השבי הוא תכלית הפחד של האומה הישראלית, הוא האנטי תזה לקיומה. האתוס הציוני ישראלי מושתת על העיקרון "לעולם לא עוד". השבי הוא הניגוד, ההיפוך המוחלט להרואיזם ולתפיסת הקיום שלנו כאן, הגורסת כי יש "למות או לכבוש את ההר", לכן השבוי הוא ביטויו הצורם ביותר של החידלון.
עם המתים אנו יודעים כיצד לנהוג, הכנו עבורם מסכת שלמה ומרגשת, הכוללת, טקסים, גלי-עד, שירים, ומטח כבוד. לעומתם השבויים הם האין המוחלט, הנעדרים התמידיים. הם הנעלמים והמועלמים מן התודעה. לא נרקמו סביב עלילותיהם לא שירים, לא טקסים ואפילו לא ספרות ענפה. תחום המחקר, כמעט היחיד, העוסק בנושא, הוא הפסיכולוגיה המתמקדת בטראומה. השבי כמחולל בעיות וקשיים וכמעורר מחלות נפשיות. השבי כמפתח לאי-שפיות. המסר הסמוי העולה מן המחקרים הללו, השבי הוא האופציה הגרועה מכולן הוא הגהנום שירדוף אחריך כל ימיך.
בתודעה הפופולארית השבויים התקבלו תמיד בחמימות והוקפו בהרבה אהבה, בוודאי שבויי מלחמות. אך המציאות של היום שאחרי מגלה יחס אמביוולנטי לשבוי, הנעה בין שמחה גדולה מחד לבין רחמים, צער אי-נוחות ועד תחושת תבוסתנות ולעיתים אף בגידה מצדם של הנופלים בשבי מאידך.
השבוי, הרי, תמיד קצת אחראי למה שארע לו, ליפול בשבי זו בחירה. היחידים שזכו לחנינה תודעתית אלו הטייסים שבמקרה ומטוסם הופל נותרו ללא אפשרות להתגונן ולכן לא ניתן לשפוט אותם על כך. השבויים האחרים בחרו בחיים ובכניעה. לא במקרה גם בימי מבצע "עופרת יצוקה" אחד המסרים שהועברו ללוחמים בגלוי ובמוסתר היה לא ליפול בשבי, ואף נתנה הוראה לירות בשובים גם תוך סיכון החייל הלכוד.
הקונצנזוס השורר סביב שאלת השחרור של השבוי גלעד שליט קשורה לתחושת הכישלון. קיומם של שבויים בידי האויב היא הודאה בחוסר האונים שלנו, הנתפסת כבושה והשפלה ומתחברת באופן כמעט מיידי לאותו חוסר אונים של היהודי הגלותי.
לכן אין דבר שרודף יותר את התודעה הקולקטיבית שלנו מגורלו של שבוי. השמחה הגדולה בעת שחרור שבויים היא חלק מתחושת ההקלה עם סיומה של ההשפלה הלאומית, וחזיון חוסר האונים. המוות לעומת השבי הוא קצר מועד, דווקא בשל נצחיותו ובשל עובדת היותו בלתי הפיך. על המוות אפשר להזיל דמעה אפשר להצר עליו, אך לא ניתן לשנותו, לעומתו השבי הוא כאבן רחיים על צווארה של האומה. החי המת שאיננו מניח לנו. לא במקרה השבויים שהפכו לחלק ממורשת הקרב הם החייל אורי אילן שהתאבד והותיר אחריו פתק לא בגדתי והמרגל אלי כהן שהוצא להורג.
גלעד שליט הוא שבוי בתוככי התודעה שלנו, עד שלעיתים נדמה, כי לא נותר דבר מן החייל הממשי, החייל בשר ודם. שליט הפך לסמל שעל גבו תולים רבים את זהותם, מוסריותם, או להבדיל, את תאוותם לפרסום. כך משמש החייל השבוי הצדקה בידי מערכת הביטחון המשך המצור על עזה, תוך קבלת תמיכה גורפת מן החברה הישראלית, כך משתמשות חברות בגלעד שליט ככלי לפרסום סמוי וכך סדרת טלוויזיה בונה את הרייטינג שלה על חשבונו, עד שהחייל גלעד שליט כמעט כבר אין לו ייצוג מלבד בכאב של הוריו.
פוליטיקה זעירה 