האם פריז שלי בוערת?

זה היה מזעזע, מערער, כמעט סוג של אובדן אישי  לכל מי שצפה בקתדרלת נוטרה דאם עולה בלהבות. הרי זה מן המקומות ששייכים לכולם, מקום שכה רבים רואים בו חלק מהוויתם. אין אדם שביקר בפריז ולא הצטלם בצילה של הקתדרלה. גם מי שלא היה מעולם בפריז, התרגש ממחשבה על הגיבן שמסתתר אולי עד עצם היום הזה בין כותליה. הקתדרלה כמו העיר כולה מככבת בעשרות סדרות וסרטים. נוטרה דאם היא המקום שתמיד הפעים את הלב כשהתגלה במלוא הדרו, בייחוד אם אתה מטייל ברובע החמישי ומתקרב לנהר ולפתע היא מתגלה מולך במלוא עוצמתה. גם צינים גמורים שחוצים אותה בדרכם רבבות פעמים, עדיין היא מעוררת בהם התרגשות כאשר היא צצה, תמיד קצת במפתיע.  

יחד עם זאת, צריך להזכיר את הצורך בפרופורציות. בניינים נשרפו ונבנו פעמים רבות בהיסטוריה, אוצרות תרבות אבדו ונמוגו, אבל בסוף אלו רק חפצים. עשור  מהיום, תעמוד שם קתדרלה חדשה, אולי קצת נוצצת יותר, בטח בתוספת איזה טוויסט מודרני שאולי יוסיפו לה בהזדמנות חגיגית זו (כמו הפרמידות בלובר) וההיסטוריה תחזור למקומה וספרי ההיסטוריה יוסיפו שורה על השריפה הגדולה של 2019. פריזאים יספרו בגאווה על היום שבו ריח השריפה עלה באפם והחרדה מילאה את חזותיהם. הם יספרו בקול מעט נוגה, כיצד נאספו אל מול הקתדרלה הבוערת ושרו בקול גדול. במה שהם יזכרו כרגע יוצא דופן של אחווה אנושית וחום. ונערה צעירה אחת תספר איך אל מול הלהבות היא פגשה את בן זוגה לעתיד, שבתוך עיניו השתקפו הלהבות והיגון , שכרכו את חייהם יחדיו. כי גם אל מול האש הגדולה פריז היא הרומנטיקה בהתגלמותה. השריפה גרמה לתגובה עולמית כה חזקה כי בכל אחד מסתתרת העיר, כמו שאומר ריק (בוגרט) לאילזה (אינגריד ברמגן) בסרט קזבלנקה, "תמיד תהיה לנו פריז"

לכן גם סיפורה של פריז שלא נחרבה במלחמת העולם השנייה נותר כסיפור של נס או התעלות אנושית. תזכורת תמידית לפסע הצר שהפריד בין פריז שאנו מכירים לחורבנה המוחלט.

באוגוסט 1944 נתן היטלר פקודה לכוחותיו שעמדו לפני תבוסה להבעיר באש את פריז לפני הנסיגה. אבל המפקד הגרמני בשטח החליט להפר פקודה, כי יש דברים שאל לו לאדם לעשותם, בוודאי שהתבוסה ודאית…. לעומת העיר ששרדה, כידוע גורלם של בני אדם  ולוחמי הרזיסטנס (לעיתים קרובות) שפר פחות.

בספר שנכתב על האירועים שקדמו לשחרור פריז על ידי קולינס ולפייר תחת השם 'האם פריז בוערת?', השכיל גנרל פון קולטיץ להציג את עצמו כמושיע העיר ולהרחיק את עצמו מפשעי הנאצים שהיה שותף להם. ב-1966 עובד הספר לסרט שנשא את אותה שם   על הצלתה של העיר מן ההרס. בסצינת הסיום המופלאה  של הסרט, מתמקדות המצלמות בבמאמץ העילאי של אזרחי פריז להפעיל מחדש את פעמוני הקתדרלה כדי להכריז בקול על שיחרורה של העיר. רבים מתושביה של פריז נעלמו ממנה בימי המלחמה אך הנה הפעמונים שוב מהדהדים. הציווליזציה ניצלה.

