות אנשים לא בגלל שהם מפסידים כסף אלא רק בגלל שהרווח הצטמצם, או הדיבידנד בסכנה. כך הם יכולים לחלק למנהלים משכורות שהיו יכולות לכלכל לעתים אלפי משפחות, מבלי לגמגם, וכך הם גם יכולים לשקר או לנסות להטעות ולהפחיד את הציבור (ראו מקרי קידוחי הגז) הכל לגיטימי, בשם הרווח מותר לנסות הכל, אם יעבוד יופי אם לא נשלם קצת יותר, אבל לפחות לא וויתרנו ללא מאבק.

למרות הדוגמאות הרבות לכשלים האדירים של הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית עדין רק מעטים מוכנים להתנער מן השיטה, להציע אלטרנטיבה. אפילו חלק ניכר מהסוציאל-דמוקרטים בעולם המערבי מדברים בקול מגומגם על איזה קפיטליזם מרוכך עם קורטוב חמלה. לעומת זאת שולטת בכיפה איזו אמונה איתנה שאין אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית. שזו השיטה היחידה שיכולה להבטיח את רווחת האנושות, החירות והקדמה. הסוציאליזם מוצג כאיזו תופעה איומה, כזו שרק הביאה רק מזור וכאב עוני ואובדן לעולם. ההוכחה כמובן היא פשוטה, די לחשוב על ברית המועצות ולהבין עד כמה עמוק היה כישלונה של השיטה הסוציאליסטית. די להיזכר בהישגיה ההיסטוריים כדי להבין שהסוציאליזם בכל מקום כשל.

זו כמובן טענה לא מדויקת, ברית המועצות ומשטר האימים שלה, אומנם הוציאו שם רע לסוציאליזם אך הם אינם פניו. כישלונה של ברית המועצות איננו מהווה, כל הוכחה לכישלון הרעיונות המרקסיסטים. יותר מכך סוד ההצלחה של הקפיטליזם, שאנו כה אוהבים להלל, נובע בדיוק מכך שבניגוד לתחזיות הקודרות של מרקס על הקפיטליזם המשמיד את עצמו מבפנים ומוביל בהכרח להפיכה, השיטה הקפיטליסטית לא נותרה זחוחה באמונתה בשוק החופשי ויצרה משטר שהוא מיזוג בין השניים. השיטה הסוציאליסטית לא רק שלא נכשלה אלא היא זו שהצילה את הקפיטליזם מתאבונו המוגזם, מחוסר השליטה הפנימית שלו. כניסתם של ההמונים למרחב הפוליטי הכריחה את האליטות לשנות את יחסם לשאלת ההון והאדם העובד ולייצר מערכת רווחה מורכבת.

אך כל אלו הם נחלת העבר, משנות השמונים ובייחוד לאחר נפילת ברית המועצות המושג סוציאליזם נצבע בגוונים שחורים ונתפס כלא רלוונטי. ולכן למרות שאנו מודעים לבעיות של השיטה הקפיטליסטית קיבלנו אותה לפחות כברירת המחדל, כי במבחן התוצאה, בכל מקום הקפיטליזם הביא לרמת חיים גבוהה יותר בעוד הסוציאליזם הראה תוצאות הרבה יותר מפוקפקות. הבעיה בטיעון הזה שהוא לא לוקח בחשבון שמה שתמיד היה לנו הוא משטר מעורב, שכאשר הקפיטליזם איבד את הריסון הסוציאליסטי שלו הוא יצא מכלל איזון.

למה כל כך קשה לנו לראות זאת? כי מה שהיטיב הקפיטליזם לעשות בדור האחרון הוא להפוך אותנו לצרכנים במקום לאזרחים. מה המשמעות של מהפך זה? המשמעות שאנו חושבים על המציאות המקיפה אותנו דרך מושגים של שוק ולא מושגים של צדק, אנו חושבים על שרות ולא על מהות, אנו לא מצפים מאף חברה לדאוג לאינטרסים שלנו אלא מצפים ממנה שתדאג לנו כחלק מן האינטרסים שלה. אבל זו גם הבעיה, לא במקרה השרותים הציבוריים שבהם אנו נתקלים השתפרו, קל להוציא דרכון, נוח לעמוד בתור, במגוון רחב של משרדי ממשלה, אבל אבד הדבר החשוב ביותר, המניע והמהות, כך משירות מונע ערכים עברנו לשירות מונע תוצאות.

הסוציאליזם איננו האויב של הקפיטליזם אלא המשלים שלו, הוא האידאולוגיה שמחייבת את הקפיטליזם לרסן את עצמו. ללא האידאולוגיה המרקסיסטית כולנו (חוץ מהאחוזון העליון) נזכה לחיים ראויים פחות, לחוצים יותר וחסרי כל ביטחון חברתי, תעסוקתי גילי.

מעוז הקפיטליזם

בעקבות דבריו של שלמה מעוז בכנס שדרות בשבוע שעבר על ישראל הלבנה. דברים שהובילו לסערה ציבורית ולפיטוריו, נוצרו שלושה סוגי שיח הדנים באירוע. האחד הבולט והצעקני יותר, עסק כמובן בפרובקציה. האם היו דברי טעם, האם הוא הגזים, האם באמת יש קיפוח ובאיזו מידה "הלבנים" שולטים במדינה?

