על אנשים קטנים ומספרים גדולים – דמוקרטית כריית הנתונים

השבוע התקיים הכנס השנתי של המחלקה למדיניות ומינהל ציבורי במכללת ספיר, הכנס היה מרתק, ועסק בשאלות של דמוקרטיה, טכנולוגיה והיתכנותה של פוליטיקה אחרת. לקראת הכנס, כתבתי יחד עם ד"ר מייק דהאן, מאמר קצר, שאומנם נותן רק הצצה קטנטנה לעולם הזה ולשאלות הגדולות שעולות סביב הנושא, רק לעורר תחילתה של מחשבה..

בשנת 1854 עשה ד"ר ג'ון סנו שימוש חדשני בסטיסטיקה והשתמש בה ככלי לעצור את מגפת הכולרה במרכז לונדון. לקראת סוף המאה ה-19 כתב הסוציולוג הצרפתי הנודע גבריאל טארד "כי אם הסטיסטיקה תמשיך להתפתח כפי שקרה בשנים האחרונות, והמידע שהיא מייצרת ילך ויעשה מדויק יותר ומקיף יותר , יבוא הרגע שבו ניתן יהיה לכמת כל אירוע חברתי באופן מיידי, ולהנגיש אותו לציבור באמצעות התקשורת". כאשר סנו וטארד כתבו וחקרו האחד את התפשטותן של מגיפות והשני את החברה הצרפתית בימי הרפובליקה השלישית בצרפת, היו רעיונות אילו עוד בגדר מדע בדיוני, רחוקים מן המציאות בה עושים שימוש הולך וגובר בכמויות עצומות של מידע כדי לאתר ולמנוע בעיות, ולעיתים גם לחזות את העתיד.

אנו חיים היום בעולם הזה, עולם בו הטכנולוגיה מאפשרת לנו לקבל מידע רב ומדוייק על המתרחש סביבנו. עולם שבו, רבים נוטים לחשוב שהטכנולוגיה תאפשר לנו לייצר חברה דמוקרטית טובה יותר, פתוחה יותר המבוססת על מוערבות רחבה יותר של הציבור בחיים הפוליטים. אך צריך תמיד לזכור, שבדיוק אותה טכנולוגיה יכולה גם לבשר רעות, ובמיוחד דווקא, במשטרים דמוקרטיים, ולתרום להיווצרותה של מה שאנו נכנה "דמוקרטית כריית הנתונים", בה כולנו לוקחים חלק במימוש הרצון הכללי המשותף מהיותנו מחוברים ל"מכונה".

כך למרות שהחזון הדמוקרטי-אינטרנטי נישא על שפתיים ובלבבות, ולמרות שהוא מהדהד בשיח הפופולרי  על מהפכות הטוויטר באיראן ותוניס ובשיח על מהפכת הפייסבוק כביכול במצרים והאביב הערבי בכלל. ולמרות שהוא אפילו מכבב בציוצים משדרות רוטשילד פינת רחוב "יש עתיד", הטכנולוגיה, כדרכה, אדישה לתחושות שלנו ולמשאלות הלב,  אדישה לשאלה של דמוקרטיה או דיקטטורה, ומכילה את המטענים שיכולים להזין התפתחויות הרבה יותר מורכבת ובלתי צפויות שאת רובן עוד לא היטבנו לפענח. חשבו למשל, על היכולת הגוברת של השלטון, לעקוב, לאסוף, לנטר ואף להתיימר לחזות את העתיד, באמצעות השימוש ב"ביג דאטה". איש הרשות לביטחון לאומי האמריקאית (NSA) אדוארד סנודן חשף בפני העולם כולו את  ההיקף העצום של איסוף מידע הנעשה על ידי ארה"ב, בריטניה, ומדינות אחרות — כולל ישראל. ובמקומות כמו שיקגו, המשטרה עושה שימוש במאגרי דאטה וברשתות החברתיות  על מנת לזהות  פושעים עוד בטרם הם ביצעו עבירה.