הצלתה של העיר מהרס מוחלט תועדה גם בסרטו המקסים של של אלן רנה משנת 1997 שעלה בישראל לאקרנים תחת השם 'החיים הם שיר', סצינת הפתיחה של הסרט מתחילה ברחוב ריבולי במטה המפקדה הנאצית בפריז, באותו אוגוסט גורלי בשנת 1944 עת מתקבלת הפקודה מהיטלר להרוס את פריז עד היסוד, ואז הקצין הנאצי קם ומתחיל לשיר, "יש לי שתי אהבות ארצי שלי ופריז" … ומחליט לא לקיים את הוראת הבוס מן הבונקר בברלין.  

החיים הם שיר, האם פריז בוערת (דקה 1:00 עד 2:30)

ואכן באופן כללי זה נכון כמעט לכל אדם שביקר בעיר או חלם עליה, קשה לא להתאהב בה. מאות ציטוטים נכתבו על העיר ועל יופיה, מאות שירים וחרוזים חוברו לה ולכן רבים כל כך רואים בפריז עיר שהיא יותר מעוד עיר יפה, עיר שהיא חלק מהוויתם. כפי שכתב המשורר הנודע ג'ון אשברי באחד המשפטים המדוייקים ביותר שקראתי בחיי על פריז: "אחרי שגרת בפריז אתה לא יכול לגור בשום מקום אחר בעולם, גם לא בפריז עצמה".

Après avoir vécu à Paris, on est incapable de vivre ailleurs, y compris à Paris » (John Ashbery).

מודעות פרסומת

רק נתניהו יכול ולמה הציבור לא מטומטם

הבחירות בישראל אינן רלוונטיות יותר לציבור הולך וגדל של אנשים. הם לא רואים את הישועה דרך הפוליטי, הם לא חושבים על העתיד דרך הבחירות. לאחר הבחירות יקומו המוני ישראל אל תוך מציאות המוכרת מזה שנים ורובם ינשמו לרווחה  – לא בגלל שהם מעריציו של נתניהו ולא בגלל שהם שונאיו המושבעים, אלא פשוט, בגלל שהחיים נמשכים הלאה.

פוליטיקה במהותה מתבססת על הניסיון להגדיר את הטוב המשותף. דמוקרטיה נשענת  על ההנחה שאת הטוב המשותף הזה ניתן להגדיר רק על ידי השתתפות מהותית של הציבור בקביעת גבולותיו. אבל, בישראל של היום אין דבר שמרתיע יותר מהגדרת הטוב המשותף או במילים אחרות, אנחנו מפחדים או לא מסוגלים להחליט מה אנחנו באמת רוצים כחברה. לכן הבחירה המועדפת היא במה שנתפש כ"רע במיעוטו".

אנחנו יודעים כיצד לחיות עם הדשדוש, אנחנו יודעים להתמודד עם התסכול, אך אנחנו מפחדים להתמודד עם הלא ידוע, עם תוצאות ההכרעה. המציאות מאז ימי אוסלו, דרך האינתיפאדה השנייה ופינוי גוש קטיף, למדה אותנו, שכל ניסיון לייצר שינוי מהותי, לנסות ולמצוא פתרונות יכול להיות מסוכן. לכן, השינוי נתפס כמאיים יותר מן מהשגרה המדכדכת.

פינוי גוש קטיף היה אחיזת עיניים פוליטית במובן הזה שכולם ידעו שהקרב הוכרע עוד בטרם החל. מאבקו של המחנה המתנחלי שידע שלא ניתן יהיה לעצור את היציאה מעזה, לא היה על גוש קטיף אלא על מפעל ההתנחלות הכולל. מה למד הציבור הרחב מפינוי רצועת עזה? מסקנה אחת ברורה, שזה אפילו לא היה הקדימון למה שיקרה אם יהיה ניסיון משמעותי לפנות את שטחי יהודה ושומרון.

