הכותרות צוהלות, גזר הדין של קצב הוא ניצחונה של הדמוקרטיה. גזר הדין הוא ניצחונן של הנשים, גזר הדין הוא ניצחון המערכת המשפטית, אך לאחר שייתפזר עשן הניצחון ולאחר שתגווע האופוריה המהולה בעצב במידה הראוייה, מהרשעתו של הנשיא לשעבר קצב, ניוותר עם העובדה העגומה והפשוטה. עשרות אנשים אם לא מאות ידעו מה מתחולל במשרדיו של ראש העיר, השר או הנשיא ומלאו פיהם מים.
העובדה שבסופו של דבר הפרשה הזו הגיעה לקיצה הטראגי היא משמחת רק חלקית, לאור העובדה שאת הפרשה הזו הייתה צריך לגדוע לפני שנים ארוכות. כמה קורבנות וכמה כאב היה צריך להאגר במסדרונות השלטון, בטרם מגרנו את התופעה? אל מול ההרשעה במשפט של קצב עומדים אשמים, עוזרים אישיים, עובדים, עיתונאים, קולגות, חברים ובני משפחה. מעטה שלם של שקר והסתרה שנארג סביב האיש לאורך שנים ארוכות. לכן גזר הדין של בית המשפט לא נועד למעשה רק להרשיע את האדם אלא גם לנקות את כפות ידינו שלנו.
על ידי הרשעתו של קצב, מדינה שלמה יכולה להריע לכוחה של הדמוקרטיה הישראלית, לנקיון כפיה ליושר ולצדק שהיא מייצגת ולרחוץ בתומתה. גזר הדין של קצב מנקה את כולנו מן השתיקה, מכך שאנו מאפשרים לגברים בעלי כוח ועמדה בחברה לעשות בנשים ככל העולה על רוחם. כי קצב לא לבד בסיפור הזה. גם אם לא כולם אנסים, רבים הם אלו המרשים לעצמם להטריד, להחמיא, לנעוץ עיניים, לנשק וללטף ומי תפגע לעצמה בקריירה, במקום העבודה, ביחסים בבית אל מול האירוע הקטן וחסר החשיבות הזה? מי תעשה עניין מנשיקה קטנה אל מול ההעין הציבורית הבוחנת.
משפטו של קצב, הוא הוכחה חלקית בלבד לניצחון הדמוקרטיה, הוא למעשה דוגמא, טובה יותר, לכמה קשה להרשיע, לכמה קשה להביא את האשמים אל בית הדין, לכמה מגוננת החברה על גיבוריה ואלופיה וכמה מתעללת היא בקורבנות האמיתיים. קצב נשפט, הורשע ונשלח לכלא. אך כמה קרוב היה להישאר נשיא המדינה עד תום הקדנציה ולסיים את חייו כאיש ציבור מכובד.
הרי היה זה קצב עצמו שהתלונן על ניסיון סחיטה, הלא היה זה קצב עצמו שביטל את עיסקת הטיעון. אנו מוחאים כפיים כיום וחוגגים איזה קטרזיס לאומי, של ניצחון הצדק והאמת. הרי, לכאורה, שוב הוכחנו שאל מול השחיתות והעוולות, ידו של החוק על העליונה. כמו בטקס קורבנות עתיק, שוב הוכחה צידקת הדרך וכולנו יכולים להתגאות בארצנו. אך פרשת קצב מסתירה אמת מורכבת יותר.
קצב, באופן אישי, כמובן איננו קורבן אלא התוקפן, אך בתוך המערכת טורפת האדם שבה אנו חיים, בתוך חברה שאין בה לא צדק חברתי, לא שוויון ולרוב גם מחסור בחירות, משפט קצב הוא חלק ממעטה התרמית היוצר תחושה של מדינה נורמטיבית, שאיננה חוששת לשפוט גם את הגדולים והחזקים. המסר מו המשפט הוא כאיש איננו חסין, אך זו אמת חלקית בלבד. החסינות קיימת, הכוח קיים אך הוא שינה את מיקומו ונמצא באיזורים בהם מצלמת הטלוויזיה איננה נוכחת, הוא נמצא במקום אחר כיום ולא בהכרח בשדה הפוליטי.
גזר הדין של קצב הוא גזר דין ראוי אך באותה נשימה יש לזכור שקצב הוא רק השעיר לעזאזל הקורבן האקראי שעלה בחכתנו וכי לא די באישומם של אנשי ציבור ובהשלכתם לכלא כדי לכונן משטר דמקורטי ראוי ולא די במקרים הללו כדי להאמין שאנו חיים בדמוקרטיה אמיתית. הבוקר צוהלים ארגוני הנשים, צוהלים אזרחים ישראלים רבים, צוהלת מערכת המשפט, כולנו גילינו שאנו חיים במדינה נאורה ולמי אכפת מחוק הנכבה שאושר בכנסת אמש או מחוק ועדות הקבלה שגם הוא עבר קריאה שנייה ושלישית הרי כולנו שווים בפני החוק.
פוליטיקה זעירה 