הטכנולוגיה ללא ספק משנה את חיינו ומשפיעה על האופן בו אנו מבלים, עובדים, מתקשרים, ומבינים את המציאות, אך היא לא פועלת בריק. המחויבות שלנו כאזרחים, כבני אדם וכהורים היא לצקת את התוכן הראוי באמצעות הטכנולוגיה ולא לראות בה גזירת גורל או צו עליון,  המכתיב את חיינו ומאלץ אותנו לחשוב אחרת על מושגים שפעם היו מובנים מאליו. דוגמא נוספת לכך, ניתן למצוא בשיח על מושג הפרטיות. בעבר פרטיות נחשבה לא רק כמושג חשוב להגדרה עצמית אלא כערך דמוקרטי ליברלי מהותי. ללא פרטיות, כל הרעיון של  פעולה חופשית ועצמאית משתנה. ללא פרטיות, הרוב  יוותרו מראש על האפשרות להיות שונים מן הכלל. כי הפרטיות איננה רק תלויה בעובדה שאיש איננו מונע ממני לממש את עצמי. הפרטיות איפשרה לנו את המפלט מן העין המתבוננת, את הקיום במרחב שבו אינני חייב דין וחשבון לחברה, את החופש לחשוב, ליצור ולמחות. אם הפרטיות נעלמת, איתה גם תעלם רוב האפשרות להיות, אחר. במקום פרטיות אנו מקדשים כיום את השקיפות, דורשים שהכל יהיה גלוי ופתוח, אך גם בשקיפות, שנדמית לנו כה חיובית, טמונה סכנה, המשבשת את השיח, מונעת את האפשרות לחשוב אחרת, ומעמידה אותנו כל הזמן חשופים לביקורת, עוד בטרם הבשילו הדברים לכדי עמדה מגובשת.  וכך מעניקה יתרון עצום לממשל ולמדינה ולבעלי ההון, כי בסופו של יום, זה אנו, האזרחים ששקופים הרבה יותר מאשר מוקדי הכוח.

גבריאל טארד החוקר הצרפתי בן סוף המאה ה-19 פיתח וחידד את החשיבות של שיחה כמושג מרכזי בדמוקרטיה, שיחה שאין לה מטרה, שיחה שלא נועדה לייצר מדיניות או לפתור בעיות, אלא שיחה כשלעצמה, המאפשרת לאנשים לעלות רעיונות לבחון אותם, לפסול אותם ולדון בהם באופן משוחרר. גם היום, למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית שהייתה מאז כתב טארד את הדברים, עדיין שיחה בטלה שעוסקת בשאלות הגדולות ומעררת אנשים למחשבה היא מהותית והכרחית, גם בעידן בו הכל צריך להיות ארוז ב-140 תווים, אנו צריכים למצוא את הדרך ואת המקום לייצר שיחות.

 

החוק לגיוס המשילות ללא מס וללא ערך מוסף

המצוקה של יאיר לפיד, כפי שהוא עצמו העיד עליה, בראיון שהעניק לערוץ 10 ביום שישי האחרון, נובעת מחוסר הסינכרון בין הזמן הפוליטי לזמן התקשורתי. כך בעוד הזמן התקשורתי מתנהל במהירות האור, מפיץ ידיעות לכל עבר בלחיצת מקלדת עוד בטרם נבדקו דיוקם ואימותם של הדברים, הזמן הפוליטי נדמה מנותק ונשכח.

התקשורת לכודה בתוך הסחרור הזה מסיבות מגוונות, עומס המידע וריבוי המקורות מאלץ את כולם לעבוד מהר יותר, לשחרר ידיעות וכותרות בחיפזון, העיקר להיות ראשונים, לזכות בכותרת, לנצח בתחרות. ההגיון המרכזי שמכתיב את הקצב הוא הגיון השוק, האתרים זקוקים לכמה שיותר כניסות וכמה שיותר תעבורה, לכן הלחץ לשנות את הכותרות ולחדש הוא המרכיב הדומיננטי ביותר בשיח התקשורתי.