השיח האלים והלא סובלני בקרב הציבור גורם שוב ושוב לקבוצות המרכז שמאלה להתפתל ולברוח מעימות. תופעה זו, שהתגלתה בבירור לאחר רצח רבין, הביאה לכך שבשם הצורך בפיוס, במטרה לשמור על אחווה מדומה  או כתוצאה מהפחד לפגוע באחדות הלאומית איבד מחנה  השלום הישראלי את האומץ לחלום.

אחרי חמישים ושתים שנה, הכיבוש שמאיים לקרוע את החברה הישראלית, לא היווה כמעט נושא לדיון בבחירות האחרונות. לא בגלל אדישות ולא בשל חוסר הכמיהה לארץ האבות, אלא בעיקר בגלל שעצם העיסוק בו נתפס כאיום מוחשי ומיידי על קיומה של החברה הישראלית. איום שלעומתו כל הטילים מעזה  מתגמדים. לפחות כל עוד המטרות שלהם נותרות בנגב המערבי.

מתוך תחושה זו, הרוב היהודי מעדיף להתעלם בקביעות מן האזרחים הערבים,  למרות שלכאורה הוא היה צריך לשמוח אל מול הסקרים והמחקרים שמראים את רצון רוב הציבור הערבי להשתלב בחברה הישראלית. דווקא אל מול שינויים אלו הופכת החברה  לגזענית יותר ודוחקת את האזרחים הערבים להרגיש נבגדים ומרומים על ידי המדינה. כל ניסיון לחבר בין יהודים לבין ערבים נתפס כאיום וככזה המוביל בהכרח לעימות פנימי. עימות שכאמור, הפחד ממנו גדול יותר מאשר הרעיון של שתי מדינות.

למעשה הזירה הפוליטית נתפסת כהצגה והפוליטיקאים כשחקנים. רוב העניין במערכת הבחירות הוא בעיקרו מציצני, חטטני, והאמון הציבורי במערכת הפוליטית נמוך מתמיד. יותר מכך, מרב העניין הציבורי מתמקד  במרוץ ( בשאלה מי ינצח) ובדרמת הריאליטי הפרועה והאמוציונלית הנרקמת סביבו, תוך ניסיון להימנע מכל שיח משמעותי. ולכן, אחרי שתשכח התרגשות הבחירות יחזרו הישראלים בהמוניהם – יהודים כערבים, לשגרת חייהם הרחק מן הזירה הפוליטית.

רק נתניהו יכול  או למה הציבור לא מטומטם

נתניהו איננו גאון ואיננו מנהיג ראוי להערצה, זה לא כוח מאגי שמושך אנשים להצביע לו, לא מדובר באי שפיות זמנית או בחוסר ראציונליות, אלא בבחירה שעבור רבים בחברה הישראלית  מהווה את האפשרות היחידה להמשיך ולחיות כאן ללא עימות פנימי,  לפחות בינתיים. למעשה המשימה הקשה של נתניהו בממשלה הבאה, תהיה לרסן את תאוות חיסול הדמוקרטיה של שותפיו לקואליציה שתקום.

נכתב בשיתוף עם אורלי סוקר.

החולצה הוורודה והקו הירוק


בעוד רוגל אלפר וחנוך מרמרי מתווכחים על הזיקפה הלאומית ושפיותו של הרוכב למרחקים ארוכים, ומתפלפלים בשאלה האם אנחנו על הגלגל ומי נרמס מתחתיו? התרחש דבר מה יוצא דופן שחמק ממבטם. מרוץ האופנים היוקרתי אשר הגיע אלינו מאיטליה הרחוקה, לביקור קצר של שלושה ימים, החזיר בלי כל מחאה או טרוניה את הקו הירוק לתוך חיינו.

הקו הזה שנמחק מכל המפות, שטושטש על הגבעות. הקו המדומיין שמסמן איזו ישראל אחרת שהייתה לרגע קט אפשרות למתינות. הקו המסמל אופציה שלא מומשה עד תום, שנגדעה באיבה, בדיוק שהחלו לנצנץ סימנים קלים של שפיות זמנית, חזר לחיינו בעוז.

