החולצה הוורודה והקו הירוק


בעוד רוגל אלפר וחנוך מרמרי מתווכחים על הזיקפה הלאומית ושפיותו של הרוכב למרחקים ארוכים, ומתפלפלים בשאלה האם אנחנו על הגלגל ומי נרמס מתחתיו? התרחש דבר מה יוצא דופן שחמק ממבטם. מרוץ האופנים היוקרתי אשר הגיע אלינו מאיטליה הרחוקה, לביקור קצר של שלושה ימים, החזיר בלי כל מחאה או טרוניה את הקו הירוק לתוך חיינו.

הקו הזה שנמחק מכל המפות, שטושטש על הגבעות. הקו המדומיין שמסמן איזו ישראל אחרת שהייתה לרגע קט אפשרות למתינות. הקו המסמל אופציה שלא מומשה עד תום, שנגדעה באיבה, בדיוק שהחלו לנצנץ סימנים קלים של שפיות זמנית, חזר לחיינו בעוז.

והנה למרות שאנו חיים היום בישראל שחוברה לה יחדיו, לאחר ששבנו אל ארץ האבות ואל בורות המים., ברגע שניתנה האפשרות להיות חלק מן העולם המערבי, נורמליים לשבעים ושתיים שעות, ויתרנו בלי כל היסוס על ישראל שמעבר לגדר.

כך למרות ההצהרות. המסע מירושלים לרומא יהיה הפעם ללא השלל של בית המקדש. הר הבית נותר מחוץ לתחום והמירוץ לא חיבר את חלקי העיר אלא חידד את חלוקתה. איליה קפיטולינה התקפלה בשנית אל מול לגיונות הרומאים.

אל מול יופי הארץ ושלל אנשיה העטופים בדגלים כחול ולבן, הופיעה שוב ושוב מפת ישראל טרום מלחמת ששת הימים. ישראל בגבולות שביתת הנשק של סוף מלחמת העצמאות. מזכירה לנו את האמת הפשוטה על גבולות הכוח ומוכיחה בשקט כי אלו גם גבולותיה של הארץ עבור רוב תושביה.

מי שעוד בכוחו או ברצונו לדמיין חזון של שתי מדינות באזורנו, יכול להפיק תועלת מן המירוץ שחלף על פנינו ולהבין כי הציבור הישראלי מסוגל כנראה לחיות עם הקו הירוק עם הוא בא עם חיבוק ורוד ולא עם איומי חרם

מודעות פרסומת

על אנשים קטנים ומספרים גדולים – דמוקרטית כריית הנתונים

big-data-watching-you_original

השבוע התקיים הכנס השנתי של המחלקה למדיניות ומינהל ציבורי במכללת ספיר, הכנס היה מרתק, ועסק בשאלות של דמוקרטיה, טכנולוגיה והיתכנותה של פוליטיקה אחרת. לקראת הכנס, כתבתי יחד עם ד"ר מייק דהאן, מאמר קצר, שאומנם נותן רק הצצה קטנטנה לעולם הזה ולשאלות הגדולות שעולות סביב הנושא, רק לעורר תחילתה של מחשבה..

בשנת 1854 עשה ד"ר ג'ון סנו שימוש חדשני בסטיסטיקה והשתמש בה ככלי לעצור את מגפת הכולרה במרכז לונדון. לקראת סוף המאה ה-19 כתב הסוציולוג הצרפתי הנודע גבריאל טארד "כי אם הסטיסטיקה תמשיך להתפתח כפי שקרה בשנים האחרונות, והמידע שהיא מייצרת ילך ויעשה מדויק יותר ומקיף יותר , יבוא הרגע שבו ניתן יהיה לכמת כל אירוע חברתי באופן מיידי, ולהנגיש אותו לציבור באמצעות התקשורת". כאשר סנו וטארד כתבו וחקרו האחד את התפשטותן של מגיפות והשני את החברה הצרפתית בימי הרפובליקה השלישית בצרפת, היו רעיונות אילו עוד בגדר מדע בדיוני, רחוקים מן המציאות בה עושים שימוש הולך וגובר בכמויות עצומות של מידע כדי לאתר ולמנוע בעיות, ולעיתים גם לחזות את העתיד.

