החולצה הוורודה והקו הירוק


בעוד רוגל אלפר וחנוך מרמרי מתווכחים על הזיקפה הלאומית ושפיותו של הרוכב למרחקים ארוכים, ומתפלפלים בשאלה האם אנחנו על הגלגל ומי נרמס מתחתיו? התרחש דבר מה יוצא דופן שחמק ממבטם. מרוץ האופנים היוקרתי אשר הגיע אלינו מאיטליה הרחוקה, לביקור קצר של שלושה ימים, החזיר בלי כל מחאה או טרוניה את הקו הירוק לתוך חיינו.

הקו הזה שנמחק מכל המפות, שטושטש על הגבעות. הקו המדומיין שמסמן איזו ישראל אחרת שהייתה לרגע קט אפשרות למתינות. הקו המסמל אופציה שלא מומשה עד תום, שנגדעה באיבה, בדיוק שהחלו לנצנץ סימנים קלים של שפיות זמנית, חזר לחיינו בעוז.

והנה למרות שאנו חיים היום בישראל שחוברה לה יחדיו, לאחר ששבנו אל ארץ האבות ואל בורות המים., ברגע שניתנה האפשרות להיות חלק מן העולם המערבי, נורמליים לשבעים ושתיים שעות, ויתרנו בלי כל היסוס על ישראל שמעבר לגדר.

כך למרות ההצהרות. המסע מירושלים לרומא יהיה הפעם ללא השלל של בית המקדש. הר הבית נותר מחוץ לתחום והמירוץ לא חיבר את חלקי העיר אלא חידד את חלוקתה. איליה קפיטולינה התקפלה בשנית אל מול לגיונות הרומאים.

אל מול יופי הארץ ושלל אנשיה העטופים בדגלים כחול ולבן, הופיעה שוב ושוב מפת ישראל טרום מלחמת ששת הימים. ישראל בגבולות שביתת הנשק של סוף מלחמת העצמאות. מזכירה לנו את האמת הפשוטה על גבולות הכוח ומוכיחה בשקט כי אלו גם גבולותיה של הארץ עבור רוב תושביה.

מי שעוד בכוחו או ברצונו לדמיין חזון של שתי מדינות באזורנו, יכול להפיק תועלת מן המירוץ שחלף על פנינו ולהבין כי הציבור הישראלי מסוגל כנראה לחיות עם הקו הירוק עם הוא בא עם חיבוק ורוד ולא עם איומי חרם

קשה למות באביב

jacques_brel

האביב על פריחתו המרהיבה, מרחיב את הלב, אבל בכל תרבות זה כנראה מתחולל בצורה אחרת. לא תמיד קל להסביר מדוע הצרפתים והאמריקאים מתבוננים על המציאות באופן כל כך שונה. מדוע האמריקאים רואים בכל מה שהוא צרפתי אנינות טעם איכות והתנשאות והצרפתים רואים בכל מה שהוא אמריקאי משל לרדידות, שטחיות והמוניות

ניתן אולי, לנסות להסביר זאת בשל תסביך נחיתות -עליונות הדדי. הנובע מהצד הצרפתי מאובדן ההגמוניה  וירידת קרנה של השפה הצרפתית כשפה הבינלאומית המובילה. בתוספת המפגש בין האמריקאים לצרפתים בעת שחרור צרפת בתום מלחמת העולם השניה, שהוביל  לאסירות תודה מחד, אך גם למבוכה ופגיעה באגו הלאומי מאידך. ניתן להסביר זאת מן הצד האמריקאי כסוג של מגננה אל מול תרבות שנתפסת תמיד כעליונה יותר גם בעיניהם. אך ההסבר העמוק, טמון כנראה בתפיסה מאוד שונה של הקיום האנושי ובאי הבנה מוחלט של האחר.