והנה למרות שאנו חיים היום בישראל שחוברה לה יחדיו, לאחר ששבנו אל ארץ האבות ואל בורות המים., ברגע שניתנה האפשרות להיות חלק מן העולם המערבי, נורמליים לשבעים ושתיים שעות, ויתרנו בלי כל היסוס על ישראל שמעבר לגדר.

כך למרות ההצהרות. המסע מירושלים לרומא יהיה הפעם ללא השלל של בית המקדש. הר הבית נותר מחוץ לתחום והמירוץ לא חיבר את חלקי העיר אלא חידד את חלוקתה. איליה קפיטולינה התקפלה בשנית אל מול לגיונות הרומאים.

אל מול יופי הארץ ושלל אנשיה העטופים בדגלים כחול ולבן, הופיעה שוב ושוב מפת ישראל טרום מלחמת ששת הימים. ישראל בגבולות שביתת הנשק של סוף מלחמת העצמאות. מזכירה לנו את האמת הפשוטה על גבולות הכוח ומוכיחה בשקט כי אלו גם גבולותיה של הארץ עבור רוב תושביה.

מי שעוד בכוחו או ברצונו לדמיין חזון של שתי מדינות באזורנו, יכול להפיק תועלת מן המירוץ שחלף על פנינו ולהבין כי הציבור הישראלי מסוגל כנראה לחיות עם הקו הירוק עם הוא בא עם חיבוק ורוד ולא עם איומי חרם

על אנשים קטנים ומספרים גדולים – דמוקרטית כריית הנתונים

big-data-watching-you_original

השבוע התקיים הכנס השנתי של המחלקה למדיניות ומינהל ציבורי במכללת ספיר, הכנס היה מרתק, ועסק בשאלות של דמוקרטיה, טכנולוגיה והיתכנותה של פוליטיקה אחרת. לקראת הכנס, כתבתי יחד עם ד"ר מייק דהאן, מאמר קצר, שאומנם נותן רק הצצה קטנטנה לעולם הזה ולשאלות הגדולות שעולות סביב הנושא, רק לעורר תחילתה של מחשבה..

בשנת 1854 עשה ד"ר ג'ון סנו שימוש חדשני בסטיסטיקה והשתמש בה ככלי לעצור את מגפת הכולרה במרכז לונדון. לקראת סוף המאה ה-19 כתב הסוציולוג הצרפתי הנודע גבריאל טארד "כי אם הסטיסטיקה תמשיך להתפתח כפי שקרה בשנים האחרונות, והמידע שהיא מייצרת ילך ויעשה מדויק יותר ומקיף יותר , יבוא הרגע שבו ניתן יהיה לכמת כל אירוע חברתי באופן מיידי, ולהנגיש אותו לציבור באמצעות התקשורת". כאשר סנו וטארד כתבו וחקרו האחד את התפשטותן של מגיפות והשני את החברה הצרפתית בימי הרפובליקה השלישית בצרפת, היו רעיונות אילו עוד בגדר מדע בדיוני, רחוקים מן המציאות בה עושים שימוש הולך וגובר בכמויות עצומות של מידע כדי לאתר ולמנוע בעיות, ולעיתים גם לחזות את העתיד.

אנו חיים היום בעולם הזה, עולם בו הטכנולוגיה מאפשרת לנו לקבל מידע רב ומדוייק על המתרחש סביבנו. עולם שבו, רבים נוטים לחשוב שהטכנולוגיה תאפשר לנו לייצר חברה דמוקרטית טובה יותר, פתוחה יותר המבוססת על מוערבות רחבה יותר של הציבור בחיים הפוליטים. אך צריך תמיד לזכור, שבדיוק אותה טכנולוגיה יכולה גם לבשר רעות, ובמיוחד דווקא, במשטרים דמוקרטיים, ולתרום להיווצרותה של מה שאנו נכנה "דמוקרטית כריית הנתונים", בה כולנו לוקחים חלק במימוש הרצון הכללי המשותף מהיותנו מחוברים ל"מכונה".