אנו חיים היום בעולם הזה, עולם בו הטכנולוגיה מאפשרת לנו לקבל מידע רב ומדוייק על המתרחש סביבנו. עולם שבו, רבים נוטים לחשוב שהטכנולוגיה תאפשר לנו לייצר חברה דמוקרטית טובה יותר, פתוחה יותר המבוססת על מוערבות רחבה יותר של הציבור בחיים הפוליטים. אך צריך תמיד לזכור, שבדיוק אותה טכנולוגיה יכולה גם לבשר רעות, ובמיוחד דווקא, במשטרים דמוקרטיים, ולתרום להיווצרותה של מה שאנו נכנה "דמוקרטית כריית הנתונים", בה כולנו לוקחים חלק במימוש הרצון הכללי המשותף מהיותנו מחוברים ל"מכונה".

כך למרות שהחזון הדמוקרטי-אינטרנטי נישא על שפתיים ובלבבות, ולמרות שהוא מהדהד בשיח הפופולרי  על מהפכות הטוויטר באיראן ותוניס ובשיח על מהפכת הפייסבוק כביכול במצרים והאביב הערבי בכלל. ולמרות שהוא אפילו מכבב בציוצים משדרות רוטשילד פינת רחוב "יש עתיד", הטכנולוגיה, כדרכה, אדישה לתחושות שלנו ולמשאלות הלב,  אדישה לשאלה של דמוקרטיה או דיקטטורה, ומכילה את המטענים שיכולים להזין התפתחויות הרבה יותר מורכבת ובלתי צפויות שאת רובן עוד לא היטבנו לפענח. חשבו למשל, על היכולת הגוברת של השלטון, לעקוב, לאסוף, לנטר ואף להתיימר לחזות את העתיד, באמצעות השימוש ב"ביג דאטה". איש הרשות לביטחון לאומי האמריקאית (NSA) אדוארד סנודן חשף בפני העולם כולו את  ההיקף העצום של איסוף מידע הנעשה על ידי ארה"ב, בריטניה, ומדינות אחרות — כולל ישראל. ובמקומות כמו שיקגו, המשטרה עושה שימוש במאגרי דאטה וברשתות החברתיות  על מנת לזהות  פושעים עוד בטרם הם ביצעו עבירה.

הטכנולוגיה ללא ספק משנה את חיינו ומשפיעה על האופן בו אנו מבלים, עובדים, מתקשרים, ומבינים את המציאות, אך היא לא פועלת בריק. המחויבות שלנו כאזרחים, כבני אדם וכהורים היא לצקת את התוכן הראוי באמצעות הטכנולוגיה ולא לראות בה גזירת גורל או צו עליון,  המכתיב את חיינו ומאלץ אותנו לחשוב אחרת על מושגים שפעם היו מובנים מאליו. דוגמא נוספת לכך, ניתן למצוא בשיח על מושג הפרטיות. בעבר פרטיות נחשבה לא רק כמושג חשוב להגדרה עצמית אלא כערך דמוקרטי ליברלי מהותי. ללא פרטיות, כל הרעיון של  פעולה חופשית ועצמאית משתנה. ללא פרטיות, הרוב  יוותרו מראש על האפשרות להיות שונים מן הכלל. כי הפרטיות איננה רק תלויה בעובדה שאיש איננו מונע ממני לממש את עצמי. הפרטיות איפשרה לנו את המפלט מן העין המתבוננת, את הקיום במרחב שבו אינני חייב דין וחשבון לחברה, את החופש לחשוב, ליצור ולמחות. אם הפרטיות נעלמת, איתה גם תעלם רוב האפשרות להיות, אחר. במקום פרטיות אנו מקדשים כיום את השקיפות, דורשים שהכל יהיה גלוי ופתוח, אך גם בשקיפות, שנדמית לנו כה חיובית, טמונה סכנה, המשבשת את השיח, מונעת את האפשרות לחשוב אחרת, ומעמידה אותנו כל הזמן חשופים לביקורת, עוד בטרם הבשילו הדברים לכדי עמדה מגובשת.  וכך מעניקה יתרון עצום לממשל ולמדינה ולבעלי ההון, כי בסופו של יום, זה אנו, האזרחים ששקופים הרבה יותר מאשר מוקדי הכוח.