בשיחה הזו, ראשית, כולם התנערו מן הסגנון, אחדים שללו את גישתו, רבים נזהרו בדבריהם מחשש שהם ייתפסו כחלק מאותה כת שלטת של לבנים. אחרים הללו אותו על אומץ ליבו ועל כך שהנה סוף סוף נאמרו הדברים, שאיש לא מרשה לומר בקול רם, כאילו היה מדובר באיזה טאבו אסור ,אשר בפעם הראשונה רמזים לקיומו נחשפו לציבור המופתע. ההתייחסות השנייה הייתה סביב פיטוריו מבית ההשקעות, במקרה הזה כמעט כולם התגייסו להגן על מעוז בשם חופש הביטוי.

סוג התגובה השלישי דיבר על כך שאנשים כמו מעוז הם ההוכחה לכך שקיימת הפרדה מאוד ברורה בין החברתי לכלכלי. לכן, הניסיון לחבר יחדיו את המאבק בקיפוח והמאבק למען חברה סוציאליסטית יותר אינם מתנהלים באותו המישור. אתה יכול להיות מנושאי דגל הקיפוח, אבל בו בעת, להיות שייך מחשבתית ורעיונית לימין הכלכלי, הניאו ליברלי.

שלושת הדיונים הללו, בשבוע החולף, נותרו כדיונים נפרדים, המנותקים האחד מן השני, כאשר למעשה אם מקשיבים היטב לדבריו של מעוז, ניתן להבין שהוא איננו רואה הפרדה ביניהם. בעיניו של מעוז השיח החברתי כלכלי והשיח האתני חד הם. הטענה המרכזית של שלמה מעוז איננה עובדת היותה של ישראל מדינה שבה שולטים" הלבנים", אלא העובדה כי הלבנים הללו מאבדים את אחיזתם. לתפיסתו של מעוז המדיניות הניאו ליברלית והחלשתה של המדינה היא היחידה המאפשרת, ללא לבנים ואחרים לקחת חלק בכלכלה ולהצליח. השיח של מעוז נועד לא רק לדבר על תחושת קיפוח קשה או, על עלבון היסטורי, אלא הוא דיון מהותי בשאלת הסדר הכלכלי הראויי שיכול לקדם חברה שיוויונית יותר.

כאשר מעוז מדבר על חברה שוויונית הוא איננו מתכוון להקטנת הפערים, או לחברה בה השוויון הוא המדד החשוב למהותה, אלא לחברה שבה מתקיים עיקרון אחד בלבד של שוויון, הוא שוויון ההזדמנויות. כל שוויון אחר הוא חסר על ערך בעיניו. בחברה קפיטלסית אומר מעוז בשיחתו " היתרון של האליטה הולך ונשחק, הכסף מדבר והיכולת מדברת" לכן כאשר דפני ליף וחבריה יוצאים לרחוב ונוטים את אוהלם בשדרות רוטשילד, מעוז לא רואה מאבק חברתי, הוא רואה מאבק אתני. הוא רואה בהם את בניה של האליטה הישנה המאבדת את כוחה ומנסה להציל את עצמה, נאחזת בכל דרך בהגמוניה הנשמטת. לתפיסתו של מעוז, החלום על חברה סוציאליסטית שעלה מן המחאה הוא חלק מהניסיון של האליטות הישנות הלבנות לשמר את מעמדן.

בעבור מעוז מדיניות קפיטלסית של יד נעלמה ואי התערבות היא הדרך היחידה לעלייתם של המודכאים של אתמול. רק הקפיטליזם יכול למנוע פיקוח ויכול למנוע מאיזו אוליגרכיה שלטת לקבע את שלטונה על ידי חלוקת משרות והטבות למקורביה ועל ידי דחיקת רגליהם של קבוצות מתחרות.

אל מול השאלה, מדוע דווקא השכבות החלשות תומכות ומצביעות למפלגות המנהלות מדיניות אנטי חברתית הפוגעת בהן?נהוג להשיב כי זהו תוצר של ההפרדה המעוותת בישראל בין ימין-שמאל ביטחוני לימין-שמאל כלכלי. כך נוצר מצב שהמפה הפוליטית בישראל לא התחלקה על פי קווי המתאר המקובלים, של התערבות המדינה בכלכלה או התערבות מינימלית, אלא התחלקה על בסיס תמיכה או התנגדות, לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטינאי. אצל מעוז הפרדה זו מאבדת ממשמעותה, לדידו המקופחים של אמש בחרו בקפיטליזם בגלל שהוא היחיד המאפשר להם (מן הסתם רק למוצלחים ביניהם) להיחלץ ממעגל המסכנות, ממעגל הקיפוח ולהיות שווים על פי יכולתם ולא על פי מוצאם.

כאשר מבינים את מלוא משמעות הדברים של מעוז ואת הטיעון שלו, הרי למעשה רבים מאילו שבחרו להתייצב לשמאלו ולראות בו נושא בשורה ואיש אמיץ ואשר יצאו נגד החברה שמיהרה לפטר אותו בעצם יצאו להגן עליו ולהריע לו בשם ערכים ועקרונות הפוכים לגמרי מאלה שהוא מציג ומייצג. כי שלמה מעוז איננו גזען לפחות לא על פי הדברים שאמר בכנס שדרות לחברה, שלמה מעוז גם לא נושא המאבק של פוליטיקה של זהויות, משה מעוז הוא בעיקר קפיטליסט ניאו ליברלי שמאמין שהשוק משחרר.