כך למרות שהחזון הדמוקרטי-אינטרנטי נישא על שפתיים ובלבבות, ולמרות שהוא מהדהד בשיח הפופולרי  על מהפכות הטוויטר באיראן ותוניס ובשיח על מהפכת הפייסבוק כביכול במצרים והאביב הערבי בכלל. ולמרות שהוא אפילו מכבב בציוצים משדרות רוטשילד פינת רחוב "יש עתיד", הטכנולוגיה, כדרכה, אדישה לתחושות שלנו ולמשאלות הלב,  אדישה לשאלה של דמוקרטיה או דיקטטורה, ומכילה את המטענים שיכולים להזין התפתחויות הרבה יותר מורכבת ובלתי צפויות שאת רובן עוד לא היטבנו לפענח. חשבו למשל, על היכולת הגוברת של השלטון, לעקוב, לאסוף, לנטר ואף להתיימר לחזות את העתיד, באמצעות השימוש ב"ביג דאטה". איש הרשות לביטחון לאומי האמריקאית (NSA) אדוארד סנודן חשף בפני העולם כולו את  ההיקף העצום של איסוף מידע הנעשה על ידי ארה"ב, בריטניה, ומדינות אחרות — כולל ישראל. ובמקומות כמו שיקגו, המשטרה עושה שימוש במאגרי דאטה וברשתות החברתיות  על מנת לזהות  פושעים עוד בטרם הם ביצעו עבירה.

הטכנולוגיה ללא ספק משנה את חיינו ומשפיעה על האופן בו אנו מבלים, עובדים, מתקשרים, ומבינים את המציאות, אך היא לא פועלת בריק. המחויבות שלנו כאזרחים, כבני אדם וכהורים היא לצקת את התוכן הראוי באמצעות הטכנולוגיה ולא לראות בה גזירת גורל או צו עליון,  המכתיב את חיינו ומאלץ אותנו לחשוב אחרת על מושגים שפעם היו מובנים מאליו. דוגמא נוספת לכך, ניתן למצוא בשיח על מושג הפרטיות. בעבר פרטיות נחשבה לא רק כמושג חשוב להגדרה עצמית אלא כערך דמוקרטי ליברלי מהותי. ללא פרטיות, כל הרעיון של  פעולה חופשית ועצמאית משתנה. ללא פרטיות, הרוב  יוותרו מראש על האפשרות להיות שונים מן הכלל. כי הפרטיות איננה רק תלויה בעובדה שאיש איננו מונע ממני לממש את עצמי. הפרטיות איפשרה לנו את המפלט מן העין המתבוננת, את הקיום במרחב שבו אינני חייב דין וחשבון לחברה, את החופש לחשוב, ליצור ולמחות. אם הפרטיות נעלמת, איתה גם תעלם רוב האפשרות להיות, אחר. במקום פרטיות אנו מקדשים כיום את השקיפות, דורשים שהכל יהיה גלוי ופתוח, אך גם בשקיפות, שנדמית לנו כה חיובית, טמונה סכנה, המשבשת את השיח, מונעת את האפשרות לחשוב אחרת, ומעמידה אותנו כל הזמן חשופים לביקורת, עוד בטרם הבשילו הדברים לכדי עמדה מגובשת.  וכך מעניקה יתרון עצום לממשל ולמדינה ולבעלי ההון, כי בסופו של יום, זה אנו, האזרחים ששקופים הרבה יותר מאשר מוקדי הכוח.

גבריאל טארד החוקר הצרפתי בן סוף המאה ה-19 פיתח וחידד את החשיבות של שיחה כמושג מרכזי בדמוקרטיה, שיחה שאין לה מטרה, שיחה שלא נועדה לייצר מדיניות או לפתור בעיות, אלא שיחה כשלעצמה, המאפשרת לאנשים לעלות רעיונות לבחון אותם, לפסול אותם ולדון בהם באופן משוחרר. גם היום, למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית שהייתה מאז כתב טארד את הדברים, עדיין שיחה בטלה שעוסקת בשאלות הגדולות ומעררת אנשים למחשבה היא מהותית והכרחית, גם בעידן בו הכל צריך להיות ארוז ב-140 תווים, אנו צריכים למצוא את הדרך ואת המקום לייצר שיחות.