גבריאל טארד החוקר הצרפתי בן סוף המאה ה-19 פיתח וחידד את החשיבות של שיחה כמושג מרכזי בדמוקרטיה, שיחה שאין לה מטרה, שיחה שלא נועדה לייצר מדיניות או לפתור בעיות, אלא שיחה כשלעצמה, המאפשרת לאנשים לעלות רעיונות לבחון אותם, לפסול אותם ולדון בהם באופן משוחרר. גם היום, למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית שהייתה מאז כתב טארד את הדברים, עדיין שיחה בטלה שעוסקת בשאלות הגדולות ומעררת אנשים למחשבה היא מהותית והכרחית, גם בעידן בו הכל צריך להיות ארוז ב-140 תווים, אנו צריכים למצוא את הדרך ואת המקום לייצר שיחות.

 

החוק לגיוס המשילות ללא מס וללא ערך מוסף

המצוקה של יאיר לפיד, כפי שהוא עצמו העיד עליה, בראיון שהעניק לערוץ 10 ביום שישי האחרון, נובעת מחוסר הסינכרון בין הזמן הפוליטי לזמן התקשורתי. כך בעוד הזמן התקשורתי מתנהל במהירות האור, מפיץ ידיעות לכל עבר בלחיצת מקלדת עוד בטרם נבדקו דיוקם ואימותם של הדברים, הזמן הפוליטי נדמה מנותק ונשכח.

התקשורת לכודה בתוך הסחרור הזה מסיבות מגוונות, עומס המידע וריבוי המקורות מאלץ את כולם לעבוד מהר יותר, לשחרר ידיעות וכותרות בחיפזון, העיקר להיות ראשונים, לזכות בכותרת, לנצח בתחרות. ההגיון המרכזי שמכתיב את הקצב הוא הגיון השוק, האתרים זקוקים לכמה שיותר כניסות וכמה שיותר תעבורה, לכן הלחץ לשנות את הכותרות ולחדש הוא המרכיב הדומיננטי ביותר בשיח התקשורתי.

המרחב הפוליטי, כמובן, לא יכול להתעלם מהשינויים הללו בשדה התקשורתי, ולא יכול לחיות במנותק מן מקצב המציאות, אך האם הוא צריך להתחרות בו? האם הוא צריך לרדוף אחריו? לתפיסתי התשובה היא לא.

הזמן הפוליטי הוא אחר, קצב פעימות ליבו שונה, הדי.נ.איי שלו אחר ולכן כל ניסיון לחיות בהלימה עם הזמן התקשורתי סופו לייצר פוליטיקה קצרת טווח, פוליטיקה של חוסר מחשבה, פוליטיקה של כותרות.

פוליטיקה היא במידה רבה, אומנות האיטיות. היא היכולת והצורך לתת לדברים להתייצב, כדי להיטיב לזהות את השכבות השונות ואת המשקעים שלהן. פוליטיקה, היא הצורך להבונן במציאות במבט מקיף, ולתת למגוון רחב של קולות והשפעות לבוא לידי ביטוי בתהליך. אם התקשורת היא הקצף על פני המים, הפוליטיקה היא תורת המאובנים שבקרקעית.

הבעיה היא כמובן, שחוסר התיאום הזה בין הזמן התקשורתי לזמן הפוליטי, הולך ומתחדד, ריבוי האמצעים הטכנולוגים, הנגישות של המידע, הצורך המתמיד בריגוש, מותיר את הפוליטיקה כמעשה אומנות של המאה ה-19 מיושן ולא רלוונטי. אך העובדה שהפוליטיקה הדמוקרטית של ימינו נמצאת במצוקה או במשבר, איננה מובילה למסקנה שהפתרון עובר בנתיב המהיר.