המרחב הפוליטי, כמובן, לא יכול להתעלם מהשינויים הללו בשדה התקשורתי, ולא יכול לחיות במנותק מן מקצב המציאות, אך האם הוא צריך להתחרות בו? האם הוא צריך לרדוף אחריו? לתפיסתי התשובה היא לא.

הזמן הפוליטי הוא אחר, קצב פעימות ליבו שונה, הדי.נ.איי שלו אחר ולכן כל ניסיון לחיות בהלימה עם הזמן התקשורתי סופו לייצר פוליטיקה קצרת טווח, פוליטיקה של חוסר מחשבה, פוליטיקה של כותרות.

פוליטיקה היא במידה רבה, אומנות האיטיות. היא היכולת והצורך לתת לדברים להתייצב, כדי להיטיב לזהות את השכבות השונות ואת המשקעים שלהן. פוליטיקה, היא הצורך להבונן במציאות במבט מקיף, ולתת למגוון רחב של קולות והשפעות לבוא לידי ביטוי בתהליך. אם התקשורת היא הקצף על פני המים, הפוליטיקה היא תורת המאובנים שבקרקעית.

הבעיה היא כמובן, שחוסר התיאום הזה בין הזמן התקשורתי לזמן הפוליטי, הולך ומתחדד, ריבוי האמצעים הטכנולוגים, הנגישות של המידע, הצורך המתמיד בריגוש, מותיר את הפוליטיקה כמעשה אומנות של המאה ה-19 מיושן ולא רלוונטי. אך העובדה שהפוליטיקה הדמוקרטית של ימינו נמצאת במצוקה או במשבר, איננה מובילה למסקנה שהפתרון עובר בנתיב המהיר.

הפוליטיקה בת ימינו חייבת לברוא את עצמה מחדש, לייצר כלים חדשים להתשנות. היא צריכה לחשוב אחרת על תפקידה ולמצוא את האופנים בהם ניתן להרחיב את האפשרויות של אזרחים להשתתף בדיון ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. אך למרות שהדמוקרטיה זקוקה לעידכון ושינוי, השינויים שהדמוקרטיה זקוקה להם, הפוכים מסחף הזמן התקשורתי. הדמוקרטיה צריכה להשתמש בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא מייצרת על מנת לשפר את הדמוקרטיה ולא על מנת לשמוט אותה. היא צריכה לייצר כלים להאט את התהליך ולא להאיץ אותו. אבל הפוליטיקה "החדשה" איננה באמת על סדר היום, כי הפוליטקאים הרבים שמדברים בשמה, אינם מבינים את ההפרדה, לדידם השיח הפוליטי זהה לשיח התקשורתי. ורבים מהם גם טועים, לבלבל בין השימוש באמצעים טכנולוגים חדשנים כרשתות חברתיות, כשווי ערך ליצירת סוג אחר של שיח, כאשר למעשה הם מנציחים את אותו קו מחשבה המבוסס על הגיון תקשורתי מצומצם ולא על ההגיון הדמוקרטי-פוליטי.

יאיר לפיד הוא ראש המחנה הזה. ההגיון התקשורתי הוא העיקרון המנחה אותו. התקשורת היא מרחב הזמן המפעיל אותו. השעון שלו מכוון לקצב הפעימה התקשורתי ולכן בכל פעולותיו ניתן לזהות, כמעט תמיד, את הצורך לפעול מהר, את הבהילות, את המאבק על הדימוי ולא על המהות. לפיד כמובן לא לבד, קשה מאוד להתעלם היום מן השיח התקשורתי וממהירותו, השפעתו אדירה וזמן החסד של הפוליטקאי קצר עד אימה, אך טעות גדולה יותר היא לחשוב שהזמן התקשורתי הוא הזמן הנכון. כי כאשר אנשים באים לבחון את המעשה הפוליטי, כאשר הפוליטיקה בוחנת את עצמה ואת פעולותיה, מרחב ההתייחסות איננו באמת רק הרגע, ואיננו רק הכותרת של אתמול. למרות הדימוי הנפוץ של הזיכרון הציבורי הקצר, מה שמגבש את עמדת הציבור בשאלות שונות, הוא תמיד עמוק יותר מן הנראה לעין.

