כאשר מתבוננים בתוצאות הצפויות בבחירות הקרובות (לפחות על פי הסקרים) קל לחשוב ולהאמין שמחאת 2011 התפוגגה ונעלמה. שבין איראן, מתנחלים וחרדים לא נותר יותר מדי מרחב פתוח, לשאלות של צדק חברתי. אפילו שלי יחמוביץ שהפכה את המימד החברתי כלכלי למרכז הכובד של מפלגת העבודה, מתקשה לשמר משהו מרוח המחאה ההיא.
יחימוביץ אולי הצליחה להחיות את מפלגת העבודה אך עושה רושם שהיא לא מצליחה לעשות דבר דומה לחברה הישראלית בכללותה. השאלה כמובן שצריכה להישאל היא מדוע? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שרק לפני שנה וחצי המונים מילאו את הרחובות במשך שבועות ועתה רק שקט מעיק שורר מעל פני המים?
בנוסף, השאלה הגדולה באמת היא, כיצד האויב המושבע של רעיונות הצדק החברתי ושל סולידריות חברתית ממשיך להוביל בביטחה בסקרים וגם נתפס כראש הממשלה שעליו סומכים רבים לא רק בשאלת הפצצה המתקתקת אלא גם בשאלת הכלכלה הנשנקת?
לתשובה, לטעמי שני חלקים הראשונה תהליכית והשנייה מדכדכת. הראשונה נובעת מכך שתהליכים חברתיים מתרחשים בקצב שונה מן האירועים עצמם. בדומה לברק והרעם המתחילים את חייהם באותה נקודה אך נפרדים זה מזה כהרף עין כך גם האירועים והשפעתם. פניה של עיר משתנות מהר יותר מלבו של בן תמותה, כתב בודלייר וליבו נחמץ אל מול הקצב המסחרר שבו הברון הוסמן שינה את את פריס ורחובותיה. כזהו לב האדם, וזו גם הסיבה שקשה לעיתים להבין שינויים דרמטיים בחברה, שהם סמויים מן העין ברוב ימות השנה וצצים רק מדי פעם מעל פני השטח. ההכרה האנושית היא איטית, לא מותאמת לעידן הבזק, לא יכולה להתמודד עם עם קצב האירועים המסחרר. המהירות הזו מובילה לכך שרבים שהיו שותפים למחאת 2011 חשים תחושת החמצה וכישלון ועיתונאים רבים כבר ארגנו למחאה החברתית של 2011 קבורת חמור. אך הדברים הם יותר מורכבים, התהלכים יותר איטיים והמחאה לא נעלמה, היא תהליכית, היא תשוב ותצוץ במערכת הפוליטית, בתרבות בחברה אך אין לצפות שהיא תשנה את החברה הישראלית בבחירות הקרובות.
מרד הסטודנטים בצרפת במאי 68 נחשב כתאריך רב משמעות בתולדות צרפת, רגע מכונן בתולדות השמאל הצרפתי וסמל להתעוררות של דור שלם של צעירים צרפתיים, שעד לאותו רגע הואשמו באגואיזם ובאינדבדואליות ולפתע קראו תיגר על מוסדות השלטון המיושנים של הפוליטיקה הצרפתית, ודרשו שקולם ישמע וקולותיהם יספרו. אך גם במקרה של מאי 68, בבחירות שהתקיימו לאחר שנה לנשיאות הצרפתית, לא התרחש כל שינוי, הימין והשמרנות המשיכו לאחוז בשילטון, הפוליטיקה הישנה ניצחה למראית עין, אך למעשה, משהו עמוק יותר ומשמעותי יותר התרחש בחברה הצרפתית, שבא לידי ביטוי בחברה הצרפתית בכל תחומי החיים, אבל לקח לו להבשיל מעל לעשור.
התשובה השנייה המדכדת, לטעמי, קשורה לכך שאין כיום בישראל אחיזה אמיתית ומהותית לתפיסה סוציאליסטית. ישראלים רבים, רוצים שינוי, או היו רוצים שהחברה הישראלית תיתן להם שירותים רבים ככל הניתן ובמחיר נמוך ככל האפשר, אבל לא באמת מוכנים לשלם על כך את המחיר ובנוסף לא באמת מוכנים לתת אמון במוסדות המדינה. כך, למרות הכשלים הרבים שמגלם בתוכו בקפיטליזם, למרות אובדן הביטחון התעסוקתי והסוציאלי, למרות תהליכים המובילים להתרחבות מעגלי העוני בישראל, עדין רוב מוחלט של הישראלים איננו תומך בחשיבה הסוציאלסטית.
במחקרי דעת קהל יש נטייה לטעון כי התמיכה בסוציאליזם היא רחבה וגם לא השתנתה מהותית בחברה הישראלית מאז שנות השישים, אך זהו נתון מטעה ולא נכון כאשר פורטים את הנתונים ולא מסתפקים בהצהרות של אנשים על עצמם. הישראלים הם סוציאליסטים בעיקרון וקפיטלסטים בפרקטיקה. הם מכירים בחשיבות של צמצום הפערים, של יצירת ביטחון סוציאלי ובמתן שירותי רווחה, אבל לא על חשבונם (ראו את המאמר הקצר של דרור וולטר שמסכם את הסקרים שנערכו בנושא משנת 1969.
כאשר אנשים יצאו לרחובות בקיץ 2011 הם יצאו בשמן של מצוקות רבות, בשמן של סיבות רבות והניסיון של המחאה לחבק את כולם ולא לתת צבע למחאה, הפך אותה למחאה של כולם ולמחאה של אף אחד. מחאה שתישא פירות אולי בעתיד רחוק יותר אבל לא כזו שנושאת בשורה לבחירות הקרובות.
בטווח הקצר ההישג הגדול של המחאה היה שהיא חשפה לעיני רבים את הקשר הסבוך בין הון לשלטון וגרמה לרבים להתבונן במציאות מזווית קצת אחרת, במישור הרחב יותר, נאלץ להמתין כנראה, לפחות עוד 4 שנים.
פוליטיקה זעירה 
