קשה למות באביב

האביב על פריחתו המרהיבה, מרחיב את הלב, אבל בכל תרבות זה כנראה מתחולל בצורה אחרת. לא תמיד קל להסביר מדוע הצרפתים והאמריקאים מתבוננים על המציאות באופן כל כך שונה. מדוע האמריקאים רואים בכל מה שהוא צרפתי אנינות טעם איכות והתנשאות והצרפתים רואים בכל מה שהוא אמריקאי משל לרדידות, שטחיות והמוניות

ניתן אולי, לנסות להסביר זאת בשל תסביך נחיתות -עליונות הדדי. הנובע מהצד הצרפתי מאובדן ההגמוניה  וירידת קרנה של השפה הצרפתית כשפה הבינלאומית המובילה. בתוספת המפגש בין האמריקאים לצרפתים בעת שחרור צרפת בתום מלחמת העולם השניה, שהוביל  לאסירות תודה מחד, אך גם למבוכה ופגיעה באגו הלאומי מאידך. ניתן להסביר זאת מן הצד האמריקאי כסוג של מגננה אל מול תרבות שנתפסת תמיד כעליונה יותר גם בעיניהם. אך ההסבר העמוק, טמון כנראה בתפיסה מאוד שונה של הקיום האנושי ובאי הבנה מוחלט של האחר.

 הנה דוגמא נפלאה שמבהירה בחדות ובפשטות את הפער התפיסתי הגדול בין אמריקאים וצרפתים (אפילו עם ז'אק ברל הוא בעצם בלגי). בשנת 1961 כתב ז'אק ברל את שירו "הנוטה למות", כרבים משיריו של ברל גם שיר זה עסק בחיים האנושיים כפי שהם קצרים ועלובים, אך גם מלאים רגעים של חסד ואהבה. סיפור של גיבורים החיים בשולי הקיום האנושי, אך מסתכלים על החיים במבט מפוכח ואוהב. שירה צינית ושחורה אבל לא נטולת אהבת אדם. בשירו ה"נוטה למות" למשל, שר ברל על אדם הנפרד מחבריו ומבקש מהם לרקוד ולצהול על קברו ולהמשיך לדאוג לאשתו, כפי שעשו כל השנים.

 השיר תורגם ובוצע בכמה גרסאות, אך הייתה זו גרסתו של טרי ג'ק משנת 1974 "עונות בשמש", שהפכה את השיר ללהיט חובק עולם, לאחר שהוסרו ממנו באיזמל כל זכר לציניות והומור, והוא הפך להימנון פרידה סנטימנטאלי, דביק ומרגש. כבר מן הכותרות של השירים ניתן ללמוד על ההבדל הגדול בגישה, בעוד השיר של ברל סובב סביב המוות הקרב ובא ובבעל נבגד הנפרד מחבריו, השיר בגרסתו האנגלית עוסק בהתרפקות נוסטלגית על הרגעים הנפלאים שהיו לגיבור עם חבריו.

העובדה שהתרגום מוכר הרבה יותר ברחבי העולם מן המקור ואולי אפילו בצרפת עצמה, מעורר בוודאי שאלות מעניינות לגבי תרבות, חברה והרצון שלנו להתמודד עם המציאות בצורה מורכבת

להלן תרגום לשתי הגרסאות.

 עונות בשמש – תרגום חלקי של הגרסה האנגלית.

 היה שלום חברי הנאמן,

הכרנו עוד מימי הגן,

יחדיו טיפסנו על עצים וגבעות,

למדנו על אהבה ואותיות,

פצענו ברכיים ולבבות.

היה שלום חברי, קשה ללכת לעולמך,

כאשר הציפורים שרות מעל ראשך,

ובכל מקום יש נערות יפות,

חשוב עלי ואני אבוא תכופות.

ידענו שמחה ועלצנו אמש,

ידענו עונות רבות בשמש,

אך הגבעות עליהן חיפשנו להעפיל

היו רק עונות מחוץ לתחומי השביל.

הנוטה למות – ז'אק ברל

1.

שלום אמיל אהבתיך מאוד,

שלום אמיל אהבתיך מאוד, אתה יודע.

שרנו את אותם יינות,

זמזמנו את אותן בנות,

שרקנו את אותן קינות.

היה שלום אמיל, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה, שאתה אדם טוב, כמו לחם פריך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

פזמון

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

אני רוצה שיעלצו כאחוזי תזזית

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

כשיורידו אותי אל התחתית.

2.

שלום כומר אהבתיך מאוד

שלום כומר אהבתיך מאוד, אתה יודע.

לא עמדנו מעולם על אותה גדת נהר,

לא צעדנו באותו משעול,

אך תמיד חיפשנו את אותו נמל מוכר.

איה שלום כומר אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע.

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה, שהיית המוודה שלה והמדריך

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

3.

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד,

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד, אתה יודע.

רע לי מהמחשבה למות היום,

כשאתה בריא ורענן,

ואף איתן יותר מתמיד.

היה שלום אנטואן, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה שהיית מאהבה החתיך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

4.

