כאשר נזקקים לחקיקה על מנת להעניק לגיטימציה למוצרים שבאים מן השטחים, זו העדות הטובה ביותר למצוקה שבה נמצא הימין הישראלי. כך למרבה הפלא, למרות היותו בשלטון ולמרות שהוא נהנה מתמיכת הרוב, מתקיים הימין בפחד, בתחושת מחנק הולכת ומתגברת והולך ומתרחק מן הנורמות הבסיסיות ביותר של חברה דמוקרטית, מנצל את עוצמתו הזמנית ומחסל את שרידי הליבה המאחדת המאפשרת לחברה מקטובת להמשיך ולהתקיים יחדיו.
חוק החרם שעבר אתמול בקריאה ראשונה ושניה בכנסת הוא הדבר הטוב ביותר שקרא לתומכי המרכז-שמאל בישראל, כי הוא מחייב גם אנשים החיים את רוב ימות השנה בתוך בועה מגוננת, הרחק מן המחשבה הפוליטית, להגיב. הוא מחייב כל אזרח לנקוט עמדה, להבין שהוא חלק ממאבק שדורש ממנו להתצייב באחד מצידי המחנה. זה חוק שיתגלה במהרה כחרב פיפיות, שלא יחזק את תוצרת השטחים, אלא יבדל אותה, יעצים את המאבק, יחדד את ההבדלים ומסייע לחסל את התחומים האפורים של אי הוודאות.
כעיקרון אני נגד חרם מוצרים מן ההתנחלויות, כי התפיסה שלי את הסכסוך הישראלי פלסטיני היא תפיסה של מאבק בין שבטי, מאבק פוליטי, שבו ההכרעה על הגבולות היא הכרחית אך בוודאי לא חד משמעית. אין הבדל מהותי בין קווי 47, 48 או 67 כל עוד לא נחתם הסכם. שאלת המהות היכן מתחיל הכיבוש ומסתיים הצדק היא מאוד מורכבת וקוי 67 הם נקודת חלוקה היסטורית מקרית ולא נקודה עקרונית מהותית. טיב הסכסוך בין הצדדים הוא שאלה של הכרה ולא רק של זכות. בין זכות האבות, לזכות השיבה, בין חלוקת הארץ לשני עמים בשנת 47 לשטחים שנכבשו במלחמת העצמאות, בין שאלות של עוול וצדק.
זאת אומרת השאלה המהותית היא הכרה של כל צד בזכות קיומו של הצד השני ובזכות שלו למדינה עצמאית חופשית, מתוקף קיומם כאן ועכשיו, לכן, למרות שאני תומך בכל מעודי בחלוקת הארץ ובפינוי ההתנחלויות, האמנתי שחרם הוא צעד בעיתי מדי, שלא מאפשר לקיים דיון במהותי והופך כל חרם על תוצרת ישראלית או אקדמיה ישראלית באשר מקורותיה ללגיטימית, בייחוד שהקריאה להחרים את ישראל בעולם מלווה בתפיסה של שגויה של ישראל כמדינה קולניאליסטית.
החקיקה של אתמול משנה את פני הדברים ומובילה אותי למסקנה, כי מעתה יש להתייצב לצד הקוראים להחרמה של מוצרים מן השטחים. מרגע שכללי היסוד הופרו, מרגע שזכויות הפרט וזכויות המיעוט שונו, הרי גם כללי המשחק משתצנים. יותר מכך, אף הייתי מגדיל ואומר שאין לפנות לבג"ץ. כי הרי הפניה לבג"ץ תשרת את ממשלת נתניהו ואת יתר אנשי הימין שיודעים שהם טיפסו על עץ גבוה מדי, ששורשיו לא עמוקים וצמרתו שפופה. כולם עתה מחכים להחלטת בית המשפט שיאפשר לשלטון החוק לומר את המילה האחרונה, ויאפשר לחלקם לרדת מן העץ , כמנצחים ויאפשר לראש הממשלה ליהנות מכל העולמות, גם תמך וגם לא שילם את המחיר.
התערבותו של בית המשפט העליון בנושא החוקתיות של החוק, תגרור את בית המשפט שוב אל תוך הקלחת הפוליטית, ותחתום את מהותו, כמעוזו של השמאל, כמפלטם של "הרשעים". ולכן, אני הייתי בוחר במקרה הזה, שהמאבק לא יוכרע בבית המשפט אלא ברחוב, בבלוגים, מעל דפי העיתונות ובזירה הציבורית. אל נניח לבית המשפט לעשות עבורנו את העבודה השחורה. זו העת של הציבור להצביע ברגליו, בידיו ובפיו ולהפוך את חוק החרם לחוק מגוחך עוד בטרם יבשה חותמת הנשיא על החוק.
פוליטיקה זעירה 