הפוליטיקה בת ימינו חייבת לברוא את עצמה מחדש, לייצר כלים חדשים להתשנות. היא צריכה לחשוב אחרת על תפקידה ולמצוא את האופנים בהם ניתן להרחיב את האפשרויות של אזרחים להשתתף בדיון ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. אך למרות שהדמוקרטיה זקוקה לעידכון ושינוי, השינויים שהדמוקרטיה זקוקה להם, הפוכים מסחף הזמן התקשורתי. הדמוקרטיה צריכה להשתמש בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא מייצרת על מנת לשפר את הדמוקרטיה ולא על מנת לשמוט אותה. היא צריכה לייצר כלים להאט את התהליך ולא להאיץ אותו. אבל הפוליטיקה "החדשה" איננה באמת על סדר היום, כי הפוליטקאים הרבים שמדברים בשמה, אינם מבינים את ההפרדה, לדידם השיח הפוליטי זהה לשיח התקשורתי. ורבים מהם גם טועים, לבלבל בין השימוש באמצעים טכנולוגים חדשנים כרשתות חברתיות, כשווי ערך ליצירת סוג אחר של שיח, כאשר למעשה הם מנציחים את אותו קו מחשבה המבוסס על הגיון תקשורתי מצומצם ולא על ההגיון הדמוקרטי-פוליטי.

יאיר לפיד הוא ראש המחנה הזה. ההגיון התקשורתי הוא העיקרון המנחה אותו. התקשורת היא מרחב הזמן המפעיל אותו. השעון שלו מכוון לקצב הפעימה התקשורתי ולכן בכל פעולותיו ניתן לזהות, כמעט תמיד, את הצורך לפעול מהר, את הבהילות, את המאבק על הדימוי ולא על המהות. לפיד כמובן לא לבד, קשה מאוד להתעלם היום מן השיח התקשורתי וממהירותו, השפעתו אדירה וזמן החסד של הפוליטקאי קצר עד אימה, אך טעות גדולה יותר היא לחשוב שהזמן התקשורתי הוא הזמן הנכון. כי כאשר אנשים באים לבחון את המעשה הפוליטי, כאשר הפוליטיקה בוחנת את עצמה ואת פעולותיה, מרחב ההתייחסות איננו באמת רק הרגע, ואיננו רק הכותרת של אתמול. למרות הדימוי הנפוץ של הזיכרון הציבורי הקצר, מה שמגבש את עמדת הציבור בשאלות שונות, הוא תמיד עמוק יותר מן הנראה לעין.

המהירות משנה את היחס שלנו למרחב האישי, למרחב העירוני ולמרחב הפוליטי, ומשרתת טוב מדי ובהצלחה גדולה את ההגיון הכלכלי הניאו-ליברלי, תוך נישולם המתמיד של האיטיים והחלשים. דברים אלו של פול וירליו מספרו הנודע משנת 1986 על זמן ופוליטיקה נותרו בעלי ערך עד היום, אך עליהם, יש להוסיף את המבט בן זמננו. בעידן הדיגטלי רישתי המהירות איננה רק משרתת הגיון כלכלי של תאוצה מתמדת של הזמן, אלא למעשה כולאת אותנו בתוך "הזמן האמיתי", בתוך הווה רישתי רב עוצמה שמתוכו אנו מגדירים את עצמנו ואת המציאות שלנו. בתוך ה"זמן-הווה" הזה, הפוליטיקה הישנה של הדמוקרטיה הליברלית, מתקשה לשרוד ולשמר את הגיונה ואת תפקידיה.