 הנה דוגמא נפלאה שמבהירה בחדות ובפשטות את הפער התפיסתי הגדול בין אמריקאים וצרפתים (אפילו עם ז'אק ברל הוא בעצם בלגי). בשנת 1961 כתב ז'אק ברל את שירו "הנוטה למות", כרבים משיריו של ברל גם שיר זה עסק בחיים האנושיים כפי שהם קצרים ועלובים, אך גם מלאים רגעים של חסד ואהבה. סיפור של גיבורים החיים בשולי הקיום האנושי, אך מסתכלים על החיים במבט מפוכח ואוהב. שירה צינית ושחורה אבל לא נטולת אהבת אדם. בשירו ה"נוטה למות" למשל, שר ברל על אדם הנפרד מחבריו ומבקש מהם לרקוד ולצהול על קברו ולהמשיך לדאוג לאשתו, כפי שעשו כל השנים.

 השיר תורגם ובוצע בכמה גרסאות, אך הייתה זו גרסתו של טרי ג'ק משנת 1974 "עונות בשמש", שהפכה את השיר ללהיט חובק עולם, לאחר שהוסרו ממנו באיזמל כל זכר לציניות והומור, והוא הפך להימנון פרידה סנטימנטאלי, דביק ומרגש. כבר מן הכותרות של השירים ניתן ללמוד על ההבדל הגדול בגישה, בעוד השיר של ברל סובב סביב המוות הקרב ובא ובבעל נבגד הנפרד מחבריו, השיר בגרסתו האנגלית עוסק בהתרפקות נוסטלגית על הרגעים הנפלאים שהיו לגיבור עם חבריו.

העובדה שהתרגום מוכר הרבה יותר ברחבי העולם מן המקור ואולי אפילו בצרפת עצמה, מעורר בוודאי שאלות מעניינות לגבי תרבות, חברה והרצון שלנו להתמודד עם המציאות בצורה מורכבת

להלן תרגום לשתי הגרסאות.

 עונות בשמש – תרגום חלקי של הגרסה האנגלית.

 היה שלום חברי הנאמן,

הכרנו עוד מימי הגן,

יחדיו טיפסנו על עצים וגבעות,

למדנו על אהבה ואותיות,

פצענו ברכיים ולבבות.

היה שלום חברי, קשה ללכת לעולמך,

כאשר הציפורים שרות מעל ראשך,

ובכל מקום יש נערות יפות,

חשוב עלי ואני אבוא תכופות.

ידענו שמחה ועלצנו אמש,

ידענו עונות רבות בשמש,

אך הגבעות עליהן חיפשנו להעפיל

היו רק עונות מחוץ לתחומי השביל.

הנוטה למות – ז'אק ברל

1.

שלום אמיל אהבתיך מאוד,

שלום אמיל אהבתיך מאוד, אתה יודע.

שרנו את אותם יינות,

זמזמנו את אותן בנות,

שרקנו את אותן קינות.

היה שלום אמיל, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה, שאתה אדם טוב, כמו לחם פריך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

פזמון

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

אני רוצה שיעלצו כאחוזי תזזית

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

כשיורידו אותי אל התחתית.

2.

שלום כומר אהבתיך מאוד

שלום כומר אהבתיך מאוד, אתה יודע.

לא עמדנו מעולם על אותה גדת נהר,

לא צעדנו באותו משעול,

אך תמיד חיפשנו את אותו נמל מוכר.

איה שלום כומר אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע.

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה, שהיית המוודה שלה והמדריך

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

3.

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד,

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד, אתה יודע.

רע לי מהמחשבה למות היום,

כשאתה בריא ורענן,

ואף איתן יותר מתמיד.

היה שלום אנטואן, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה שהיית מאהבה החתיך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

4.

שלום אשתי אהבתיך מאוד,

שלום אשתי אהבתיך מאוד, את יודעת,

עכשיו אני עולה על הרכבת עד התחנה האחרונה,

אני עולה על הרכבת, ואת לא על קרונה,

כי כל אחד לוקח את הרכבת שהוא מוכרח.

היי שלום אשתי, אני עומד למות,

קשה למות באביב, את יודעת,

אך אני עוזב אל הפרחים בעצימת עיניים,

מתוך ידיעה, שכך עשיתי תכופות לפני מותי,

לכן את לבטח תדאגי לנשמתי.