המהירות משנה את היחס שלנו למרחב האישי, למרחב העירוני ולמרחב הפוליטי, ומשרתת טוב מדי ובהצלחה גדולה את ההגיון הכלכלי הניאו-ליברלי, תוך נישולם המתמיד של האיטיים והחלשים. דברים אלו של פול וירליו מספרו הנודע משנת 1986 על זמן ופוליטיקה נותרו בעלי ערך עד היום, אך עליהם, יש להוסיף את המבט בן זמננו. בעידן הדיגטלי רישתי המהירות איננה רק משרתת הגיון כלכלי של תאוצה מתמדת של הזמן, אלא למעשה כולאת אותנו בתוך "הזמן האמיתי", בתוך הווה רישתי רב עוצמה שמתוכו אנו מגדירים את עצמנו ואת המציאות שלנו. בתוך ה"זמן-הווה" הזה, הפוליטיקה הישנה של הדמוקרטיה הליברלית, מתקשה לשרוד ולשמר את הגיונה ואת תפקידיה.

אך יש לזכור, העובדה שהמהירות מכתיבה לנו את המציאות הפוליטית שלנו, איננה מכת גורל ואיננה הכרח שאין מנוס ממנו. העובדה הזו היא בסופו של דבר בחירה, תשובה לשאלה, איזה חיים אנו רוצים כקולקטיב, על איזה תפישת טוב אנו נאבקים. כי הדיקטטורה של המהירות היא מסוכנת, היא איננה עסוקה בתפישת טוב, היא עסוקה בהעמדת פנים, ביצירת דימויים, בתחרות על תשומת הלב הציבורית שלנו, עכשיו בזמן אמת, בתוך ה"זמן-הווה" הנמתח לנצח שבו אנו חיים. בתוך מציאות שבה אנו כל הזמן נותרים מחוברים ומגיבים לכל צפצוף הנייד שלנו, כדי לאשש, כל פעם מחדש את עובדת היותנו קיימים ואת עובדת היותנו חלק מהזמן ורוחו.

הבעיה היא שבתוך "הזמן-הווה" אין משמעות לדיון, אין משמעות לתהליכים, אין משמעות לאזרח, יש רק צורך מתמיד לייצר אמירות, לייצר החלטות, לייצר נראות מיידית שתחלחל תודעה הצרכנית שלנו, שלא נחשוב לרגע שאין תמורה, כי השאלה היא לא האם יצרנו חברה טובה יותר אלא האם יש די חומרים לסרטון סיכום ויראלי של מעללינו.

בואו ניקח מהעשירים

אני לא סוציאליסט. אני לא חושב שאנחנו צריכים להבהיל את כל המגזר העסקי. אני מכיר את התיאוריה שאומרת – בואו ניקח מהעשירים, אני גם רואה, זה לא הצליח, אין שום מקום בעולם שזה הצליח, הסוציאליזם לא הצליח בשום מקום בעולם. אני לא אהרוס את הכלכלה הישראלית כדי בשביל שיפסיקו לכתוב דברים רעים בפייסבוק" (יאיר לפיד בראיון לחדשות ערוץ 2 יום שישי ה- 10.5.13)

פעם אחר פעם, אנו מקבלים הוכחות לחולשותיו של הקפיטליזם הניאו ליברלי, לחוסר הצדק שבו, לתאוות הבצע שהוא מעודד, לחוסר השוויון שהוא יוצר. לפערים שהוא מעצים, לניכור שהוא מעמיק, ועדין רוב האנשים בטוחים שהשיטה עובדת. שאלו רק תקלות מקריות, סטיות תקן אקראיות, בעיות של ויסות ורגולציה.

