כאשר צופים בסרט שומרי הסף, , קשה שלא להביע פליאה לגבי הפער שבין העמדות והדעות של הדוברים לעומת המעשים והמציאות שבתוכה הם פעלו. שאלה מן הזן הזו עולה לא פעם כאשר בכירים בכל מיני תפקידים מסיימים את תפקידם רב ההשפעה באחד ממוסדות השלטון ואז מבקרים את המוסד שהם היו ממעצביו ומוביליו בתקופה מסויימת, על דרכי פעולתו. הפער בין התפיסה לפונקציה הוא תמיד מעורר השתאות, הרי אם זו עמדתם בנושא, איפה הם היו כאשר ישבו בצומת ההכרעות מדוע קולם לא נשמע? ואם זו הייתה דעתם גם בעבר וקולם לא נשמע די, מדוע בחרו להמשיך ולקדם פעולות המנוגדות לתפיסת עולמם?
מן הבחינה הזו התפיסה של אלתוסר לגבי אידאולוגיה עוזרת לנו להבין כמה דברים על טבע הפעולה האנושית. על פי אלתוסר אידאולוגיה איננה תפיסת עולם שבה אנו מאמינים ואז היא מעוורת אותנו ומטשטשת את היכולת שלנו להבחין באמת, אלא אידאולוגיה היא מציאות יומיומית הטבועה בנו. האידאולוגיה לכן באה לידי ביטוי בכל מערכי החיים שלנו, בכל הפעולות והריטואלים שלנו ובכלל לא מוטרדת ממה העמדה שלנו כלפיהם.
זאת אומרת, אני יוכל להיות איתן בעמדתי נגד הכיבוש, אך כל עוד עמדה זו איננה חורגת מתחום העמדה, כל עוד היא נותרת רק כשיח, עובדה זו חסרת משמעות, כי אני מממש את העקרונות של הכיבוש בגופי ובחיי היומיום שלי. לא משנה על פי תפיסה זו, אם אני בוחר לשרת בצבא מתוך הכרה מוסרית, לא חשוב אפילו אם אני אנושי יותר מאחרים לחולפים על פני במחסום בו אני מוצב, כל עוד אני שבוי בתוך הפרקטיקות היומיומיות של הכיבוש, אני חלק ממנו.
לכן, אין כל משמעות לעמדה שלי, לאמונה שלי ולאופן בו אני תופס את עצמי אם בפרקטיקות שלי אני מתנהג ככובש. אין כל משמעות לכך שאני חש בושה, או מוטרד או אפילו כותב בגנות הכיבוש או יוצא להפגנה מדי פעם. על פי עמדה זו למשל, גם סרבן המצפון כמו נתן בלנק שישב תקופה ארוכה בכלא בשל סירובו לשרת בצבא. משתף פעולה עם הממסד ועם האידאולוגיה השלטת כאשר הוא מסכים לשיחרורו מן הצבא על רקע מצפוני, בריאותי או אישי כלשהו.
עמדה זו היא כמובן עמדה מייאשת, כי היא מעמידה אותנו פעמיים במצב לא נוח, פעם מתוך ההכרה שכמעט בלתי אפשרי להיות מחוץ למובן מאליו באופן פרמננטי ולכן רוב הזמן אנו למעשה חלק מן המנגנון ואולי חמור מכך, אנחנו יכולים להתהדר במוסריותינו להרגיש טוב עם עצמנו, להתהלך בעולם כצדיקים מבלי שיהיה לכך כל כיסוי או משמעות בעולם, מלבד לנו עצמנו. כלומר אנו חווים כל העת פער מובנה בין האני שאותו אנו חווים והאני שאותו אנו מפעילים.
אב משחק עם בנו. הילד נכנס לחדר והאבא קורא לו בשם אחר, תגובת הילד היא צחוק, כי הוא עוד לא בטוח דיו שהאב מתלוצץ. קיים חשש קל, אולי האב שמולו איננו האב שלו, אולי הוא טועה או מתבלבל בשמו? לוקח לילד זמן עד שהוא מפתח את ההבנה שהוא סובייקט שאיננו מתחלף, שכולם רואים אותו תמיד כפי שהוא. זהו אחד התרגילים הראשונים שכופה עלינו צורת החשיבה, האינדבדואל הופך לסובייקט ומכיר במקום שלו בתוך הסדר החברתי. מרגע שהפכנו לחלק מן הסדר החברתי קשה עד מאוד להפר אותו, ולכן בעידן המודרני יותר מאשר אי פעם כל תרבות נגד כמעט תמיד נבלעת בקלות בתוך התרבות הכללית. כי כדי להתקיים היא חייבת כל העת לציית לסדר הקיים, גם אם היא לכאורה מפרה את גבולותיו, למעשה היא כמעט תמיד מכוננת אותם ומקיימת אותם.
האידאולוגיה על פי תפיסה זו היא שקופה, מיתית ולרוב אני לא יודע שאני לכוד בתוכה, הבעיה היא שגם אם אני מודע לקיומה, אין לי כמעט אפשרויות להיחלץ ממנה. אם כך מה קורה כאשר אנו כן מכירים בתכונותיה? מה המשמעות של היכולת שלנו לזהות את אופני פעולתה? האם הם משנים אותה? האם הם בעלי משמעות בתפיסת הממשי שלנו? וכיצד זה משפיע על האופן בו אנו חיים ופועלים? זו השאלה הגדולה של העידן הנוכחי, האם חשיפתו של השקוף משנה את מהותה של השקיפות הזו, האם העובדה שאני יודע שאני חיי בעולם משמעויות פנימי מערער באמת את האמיתות הללו? האם יש לכך משמעות אישית ובסופו של דבר משמעות פוליטית?
הפרדוקס הוא שההכרה בקיומו של הבדותי, לרוב לא מערערת את הסדר הקיים, אלא אולי רק מעצימה אותו, המודעות שלי לבדיה, באמונותיי ובחיי משתקת את מנגנון ההתנגדות ומותירה אותו רק כמנגנון סימבולי. במקום לשנות את העולם המטרה שלי היא אתה לעוות את הדימוי של הדימוי, על ידי כך אני נמנע מלפגוע במטא משמעות ורק משתעשע בתוך עולם מטאפורי של משמעויות וצלליות אשר בסופו של דבר אינן מהוות התנגדות לדבר עצמו (כי אין להגיע אל הדבר עצמו) אלא סוג של כניעה לחוקיותו של עולם שנשלט על ידי הלוגיקה של שליטה וחוקיות. בתוך העולם הזה ייתכן שפירקנו את מוקדי השליטה הישנים, ייתכן ששיננו את אופני המבט שעתה אינם מופנים רק אל הסובייקט אלא גם אל המנגנון, אך לא בטוח בכלל שאנו יכולים לחלץ את עצמנו מבלי לוותר על הפוליטי, בדיוק כשם שמנסים בכל כוחם לעשות בסרט שומרי הסף, ראשי השב"כ לשעבר.
פוליטיקה זעירה 