שלום אשתי אהבתיך מאוד,

שלום אשתי אהבתיך מאוד, את יודעת,

עכשיו אני עולה על הרכבת עד התחנה האחרונה,

אני עולה על הרכבת, ואת לא על קרונה,

כי כל אחד לוקח את הרכבת שהוא מוכרח.

היי שלום אשתי, אני עומד למות,

קשה למות באביב, את יודעת,

אך אני עוזב אל הפרחים בעצימת עיניים,

מתוך ידיעה, שכך עשיתי תכופות לפני מותי,

לכן את לבטח תדאגי לנשמתי.

אני רוצה שיצחקו…

פגישת מחזור

פגישת מחזור היא משהו שקשה לעכל, בוודאי בערב אחד. לאחר 25 שנות נתק, נפגשים לערב אחד, עשרות אנשים, שרוב המכנה המשותף ביניהם, הוא אותו מורה שנזף בהם על משהו שמזמן כבר נשכח. בחייהם של אנשים בני מעל לארבעים, ארבע השנים שהם בילו יחדיו בתיכון, מהווים בקושי עשירית מחייהם. יחד עם זאת אילו ארבע שנים רבות חשיבות, בגיל דרמטי ורב תהפוכות. לכן מפגש כזה, בתכליתו נועד להיות מאכזב, כל אחד יותר מאשר הוא יוצא לפגוש את חבריו האבודים מגשש אחרי דמותו שלו, כאילו אם יחזור אל זירת הפשע, יוכל לזהות רמזים לאדם שהפך להיות, יוכל לברוא משהו מנעוריו. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מנקודת מבט מפוכחת אולי מעט מגחכת.

נהוג לחשוב על גיל הנעורים כגיל של משובה ושל חוסר אחריות, אך עבור רוב המתבגרים, זהו גיל, שבו החלטות קטנות ומטופשות, ועניינים פעוטים, מקבלים משמעות לא מידתית, נתפסים ללא כל קשר למשקלם הסגולי. זהו גיל של ניסיון למצוא את מוקד האני שלך, ולגבש זהות ברורה ולכן מפגש המחזור איננו מהווה רק מפגש עם חברים אבודים מן העבר, אלא הזדמנות לשים את האני שיצא אל הפועל מול האני שהיה רק בכוח, אפשרות לבחון את הדימוי של אנשים שהכרת ומה שנהיה מהם.

ההתחלה היא די מבטיחה, אני נתקל בפרצופים הראשונים ואפילו מתמלא בהתרגשות מסויימת, זכרונות מציפים אותי, למעשה, אולי רק חצאי זכרונות, קטעי תחושות, שבבי רגעים. תחושה מתקתקה, של נעימות. אבל אחרי שלושה ארבעה אנשים, לאחר שסיימתי לסכם את ימיי, ברשימת המלאי של חיי, אישה אחת, שני ילדים, דירה אחת,  אני מתחיל להתעייף. ולא בגלל שהאנשים לא מוצאים חן בעיני, ולא בגלל שהם אינם נעימים, אבל אני פשוט, כבר לא כל כך גדול ביפן ומי בכלל רצה להיות גדול ביפן?

המשפטים שמולכים בפגישת מחזור הם מחד, בכלל לא השתנית…ומאידך לא הייתי מזהה אותך. למרות שהם משפטים הופכיים, הם מייצגים או אותו רעיון. הקושי של כל אחד מאיתנו, לראות את דמותו במראה. 25 שנה מותירים את סימניהם בכל אדם, הזמן משנה פני אנוש וגזרתם, אך בפגישת מחזור, לרגע, למרות השנים הרבות שחלפו, הזמן קופא מלכת. אנשים נמדדים ומשווים לאיזו אידאה של קיומם.

בפגישת מחזור, מתקיים, במובנים רבים העיקרון הלאקאני, שבו הסובייקט והאני נמצאים בנפרד בו זמנית, מבלי   שהאגו יאפשר את אחדותם המדומיינת. כך שלזמן קצר מתאפשר לנו לצפות במציאות דרך שני אופנים שונים וhיחודיים ואולי אפילו לקיים דיאלוג ביניהם. להתנהל, קצת, כמו בתוך הצגה חד פעמית.

בתוך כל מפגש כזה, יש גם מפגשים מלאי משמעות, אנשים ששמטת לאורך הדרך, לפעמים סתם בגלל פגעי הזמן, לעתים בטריקת דלת ובכעס, אנשים שהמפגש אתם, הוא שונה. הם לא חלק מהפיצול הזה של הסובייקט אלא הם חלק מהשלם שלו. הם היו חלק מההוויה המתגבשת של חייך ומלאו חלק מהותי בעולמך הנרקם. הם מתי מעט, אך כאשר אתה פוגש אותם בערב שכזה, אתה מזהה אותם מיד, על פי השיח שמתחיל כמעט, באותה נקודה בה נקטע. קשה להסביר זאת ,לכן אסתפק בדברי מונטיין שכאשר הוא מתקשה להסביר את סוד האהבה והחברות בינו לבין ידידו הטוב דה-בואסי הוא מסתפק בלומר “כי זה היה הוא, כי זה הייתי אני”