קץ הסוציאליזם ונושאי הלפיד

מעבר לדרמות האישיות והריגושים התקשורתיים ניתן ללמוד משהו עמוק יותר על הבחירות שלנו כציבור.

המסקנה הראשונה שעולה מן הדברים באופן ברור וכמעט חד משמעי, אין בחברה הישראלית עניין אמיתי בסוציאל-דמוקרטיה.

המחאה של קיץ 2011 העלתה הרבה שאלות הקשורות לחזון שיוויוני יותר של החברה הישראלי, של חלוקה צודקת יותר של המשאבים בחברה, אך רוב הישראלים אמרו בקול ברור, שהם רוצים שיפור של הרגולציה, שהם רוצים, אולי, בהחלשת הטייקונים, שהם רוצים מאוד לדעת איפה הכסף, אבל הם בהחלט לא רוצים שינוי של השיטה. הם לא רוצים חברה יותר סוציאליסטית וכנראה ברובם לא מתגעגעים לערכיה. הנושא הכלכלי חברתי אומנם היה משמעותי יותר מאי פעם בשיח הבחירות הללו, אם אפשר לקרוא למה שהתרחש כאן שיח, אך הציבור בחר בקפיטליזם, אולי לא בגירסתו החזירית אבל בוודאי לא בגירסתו מלאת החמלה.

המסקנה השנייה שעולה מן הבחירות היא שאין יותר אפילו מפלגות כמעט גדולות. זהו, נגמר העידן, זה החל בצימצום כוחן של הליכוד והעבודה לעומת שנות השמונים והתשעים שהגיע לשיא בפיצול הקולות בשנות הבחירה הישירה בשנת 99 ועתה נקבע שיא חדש, כי למרות שרשימת ליכוד ישראל ביתנו קיבלה 31 מנדטים, למעשה מדובר בשתי יישויות מובחנות, שדי ברור שהן לא תמשיכנה להתקיים יחדיו וכך אנו מקבלים שיא של כל הזמנים, כאשר הסיעה הגדולה בכנסת מונה 20 חברים בלבד. למעשה יש לנו היום כנסת שמונה 7 סיעות בינוניות שיש להן בין 10-20 מנדטים, ליכוד, יש עתיד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ש"ס, והעבודה ועוד 7 מפלגות קטנות.

מסקנה שלישית שנובעת מן המסקנה השנייה, החילונים, המבוססים, השלימו את תהליך הפיכתם לעוד סקטור בחברה. אם עד היום הם תמיד התלוננו שהם הנושאים בנטל, שהם תמיד בצד שנדרש לשלם את החשבון, כי הם מייצגים את האוניברסליות והממלכתיות, ותמיד הצביעו בשם עקרונות של טובת הכלל וטובת המדינה. הסיפור הזה תם ונשלם. מפלגת לפיד היא מפלגה סקטוריאלית היא הש"ס של החילונים, היא הבית הישראלי ולא כשלפיד אומר ישראלים הוא לא רואה או חושב על כולם.
הפיכתו של הרוב הדומם לסקטור המצביע עבור השבט שלו היא גם העיקרון שעומד בבסיס הניסיון לפרק ימין ושמאל. למעשה תמיד היה קיים שבט חילוני, אך הוא היה מפוצל בתוך עצמו על רקע תפיסות מדיניות של שמאל וימין על רקע תפיסות אידאולוגיות. שתי המשנות המרכזיות של השבט הרי יובאו היישר מן המחשבה האירופאית והזינו שתי תפיסות של חברה ולאומיות. לכן למרות שהיו כבר מפלגות שפונות אל השבט, זו הפעם הראשונה שהשבט אמר באופן כה ברור את דברו.

לכן כדאי לחזור שוב ושוב לשירו המופלא של יאיר לפיד שנכתב עבור רמי קליינשטיין על הישראלי האחרון שמבטא בקצרה ובחרוזים את כל הרעיונות העמוקים שעומדים מאחורי תפיסת העולם הלפידית.

כמובן שהשבט ניסה גם הפעם להציג חזות מחבקת שנותנת ביטוי למגוון רחב של מגזרים בחברה, אך זו רק מראית עין שתתפוגג במהרה כאשר שגרת החיים הפוליטיים תשחק את הדבק המפלגתי ותעלה מעל פני השטח את הבקיעים ואת הצרימות שתפרוצנה מתוך המפלגה הזו.