אך יש לזכור, העובדה שהמהירות מכתיבה לנו את המציאות הפוליטית שלנו, איננה מכת גורל ואיננה הכרח שאין מנוס ממנו. העובדה הזו היא בסופו של דבר בחירה, תשובה לשאלה, איזה חיים אנו רוצים כקולקטיב, על איזה תפישת טוב אנו נאבקים. כי הדיקטטורה של המהירות היא מסוכנת, היא איננה עסוקה בתפישת טוב, היא עסוקה בהעמדת פנים, ביצירת דימויים, בתחרות על תשומת הלב הציבורית שלנו, עכשיו בזמן אמת, בתוך ה"זמן-הווה" הנמתח לנצח שבו אנו חיים. בתוך מציאות שבה אנו כל הזמן נותרים מחוברים ומגיבים לכל צפצוף הנייד שלנו, כדי לאשש, כל פעם מחדש את עובדת היותנו קיימים ואת עובדת היותנו חלק מהזמן ורוחו.

הבעיה היא שבתוך "הזמן-הווה" אין משמעות לדיון, אין משמעות לתהליכים, אין משמעות לאזרח, יש רק צורך מתמיד לייצר אמירות, לייצר החלטות, לייצר נראות מיידית שתחלחל תודעה הצרכנית שלנו, שלא נחשוב לרגע שאין תמורה, כי השאלה היא לא האם יצרנו חברה טובה יותר אלא האם יש די חומרים לסרטון סיכום ויראלי של מעללינו.

האני כשומר הסף

Gate

כאשר צופים בסרט שומרי הסף, , קשה שלא להביע פליאה לגבי הפער שבין העמדות והדעות של הדוברים לעומת המעשים והמציאות שבתוכה הם פעלו. שאלה מן הזן הזו עולה לא פעם כאשר בכירים בכל מיני תפקידים מסיימים את תפקידם רב ההשפעה באחד ממוסדות השלטון ואז מבקרים את המוסד שהם היו ממעצביו ומוביליו בתקופה מסויימת, על דרכי פעולתו. הפער בין התפיסה לפונקציה הוא תמיד מעורר השתאות, הרי אם זו עמדתם בנושא, איפה הם היו כאשר ישבו בצומת ההכרעות מדוע קולם לא נשמע? ואם זו הייתה דעתם גם בעבר וקולם לא נשמע די, מדוע בחרו להמשיך ולקדם פעולות המנוגדות לתפיסת עולמם?

מן הבחינה הזו התפיסה של אלתוסר לגבי אידאולוגיה עוזרת לנו להבין כמה דברים על טבע הפעולה האנושית. על פי אלתוסר אידאולוגיה איננה תפיסת עולם שבה אנו מאמינים ואז היא מעוורת אותנו ומטשטשת את היכולת שלנו להבחין באמת, אלא אידאולוגיה היא מציאות יומיומית הטבועה בנו. האידאולוגיה לכן באה לידי ביטוי בכל מערכי החיים שלנו, בכל הפעולות והריטואלים שלנו ובכלל לא מוטרדת ממה העמדה שלנו כלפיהם.

זאת אומרת, אני יוכל להיות איתן בעמדתי נגד הכיבוש, אך כל עוד עמדה זו איננה חורגת מתחום העמדה, כל עוד היא נותרת רק כשיח, עובדה זו חסרת משמעות, כי אני מממש את העקרונות של הכיבוש בגופי ובחיי היומיום שלי. לא משנה על פי תפיסה זו, אם אני בוחר לשרת בצבא מתוך הכרה מוסרית, לא חשוב אפילו אם אני אנושי יותר מאחרים לחולפים על פני במחסום בו אני מוצב, כל עוד אני שבוי בתוך הפרקטיקות היומיומיות של הכיבוש, אני חלק ממנו.

לכן, אין כל משמעות לעמדה שלי, לאמונה שלי ולאופן בו אני תופס את עצמי אם בפרקטיקות שלי אני מתנהג ככובש. אין כל משמעות לכך שאני חש בושה, או מוטרד או אפילו כותב בגנות הכיבוש או יוצא להפגנה מדי פעם. על פי עמדה זו למשל, גם סרבן המצפון כמו נתן בלנק שישב תקופה ארוכה בכלא בשל סירובו לשרת בצבא. משתף פעולה עם הממסד ועם האידאולוגיה השלטת כאשר הוא מסכים לשיחרורו מן הצבא על רקע מצפוני, בריאותי או אישי כלשהו.

