מחסומים רגשיים

אחרי ששר החינוך קרא לו "להחליט אם הוא מנהל בית-ספר או פוליטיקאי", ביטל מנהל תיכון עירוני א', רם כהן, את הסיור של מוריו בשטחים עם ארגון השמאל "מחסום ווטש". הכוונה לקיים את הסיור, שפורסמה אתמול בגלי צה"ל, גררה תגובות קשות במערכת הפוליטית, ובמשרד החינוך בוחנים את התנהלותו של כהן (אתר גלי צה"ל 28.4.10)

בכל יום יוצאים עשרות תלמידים ומורים לסיורים ברחבי ישראל מי בעקבות לוחמים ומי בשובלי צדיקים. בכל יום נכנסים קציני צה"ל לחדרי הכיתות בבתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ, לחבוט ציונות ולהצליף דרך ארץ בקרב המתגייסים העתידיים. בכל יום מטפסים מורים ותלמידים בשביל הנחש המפותל להכריז כי שנית מצדה לא תיפול, אך כאשר מנהל בית ספר מבקש להעניק למוריו שיעור במציאות ישראלית עכשווית ולקחת אותם לביקור במחסומים, קמה המערכת כולה לגנותו על החדרתה של הפוליטיקה אל בית הספר.

למה אנחנו כה מפחדים מן המחסומים? מדוע לבקש לראות את המציאות היומיומית המתרחשת במרחק נסיעה קצר ממרכז הארץ זה פשע? האם החרדה הלאומית מפני שיח בנושא המחסומים נובעת מתחושת אשמה פנימית? מן ההכרה שהרוע הוא בן בית במחסומים? כי אם זה איננו ההסבר, קשה להבין מדוע המערכת כולה, כה מבוהלת מן האפשרות שאנשים ייסעו לראות במו עיניהם, במה דברים אמורים.

יותר מכך, הרי המחסומים וחומת ההפרדה נתפסים כחיוביים בתודעה הציבורית. מי אם לא הם, עצרו את הפיגועים והרחיקו את הפלסטינאים אל מעבר לקירות הבטון, שעמלנו לבנות בכסף רב? מדוע לנסוע ולראות את הקירות והמחסומים ששומרים עלי חיינו, נתפס כחטא בלתי לגיטימי?

זו איננה הפעם הראשונה שסוגיית המחסומים מעוררת בהלה. לפני מספר חודשים בעקבות רצונה של דיירת האח  הגדול ופעילת מחסום ווטש, עדנה קנטי, להביא את מפת המחסומים לבית האח הגדול, פרצה מהומה אשר שפיצלה את דיירי הבית ואת החברה הישראלית. אוהבי הצבא והפטריוטים הגדולים נצבו בשורת מגן אחת, למנוע מצופי הפריים טיים להביט במציאות היומיומית הישראלית. מדוע הרעיון להציג את מפת המחסומים עורר מלחמת עולם בין עוכרי המדינה בקרב הדיירים ומגיניה? מדוע עצם הצבתה של המפה בפריים טיים הטלוויזיוני נתפסת כאקט חתרני ומסוכן? מדוע טיול של מורים מבית ספר תל אביב להכיר את המציאות שבה אנו חיים, זוכה למתקפה מכל הצדדים המלווה בקריאה לפטר את מנהל בית הספר?

התשובה לדעתי היא, הפחד מפני ההתבוננות במחסומים. זו ההכרה שכל עוד אנו פוגשים את המחסומים דרך תיווכם של אמצעי התקשורת, המחסום נותר מופשט. שער המשרת מטרה ראוייה, מחסום שנועד להציל חיים. אך למעשה, עמוק בלב אנו יודעים את התשובה, המחסום הוא מקום גס, אלים ואכזרי. חוסר הרצון שלנו להיפגש עם המחסומים דומה במהותו לחוסר הרצון שלנו לבקר בבית מטבחיים. אנו אוהבים לאכול בשר, לכן אנו מעדיפים לא לבקר שם. אנו יודעים שהמראה איננו נעים לכן אנו מעדיפים לחסוך אותו מעצמנו, על מנת שנוכל להמשיך לנגוס בליטרת הבשר.

בשם העיקרון הזה אנו נלחם עד חורמה בכל מי שינסה להחדיר את הזוועה לסלון שלנו, אנו נדלג על הכתבות של עמירה הס וגדעון לוי דפדוף אקראי, אנו נקטלג כתבים זרים שעוסקים בנושא כאנטישמיים ונעשה הכל על מנת שלא יטרידו את מנוחתינו. אנו נתייחס לפעילי עמותות שמאל כסוכנים זרים וכבוגדים.

כאשר עוסקים בשאלות של רוע אנושי המתרחש ללא מפריע, תמיד נשאלת השאלה, איך כל כך הרבה אנשים שתפו פעולה, מה גורם לכה רבים לשתוק ולהבליג אל מול הזוועת שבני אנוש מסוגלים לחולל. התשובה היא לרוב פשוטה,  בני האדם אינם רעים, הם פשוט מפנים את מבטם לכיוון השני, מנתקים את עצמם מן הדברים.

כל ישראלי ללא כל קשר לדעתו הפוליטית ראוי שיבלה יום אחד במחסום צה"לי ויתמודד עם שרירות הלב, האטימות, האלימות הקטנה של השגרה היומיומית. כל ישראלי ראוי שיחפש לא רק את ההצדקה ואת ההגיון שמוכרים לנו בשקיות פלסטיק הדוקות לקיומם של המחסומים אלא ראוי שישאל את עצמו ממה הוא חושש. אנו שולחים את ילדנו בלי היסוס אל עבר ארץ הקור הירוקה לצעוד במצעד החיים, למען יראו ולא ישכחו, אך לא מוכנים להפנות מבט אל מה שמתרחש כאן במרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב. למעשה ראוי שכל ילד ישראלי במסגרת בית ספרית יבקר בעקבות המציאות המקבילה המקיפה אותנו.