מסקנה רביעית ואחרונה, לבנתיים, ישראל היא חברה שמרנית, שנצמדת אל המוכר ואל הוודאי, שלא אוהבת רעידות אדמה ולא אוהבת שינויים ודרמות. זה לא שאין כאן כמיהה לשינוי, אך יש, כנראה, העדפה לדבוק בשטן המוכר. 52 חברי כנסת חדשים אינם ביטוי לשינוי, הם אינם בחירה בדרך אחרת, הם אפילו לא התרסה כנגד המציאות. הם בעיקר אישור של השיטה, הם ביטוי לכך שאנו מאמינים בשיטה רק לא מאמינים בנושאי הדגל ולכן אנו לא רוצים לשנות את כללי המשחק אלא רק את נושאי הלפיד.

אין למי להצביע – או הרצון למימוש עצמי

המשפט הנפוץ ביותר סביב הבחירות הללו הוא, שאין למי להצביע. למה בעצם? מדוע, כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם התחושה הזו? האם הזירה הפוליטית השתנתה דרמטית מזו שהייתה כאן בעבר? האם המועמדים הנוכחים הם כה עלובים שאינם מעוררים בנו כל עניין או אמונה? לשאלה זו יש תשובות רבות, הקשורות לאופן ולמידה בהם אנו נחשפים כיום לזירה הפוליטית, לתחושת חוסר ההשפעה וחוסר האוניים של אזרחים רבים ולבלבול בהבנת התפקיד של המערכת הפוליטית. אבל אני רוצה בעיקר להתמקד כאן בהיבט אחד, הקשור לתפישה עצמית ושאלת הייצוג.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע בבחירות לכנסת אני רומז שאני ייחודי, שאין מי שיכול לבטא את אישיותי המורכבת, שלא נמצאו האדם או ההרשימה שיכולים להשמיע את קולי האותנטי ולטעת בי תחושת שייכות. כאשר אני אומר שאין למי להצביע, אני רואה את החברה רק מהמקום הצר של העצמי, רואה אותה רק כסך פרטיה, כאינדיבדואלים מנותקים.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני בעצם מעצים את התפיסה הניאו ליברלית שרואה בחיים החברתיים המשותפים רע הכרחי שיש צורך לצמצם אותם, ורואה בפוליטיקה גזירה, ברירת מחדל ועול. תוך התעלמות מכך שמהות החיים הפוליטיים איננה לגרום לנו לחבב את העומד בראש או להיות מחוברים אליו, אלא לבחור את הפוליטקאים, שיוכלו לקדם רעיונות הקשורים לטוב המשותף ולעתיד החברה בה אנו חיים.

לכן כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני לרוב מולך שולל אחר הדימוי השלילי שמדביקה התקשורת לפוליטקאים עם כוונת מחבר או בלי, תוך שירות אנשי ההון שהיא בבעלותם. כי מה טוב יותר לבעלי ההון ממערכת פוליטית רדודה ומנוקת מן העם. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מתעלם מאנשים פוליטיים איכותיים משמאל ומימין (בעיקר משמאל) שליבם נמצא במקום הנכון. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מסייע, עוד קצת, לדירדורה של הפוליטיקה הישראלית, אל המקום שבו היא באמת הופכת לחסרת יכולת, חסרת ערכיים ואנמית.

כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו למעשה, מפקירים את הזירה הציבורית, ובו בעת משרתים את האליטות, שיודעות כי הייאוש וחוסר האונים הם האמצעים הטובים ביותר לשמר את כוחן ולהגן על הסדר הישן. בנוסף אנו נכנעים ליועצי התקשורות ולמומחי ספיניים שהבינו כבר ממזמן שלמרות שרובינו מוטרדים ושואלים את עצמנו מה צריכה ישראל ואיזו מדינה אנו רוצים להשאיר אחרינו ולילדינו, אנו נסחפים בקלות אל המערבולת של הפחד והתקווה, אל המחוזות הגימיקים והדימויים. כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו חושבים על הפוליטיקה כעוד מוצר בשוק, כעוד אביזר שרכישתו נובעת מצרכיים אמוציונליים רגשיים ומסייעת לאשש את האני שלנו. אנו קונים מפלגה כחלק מבניית האגו שלנו ומתפיסת האני, כשם שקוקה קולה היא טעם חיינו כך נתניהו חזק הופך אותנו ליותר חזקים.

לכן צריך לזכור, כי מהות הפוליטיקה איננה קניית מוצר, היא משהו אחר, היא מבוססת על תפישת טוב, היא בנויה על אי ההסכמה, היא פשרה. היא בחירה במשהו שהוא לא אני, בוודאי לא במאה אחוז, אפילו לא בשבעים אחוז. לכן הבחירה לא אמורה להיות מבוססת על האישיות, או על החיבה שיש לי אל הדימוי של האדם. היא לא צריכה להיעשות תוך סתימת אפים, אלא ממקום של בגרות, שמצליח להתעלות מעל האני ומעבר לדימוי.

אם אתם עדין מתקשים וזקוקים להמלצה שלי אז חשבו על מרצ.