עמדה זו היא כמובן עמדה מייאשת, כי היא מעמידה אותנו פעמיים במצב לא נוח, פעם מתוך ההכרה שכמעט בלתי אפשרי להיות מחוץ למובן מאליו באופן פרמננטי ולכן רוב הזמן אנו למעשה חלק מן המנגנון ואולי חמור מכך, אנחנו יכולים להתהדר במוסריותינו להרגיש טוב עם עצמנו, להתהלך בעולם כצדיקים מבלי שיהיה לכך כל כיסוי או משמעות בעולם, מלבד לנו עצמנו. כלומר אנו חווים כל העת פער מובנה בין האני שאותו אנו חווים והאני שאותו אנו מפעילים.

אב משחק עם בנו. הילד נכנס לחדר והאבא קורא לו בשם אחר, תגובת הילד היא צחוק, כי הוא עוד לא בטוח דיו שהאב מתלוצץ. קיים חשש קל, אולי האב שמולו איננו האב שלו, אולי הוא טועה או מתבלבל בשמו? לוקח לילד זמן עד שהוא מפתח את ההבנה שהוא סובייקט שאיננו מתחלף, שכולם רואים אותו תמיד כפי שהוא. זהו אחד התרגילים הראשונים שכופה עלינו צורת החשיבה, האינדבדואל הופך לסובייקט ומכיר במקום שלו בתוך הסדר החברתי. מרגע שהפכנו לחלק מן הסדר החברתי קשה עד מאוד להפר אותו, ולכן בעידן המודרני יותר מאשר אי פעם כל תרבות נגד כמעט תמיד נבלעת בקלות בתוך התרבות הכללית. כי כדי להתקיים היא חייבת כל העת לציית לסדר הקיים, גם אם היא לכאורה מפרה את גבולותיו, למעשה היא כמעט תמיד מכוננת אותם ומקיימת אותם.

האידאולוגיה על פי תפיסה זו היא שקופה, מיתית ולרוב אני לא יודע שאני לכוד בתוכה, הבעיה היא שגם אם אני מודע לקיומה, אין לי כמעט אפשרויות להיחלץ ממנה.  אם כך מה קורה כאשר אנו כן מכירים בתכונותיה? מה המשמעות של היכולת שלנו לזהות את אופני פעולתה? האם הם משנים אותה? האם הם בעלי משמעות בתפיסת הממשי שלנו? וכיצד זה משפיע על האופן בו אנו חיים ופועלים? זו השאלה הגדולה של העידן הנוכחי, האם חשיפתו של השקוף משנה את מהותה של השקיפות הזו, האם העובדה שאני יודע שאני חיי בעולם משמעויות פנימי מערער באמת את האמיתות הללו? האם יש לכך משמעות אישית ובסופו של דבר משמעות פוליטית?

הפרדוקס הוא שההכרה בקיומו של הבדותי, לרוב לא מערערת את הסדר הקיים, אלא אולי רק מעצימה אותו, המודעות שלי לבדיה, באמונותיי ובחיי משתקת את מנגנון ההתנגדות ומותירה אותו רק כמנגנון סימבולי. במקום לשנות את העולם המטרה שלי היא אתה לעוות את הדימוי של הדימוי, על ידי כך אני נמנע מלפגוע במטא משמעות ורק משתעשע בתוך עולם מטאפורי של משמעויות וצלליות אשר בסופו של דבר אינן מהוות התנגדות לדבר עצמו (כי אין להגיע אל הדבר עצמו) אלא סוג של כניעה לחוקיותו של עולם שנשלט על ידי הלוגיקה של שליטה וחוקיות. בתוך העולם הזה ייתכן שפירקנו את מוקדי השליטה הישנים, ייתכן ששיננו את אופני המבט שעתה אינם מופנים רק אל הסובייקט אלא גם אל המנגנון, אך לא בטוח בכלל שאנו יכולים לחלץ את עצמנו מבלי לוותר על הפוליטי, בדיוק כשם שמנסים בכל כוחם לעשות בסרט שומרי הסף, ראשי השב"כ לשעבר.