בחמש השנים האחרונות התגלה הקפיטליזם בחולשתו. מדגים שוב ושוב שכאשר המדינה מפריטה את שירותיה היא למעשה מפקירה את אזרחיה. מוכיח בכל פעם מחדש שבעלי ההון, אינם רואים דבר מעבר לשורת הרווח, מעבר לדיבידנדים. בשיטה החדשה שנוצרה אין ערבות הדדית ואין אחריות ניהולית, אין מחויבות לעובדים ואין חלוקה בנטל. כך חברות ובעלי הון יכולים ללא כל ייסורי מצפון לפטר מאות אנשים לא בגלל שהם מפסידים כסף אלא רק בגלל שהרווח הצטמצם, או הדיבידנד בסכנה. כך הם יכולים לחלק למנהלים משכורות שהיו יכולות לכלכל לעתים אלפי משפחות, מבלי לגמגם, וכך הם גם יכולים לשקר או לנסות להטעות ולהפחיד את הציבור (ראו מקרי קידוחי הגז) הכל לגיטימי, בשם הרווח מותר לנסות הכל, אם יעבוד יופי אם לא נשלם קצת יותר, אבל לפחות לא וויתרנו ללא מאבק.

למרות הדוגמאות הרבות לכשלים האדירים של הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית עדין רק מעטים מוכנים להתנער מן השיטה, להציע אלטרנטיבה. אפילו חלק ניכר מהסוציאל-דמוקרטים בעולם המערבי מדברים בקול מגומגם על איזה קפיטליזם מרוכך עם קורטוב חמלה. לעומת זאת שולטת בכיפה איזו אמונה איתנה שאין אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית. שזו השיטה היחידה שיכולה להבטיח את רווחת האנושות, החירות והקדמה. הסוציאליזם מוצג כאיזו תופעה איומה, כזו שרק הביאה רק מזור וכאב עוני ואובדן לעולם. ההוכחה כמובן היא פשוטה, די לחשוב על ברית המועצות ולהבין עד כמה עמוק היה כישלונה של השיטה הסוציאליסטית. די להיזכר בהישגיה ההיסטוריים כדי להבין שהסוציאליזם בכל מקום כשל.

זו כמובן טענה לא מדויקת, ברית המועצות ומשטר האימים שלה, אומנם הוציאו שם רע לסוציאליזם אך הם אינם פניו. כישלונה של ברית המועצות איננו מהווה, כל הוכחה לכישלון הרעיונות המרקסיסטים. יותר מכך סוד ההצלחה של הקפיטליזם, שאנו כה אוהבים להלל, נובע בדיוק מכך שבניגוד לתחזיות הקודרות של מרקס על הקפיטליזם המשמיד את עצמו מבפנים ומוביל בהכרח להפיכה, השיטה הקפיטליסטית לא נותרה זחוחה באמונתה בשוק החופשי ויצרה משטר שהוא מיזוג בין השניים. השיטה הסוציאליסטית לא רק שלא נכשלה אלא היא זו שהצילה את הקפיטליזם מתאבונו המוגזם, מחוסר השליטה הפנימית שלו. כניסתם של ההמונים למרחב הפוליטי הכריחה את האליטות לשנות את יחסם לשאלת ההון והאדם העובד ולייצר מערכת רווחה מורכבת.

אך כל אלו הם נחלת העבר, משנות השמונים ובייחוד לאחר נפילת ברית המועצות המושג סוציאליזם נצבע בגוונים שחורים ונתפס כלא רלוונטי. ולכן למרות שאנו מודעים לבעיות של השיטה הקפיטליסטית קיבלנו אותה לפחות כברירת המחדל, כי במבחן התוצאה, בכל מקום הקפיטליזם הביא לרמת חיים גבוהה יותר בעוד הסוציאליזם הראה תוצאות הרבה יותר מפוקפקות. הבעיה בטיעון הזה שהוא לא לוקח בחשבון שמה שתמיד היה לנו הוא משטר מעורב, שכאשר הקפיטליזם איבד את הריסון הסוציאליסטי שלו הוא יצא מכלל איזון.

