פגישת מחזור

פגישת מחזור היא משהו שקשה לעכל, בוודאי בערב אחד. לאחר 25 שנות נתק, נפגשים לערב אחד, עשרות אנשים, שרוב המכנה המשותף ביניהם, הוא אותו מורה שנזף בהם על משהו שמזמן כבר נשכח. בחייהם של אנשים בני מעל לארבעים, ארבע השנים שהם בילו יחדיו בתיכון, מהווים בקושי עשירית מחייהם. יחד עם זאת אילו ארבע שנים רבות חשיבות, בגיל דרמטי ורב תהפוכות. לכן מפגש כזה, בתכליתו נועד להיות מאכזב, כל אחד יותר מאשר הוא יוצא לפגוש את חבריו האבודים מגשש אחרי דמותו שלו, כאילו אם יחזור אל זירת הפשע, יוכל לזהות רמזים לאדם שהפך להיות, יוכל לברוא משהו מנעוריו. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מנקודת מבט מפוכחת אולי מעט מגחכת.

נהוג לחשוב על גיל הנעורים כגיל של משובה ושל חוסר אחריות, אך עבור רוב המתבגרים, זהו גיל, שבו החלטות קטנות ומטופשות, ועניינים פעוטים, מקבלים משמעות לא מידתית, נתפסים ללא כל קשר למשקלם הסגולי. זהו גיל של ניסיון למצוא את מוקד האני שלך, ולגבש זהות ברורה ולכן מפגש המחזור איננו מהווה רק מפגש עם חברים אבודים מן העבר, אלא הזדמנות לשים את האני שיצא אל הפועל מול האני שהיה רק בכוח, אפשרות לבחון את הדימוי של אנשים שהכרת ומה שנהיה מהם.

ההתחלה היא די מבטיחה, אני נתקל בפרצופים הראשונים ואפילו מתמלא בהתרגשות מסויימת, זכרונות מציפים אותי, למעשה, אולי רק חצאי זכרונות, קטעי תחושות, שבבי רגעים. תחושה מתקתקה, של נעימות. אבל אחרי שלושה ארבעה אנשים, לאחר שסיימתי לסכם את ימיי, ברשימת המלאי של חיי, אישה אחת, שני ילדים, דירה אחת,  אני מתחיל להתעייף. ולא בגלל שהאנשים לא מוצאים חן בעיני, ולא בגלל שהם אינם נעימים, אבל אני פשוט, כבר לא כל כך גדול ביפן ומי בכלל רצה להיות גדול ביפן?

המשפטים שמולכים בפגישת מחזור הם מחד, בכלל לא השתנית…ומאידך לא הייתי מזהה אותך. למרות שהם משפטים הופכיים, הם מייצגים או אותו רעיון. הקושי של כל אחד מאיתנו, לראות את דמותו במראה. 25 שנה מותירים את סימניהם בכל אדם, הזמן משנה פני אנוש וגזרתם, אך בפגישת מחזור, לרגע, למרות השנים הרבות שחלפו, הזמן קופא מלכת. אנשים נמדדים ומשווים לאיזו אידאה של קיומם.

בפגישת מחזור, מתקיים, במובנים רבים העיקרון הלאקאני, שבו הסובייקט והאני נמצאים בנפרד בו זמנית, מבלי   שהאגו יאפשר את אחדותם המדומיינת. כך שלזמן קצר מתאפשר לנו לצפות במציאות דרך שני אופנים שונים וhיחודיים ואולי אפילו לקיים דיאלוג ביניהם. להתנהל, קצת, כמו בתוך הצגה חד פעמית.

בתוך כל מפגש כזה, יש גם מפגשים מלאי משמעות, אנשים ששמטת לאורך הדרך, לפעמים סתם בגלל פגעי הזמן, לעתים בטריקת דלת ובכעס, אנשים שהמפגש אתם, הוא שונה. הם לא חלק מהפיצול הזה של הסובייקט אלא הם חלק מהשלם שלו. הם היו חלק מההוויה המתגבשת של חייך ומלאו חלק מהותי בעולמך הנרקם. הם מתי מעט, אך כאשר אתה פוגש אותם בערב שכזה, אתה מזהה אותם מיד, על פי השיח שמתחיל כמעט, באותה נקודה בה נקטע. קשה להסביר זאת ,לכן אסתפק בדברי מונטיין שכאשר הוא מתקשה להסביר את סוד האהבה והחברות בינו לבין ידידו הטוב דה-בואסי הוא מסתפק בלומר “כי זה היה הוא, כי זה הייתי אני”