אני רוצה שיצחקו…

הנחל האבוד של פריז

כבר כתבתי על הבייבר לפני כמה שנים, אך לקראת הפסח ומתוך געגוע לימים אבודים, הנה הסיפור של הנחל האבוד של פריס. אי-שם בעשור הקודם גרנו בפריז, הבניין בו גרנו היה תחום בין שני גשרים ,לכאורה ללא כל סיבה נראית לעין. חקירה קצרה גילתה שבעבר זרם כאן נחל, ולכן הרחובות שחצו את הרחוב שלנו נמוכים יותר. הנחל ששימש מן המאה ה-14 בעיקר את תעשיית צביעת הבדים, עיבוד העורות והשטיחים של פאריס, היה כל כך מטונף ומזוהם, שבאמצע המאה ה-19 הוחלט לכסות את הנחל בבטון וכך לאט, אך בבטחה, הנחל הקטן נעלם מן הנוף העירוני, עד שהוא נבלע לגמרי בתעלות הביוב של העיר בשנות השלושים של המאה הקודמת

 רחוב גלסייר , פאריס

תמונה שצולמה לפני 100 שנה בתוך העיר פאריס (רחוב גלסייר)

 נחל הבייבר (la Biévre) שמתחיל את דרכו כארבעים קילומטר צפונית מערבית לפריס, נבלע באדמה ובצינורות הביוב, אי שם לפני כניסתו לפרברים באזור אנטוני (לא רחוק משדה התעופה אורלי), בדרכו לסיין הוא חוצה את הרבעים השלוש-עשרה והחמישי של פריס ונשפך כיום דרך תעלות הביוב הנושנות של העיר אל נהר הסיין, באזור תחנת הרכבת של אוסטרליץ לאחר שהוא חוצה את הגן הבוטני היפה שמולה.

 

מסלול ערוץ הבייבר בתוך פריס

מסע לאורך נתיבו של הנחל האבוד מאפשר הצצה מעניינת אל פריס של פעם ואלי גם פריס של מחר אם התוכניות לשיקומו של הנחל ולחשיפתו בנקודות מסוימות תעלנה יפה. כפי שקרה בישראל, עם פרויקטים כמו ייבוש ביצת החולה והגבהת כיכר דיזינגוף גם בפריס התמלאו בגעגועים לנהר שחצה את העיר והיה שני רק לסיין, ותכניות להחייאת קטעים ממנו וחשיפתם אושרה  במועצת העיר, מה שאומר שבעוד שנים מעטות כבר יהיה אפשר לטייל לאורך התעלות הפתוחות של הנהר שנקבר מתחת להרי הבטון. כמובן, במידה שימצא לכך התקציב האדיר הדרוש (הערכות של כמאה מליון יורו).   

 אך גם כיום, כבר ניתן ליהנות מטיול מיוחד לאורך נתיבו של הנחל המאפשר מבט מעניין על החיים בפריס עד לפני פחות ממאה שנה ולתייר באזור מקסים אך פחות מוכר של העיר. לשם כך הדרך הטובה ביותר היא לרדת בתחנת  המטרו של קורביסר (CORVISART) שעל קו 6 ולרדת  במורד הרחוב הנושא את אותו שם עד אשר מגיעים לתחתית הרחוב אל גן נסתר וגדול בשם סקוור רנה לה-גל . מהגינה הקסומה ממשיכם במורד הנחל ברחוב (Croulebarbe) , לאורך חלקו התחתון של מוזיאון הגובלנים הלאומי, בו יוצרו שטיחי הקיר המפורסמים. המבנים של מפעל השטיחים שופצו לפני כמה שנים והפכו לסדרת בתים יוקרתית ומרשימה.

 רחוב ברבייר דה מטס לפני 100 שנה

 בתמונה העליונה המראה של רחוב Croulebarbe  ומפגשו עם רחוב  Barbier בשנת 1912 ובתמונה למטה המראה של אותו רחוב כיום.

 אותו רחוב כיום

 לאחר הביקור במוזיאון וברחובות הסובבים אותו נשפכים עם הנחל הישר אל עבר שוק המופטר, כאשר בדרך מומלץ להזמין מקום במסעדה קטנה ומופלאה שהיא עוד אחת מהנקודות הקולינאריות החדשות הראויות לציון של פריס. אותן מסעדות שף יצירתיות אך לא יומרניות, שהמחיר בהן נשאר סביר גם לישראלים בממלכת היורו (l'ourcine).