למה כל כך קשה לנו לראות זאת? כי מה שהיטיב הקפיטליזם לעשות בדור האחרון הוא להפוך אותנו לצרכנים במקום לאזרחים. מה המשמעות של מהפך זה? המשמעות שאנו חושבים על המציאות המקיפה אותנו דרך מושגים של שוק ולא מושגים של צדק, אנו חושבים על שרות ולא על מהות, אנו לא מצפים מאף חברה לדאוג לאינטרסים שלנו אלא מצפים ממנה שתדאג לנו כחלק מן האינטרסים שלה. אבל זו גם הבעיה, לא במקרה השרותים הציבוריים שבהם אנו נתקלים השתפרו, קל להוציא דרכון, נוח לעמוד בתור, במגוון רחב של משרדי ממשלה, אבל אבד הדבר החשוב ביותר, המניע והמהות, כך משירות מונע ערכים עברנו לשירות מונע תוצאות.

הסוציאליזם איננו האויב של הקפיטליזם אלא המשלים שלו, הוא האידאולוגיה שמחייבת את הקפיטליזם לרסן את עצמו. ללא האידאולוגיה המרקסיסטית כולנו (חוץ מהאחוזון העליון) נזכה לחיים ראויים פחות, לחוצים יותר וחסרי כל ביטחון חברתי, תעסוקתי גילי.

אני מצלמה -דמוקרטיה בהילוך חוזר

אנו חיים בעידן בו הכל חשוף, גלוי ומצולם. אנשי הציבור נמצאים כל העת תחת עינינו הפקוחה. מה שמוביל לכך שהפוליטיקה נחווית באופן המזכיר את מה שקורה בזירת הכדורגל. כיום בעזרת המצלמה קל ללכוד את שופט הכדורגל במבוכתו ובשגיאותיו, דבר ההופך משחקים רבים לחסרי ערך ומביכים. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה של כישלון וחוסר שביעות רצון המלווה את הצופים במשחקים. תחושה הגובלת לעיתים במרירות. משחק הכדורגל כמו הזירה הפוליטית מתנהל בנבדל תמידי. אין לשופט הכדורגל, לראש הממשלה, לחבר הכנסת, לאן להימלט מעין המצלמה.

לכן התאווה היחידה שנותרה היא למחזה המרהיב, תנו לנו שערים. מכרו לנו דרמה. כל היתר הופך לחסר חשיבות, למצומצם. משחק נטול שערים, גם אם הוא משחק טוב נתפס ככישלון מחפיר. אין יותר מקום לתחרות מעודנת, אנו רוצים ניצחון או השפלה, דרגות הביניים חדלו להתקיים. אך בעוד בכדורגל מדובר בסופו של דבר רק במשחק בפוליטיקה יש לכך השפעה הרת גורל.

הזירה הפוליטית מתנהלת כיום לקצב אותם תופים. המעשה הפוליטי חשוף לפנינו, או לפחות הדימוי התקשורתי שלו. אנו רואים כל העת את הפוליטיקאים בבושתם, במערומיהם. שקיפותה של הזירה הפוליטית יוצרת דה-לגיטימציה של הפוליטי ודחייה שלו, או לפחות אדישות לקיומו. השקיפות התמידית גורמת לזירה להתמקד במחוות הריקות, בטקסיות  ולא במהות. כך לדוגמה, הדיון מוסת להוצאות האישיות המופרזות של ראש הממשלה, שהוא אולי נושא חשוב, אך לא  כאשר הוא מחליף את הדיון המהותי יותר בקיצוץ במשרד הביטחון.