 המעבר של הבייבר בקרבת שוק המוםטר

המעבר של הבייבר בקרבת רחוב המופטר

 בשוק המופטר הרומנטי, במקום להתחיל ולטפס על הגבעה שמובילה לאורך הרחוב הססגוני שמעט מאוד שוק נותר בו. יש להמשיך וללכת עם הנחל שמושך תמיד אל החלקים הנמוכים. להמשיך עם רחוב סנסייר (Censier) לבקר במסגד הגדול של פריס, שלא רק שהוא בניין יפה ומרשים הוא גם מכיל בצדו האחורי בית קפה לבבי, שיכול לעזור לנו להיזכר שלאסלם יש הרבה פנים. בנוסף יש במקום גם בית מרחץ, שעל פי תיאורים של חובבי התחום, הוא בהחלט חוויה מומלצת.

 תמונה

המסגד הגדול של פריס

 מן המסגד, אנו מגיעים אל המוזיאון להיסטוריה טבעית ולגנים הבוטנים של פריס ויחד אתם נשפכים אל תוך הסיין.

 1214 (1)

הגן הבוטני של פריס

בנוסף לנתיבו הנוכחי אך הסמוי של הבייבר ישנו גם הערוץ שבו זרם הנחל בטרם הוטה ושינה את כיוונו (ניתן לראות במפה בתחילת הפוסט מסומן באדום תחת השם הבייבר היבש) שעבר ליד גני לוקסמבורג, סובב את גבעת הפנתיאון והצטרף אל הסיין מרחוב שנושא עד היום את השם הבייבר, רחוב קטן ומלא קסם, בו נמצא ביתו של נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן, המחבר בין ס'נט ג'רמין והסיין בדיוק אל מול הקתדראלה הגדולה של נוטרה-דם.

 rue de bievre 1a

חוכמת ההמונים ובורות פוליטית

greatminds

יש לנו כיום יותר מידע מאי פעם בהיסטוריה, יש לנו גם, הרבה יותר כלים המאפשרים לנו להתעמק בדברים, לשאול שאלות להביע את דעתנו, יש לנו אפילו, על פי מחקרים, יותר איי.קיו מאשר הדורות הקודמים, ולמרות זאת כאשר זה מגיע לשאלות של החיים החברתיים, ולשאלות הבוחנות הבנה של מורכבות פוליטית והיסטורית, היכולות שלנו נמצאות בנסיגה מטרידה. אם לנסח זאת בצורה פשוטה,  אנו יותר חכמים כפרטים והרבה יותר טיפשים כחברה.

כיצד ניתן להבין התפתחות זו? איך בכלל זה מסתדר? שאנחנו יותר אינטליגנטים מן הדורות הקודמים ומצד שני אווילים מתמיד? התשובה, כמובן מורכבת ומתעתעת, וכל ניסיון לענות על השאלה בצורה חד משמעית ופשטנית תהיה להוכיח את הדבר עצמו בגוף השאלה. למרות הסכנה המוחשית הזו, אני רוצה להציע מספר הסברים אפשריים.

הסיבה הראשונה לטעמי לבורות הקולקטיבית שלנו, קשורה לכך שאנחנו פחות ופחות חיות פוליטיות. כאשר אריסטו הגדיר את בני האדם כחיות פוליטיות הוא התכוון לכך, שהמשמעות של הקיום אנושי ומה שמייחד את בני האדם מייתר בעלי החיים, הוא היותם מוסגלים ליצור את המציאות של עצמם ולבנות את סביבתם. הפוליטיקה היא מבחינתו האפשרות של האדם להתנתק מן הקשר המיידי לטבע ולהוסיף מימד של בחירה, לגבי אופי החיים המשותפים שלנו. כיום, במידה רבה, אנו חיים בעידן שבו המימד הפוליטי של הקיום הולך ומתעמעם, עד כדי כך, שאנשים מתקשים לראות את הקשר בין החיים הפרטיים שלהם, הבחירות שהם עושים והמישור הקולקטיבי.

האדם הוא פחות חיה פוליטית, כי ההקשר החברתי פשוט הלך והתרחק מאיתנו והתעמעם. אנו חיים למען עצמנו, למען הגשמה עצמית ומתקשים לראות את האחר את הכלל ולא מסוגלים בכלל לזהות את הקשר בין המישור הפרטי למישור הציבורי.

סיבה שניה קשורה לפרסנוליזציה של המציאות. הפסיכולוג ההפוליטי הנודע ג'וזף אדלסון במחקרו המפורסם מתחילת שנות ה-70 חקר את ההתפתחות של רעיונות פוליטיים אצל בני נוער בשלוש מדינות שונות ומצא שהמשתנה המשמעותי ביותר לניבוי הבנה מורכבת של פוליטיקה בקרב בני נוער איננו הלאום, המעמד או המגדר, אלא בראש ובראשונה הגיל.

בני ה-12 חושבים על הפוליטיקה בצורה נאיבית, פרסונלית  ולא מסוגלים לשייך התנהגויות של אנשים למצבים חברתיים מורכבים יותר, לעומת זאת לקראת גיל 15-16 בני נוער כבר מסוגלים להכליל מתוך המקרים הפרטיים, מסוגלים להבין את המורכבות של רעיונות ולחשוב במושגים פילוסופים על המציאות החברתית. מתוך המחקרים הללו מפתח ג'וזף אדלסון תפיסה של חינוך, הקשורה לאופן שבו יש למערכת החינוך אחריות על יצירת  הדמיון הפוליטי שלנו. זאת אומרת, אחריות על האופן שבו אנו יכולים להבין את המציאות הפוליטית בתוכה אנו חיים ולדמיין לה אלטרנטיבה.

בגיל הנעורים אנו עוברים מלחשוב על הפוליטיקה כזירה של שחקנים לפוליטיקה כזירה של מוסדות, רעיונות והאינטרקציה ביניהם. אבל אם אנחנו לא נחשפים די לחינוך ביקורתי ולעושר מחשבתי והיסטורי, אזי אנחנו נתקעים לנצח עם מחשבות פשטניות על הפוליטיקה. הנטייה לחשוב על הפוליטיקה בעיקר במישור האישי, מובילה לכך שאנו לא מצביעים יותר לרעיונות אלא לאנשים, אנחנו לא באמת פוסלים את השיטה אלא רק את הפוליטיקאים המושחתים (כמו שכתב יפה אלעד אור על מפלגתו של אלדד יניב וסרטוני השיטה) ואנחנו מתקשים לראות את הקונטקסט הרחב ונשארים רק בעיקר ברמה האישית ובעצם נשארים בני נוער לנצח.

לתקשורת גם יש תרומה נכבדת לכך. במהותה היא לא מעוניינת לספר את הסיפור מן הזווית הרחבה, ומעדיפה את הדרמה, הריגוש והרייטינג ולכן היא משתדלת להצג את הדברים תמיד כסיפור של טובים ורעים, גיבורים ונבלים, סיפור של אנשים וחולשות ובכך מעצימה את ההסבר הפרסונלי על חשבון הניסיון להסביר את הדברים באופן יותר מורכב ומתוחכם. אבל גם מן

גם רשת האינטרנט איננה יוצאת בידיים נקיות,  הרשת למרות שהיא מקור בלתי נדלה למידע מעודדת את פשטנות שעוטפת אותנו כיום, כי אנו מתרגלים לצרוך את הררי המידע המקיפים אותנו במנות קטנות, תוך קפיצה מנושא לנושא, אנחנו מתקשים לקרוא טקסטים שעוברים 140 תווים, אנחנו מתקשים להישאר מרוכזים, אנחנו מתקשים לחשוב על נושא אחד מעבר לזמן קצוב, למעשה אנו מפתחים תסמונות של בעיות קשב וריכוז המונעות קיומו של דיון משמעותי כמעט בכל תחום ובין היתר בזירה הפוליטית. יש עוד סיבות שניתן להרחיב עליהן אך נראה לי שחרגתי ממזמן מהקיצבה המותרת לכתיבה בפוסט אחד, ומכיוון שיש להניח שאיש לא הגיע עד הלום, אשאיר רעיונות אילו להזדמנות אחרת.