משחק הכדורגל בעידן התקשורת והמצלמה המקיפה אותו מכל עבר מתנהל כטרגדיה, הטעות של השופט היא בלתי נמנעת והחשיפה של הטעות הזו שוב ושוב בהילוכים חוזרים, מדגישה את הגיחוך, מדגישה את חוסר האונים של הסמכות אל מול המבט נטול הפניות של המצלמה. החזרה המעגלית על הטעות והעמדתו של השופט באור נלעג, קובעת את עליונותה של התקשורת ככלי השיפוט היחיד. כאמצעי הסמכות הבלעדי, המסוגל להשיב למשחק את כבודו.

כך משתלטת התקשורת על הזירה הפוליטית, הציבורית והספורטיבית תוך קביעת עליונותה המוכחת שוב ושוב בשידורים חוזרים. עליונות המלווה בפרשנות אנשי התקשורת, הבזים לאנשי המנגנון המנסים לעצור את הקדמה ולהילחם בעתיד. המצלמה מאפשרת לפרשני הטלוויזיה לבקר בארסיות את ההנהגה מתוך נקודת המבט של הישות העליונה שדבר איננו נסתר ממנה.

למרות שיכול להיווצר הרושם כאילו המאבק הוא על הזכות למשחק הוגן, על שינוי קטן שיאפשר לאמת להרים ראשה בגאון, מדובר קודם כל בתאווה להאדיר את הסמכות התקשורתית, לחזק אותה ובדרך לגרוף עוד הון. המטרה היא ליצור אשליה אצל הקהל, כי הוא זה שקובע, כי המשחק איננו עוד בידיו השרירותיות של הכוון או השופט או ראש הממשלה, אלא בידיה הנאמנות של המצלמה, שלעולם איננה משקרת ומתוקפה הכוח למעשה נמצא במבט שלנו, המאשר את אשר קלטה המצלמה

כמו צופי הריאליטי שעוקבים יום וליל אחר חייהם של אנשים הכלואים במרחב סגור המצולם מכל עבר, כך גם הזירות הפוליטית, הספורטיבית והציבורית עוברות תהליך של הפיכתן לחלק ממופע תקשורתי, חלק מאובייקט הצפייה. יצירתו של מתחם ריאליטי, רציף, סביב החיים הציבוריים יוצר תחושה של היכרות אינטימית עם הדמויות ושל תחושת אותנטיות שקרית. חשיפת חולשותיהם של הדמויות הציבוריות של טעויותיהם תוך הפגנת עוצמתה של התקשורת, הפועלת בשם טובת הציבור וכנציגתו, יוצרת תחושת שותפות, הרי אנחנו והמצלמה חד הם, אנחנו העדים המאשרים את חוסר האונים של המופקדים על גורלנו בהחלטותיהם ויהיה זה בקשר לאיראן, לתקציב או במשחק כדורגל.

הכנסתם של המצלמה ושל האמצעים הטכנולוגים אל תוך הספורט והפוליטיקה הופכת את הזירות הללו לפחות ופחות אנושיות. האדם, השוגה, החושב, האנושי מוחלף בשם הקריאה של ההמונים לצדק. האדם מסולק לטובת הרצון הכללי המנוסח ומונצח על ידי המצלמה. זהו חלק מתהליך הפיכתה של הזירה לאינסטרומנטלית, זירה מנותקת מן ההוויה. אין עוד מקום לשחקנים בעלי דעות, רעיונות או אידאולוגיה, כי אז הם מסכנים את ערך השוק שלהם, יש מקום רק למכונות כדורגל משומנות, או לפוליטיקאים שהם אנטי-פוליטיקאים ולשופטים שהם הערת אגב במשחק.

ניצחונה של המצלמה מוצג לנו כניצחונה של הדמוקרטיה. המצלמה, זה אנחנו הצופים, הרואים את השופט בבושתו, רואים את ראש הממשלה בעליבותו ובוחרים מי יזכה במיליון באח הגדול.