אין למי להצביע – או הרצון למימוש עצמי

המשפט הנפוץ ביותר סביב הבחירות הללו הוא, שאין למי להצביע. למה בעצם? מדוע, כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם התחושה הזו? האם הזירה הפוליטית השתנתה דרמטית מזו שהייתה כאן בעבר? האם המועמדים הנוכחים הם כה עלובים שאינם מעוררים בנו כל עניין או אמונה? לשאלה זו יש תשובות רבות, הקשורות לאופן ולמידה בהם אנו נחשפים כיום לזירה הפוליטית, לתחושת חוסר ההשפעה וחוסר האוניים של אזרחים רבים ולבלבול בהבנת התפקיד של המערכת הפוליטית. אבל אני רוצה בעיקר להתמקד כאן בהיבט אחד, הקשור לתפישה עצמית ושאלת הייצוג.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע בבחירות לכנסת אני רומז שאני ייחודי, שאין מי שיכול לבטא את אישיותי המורכבת, שלא נמצאו האדם או ההרשימה שיכולים להשמיע את קולי האותנטי ולטעת בי תחושת שייכות. כאשר אני אומר שאין למי להצביע, אני רואה את החברה רק מהמקום הצר של העצמי, רואה אותה רק כסך פרטיה, כאינדיבדואלים מנותקים.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני בעצם מעצים את התפיסה הניאו ליברלית שרואה בחיים החברתיים המשותפים רע הכרחי שיש צורך לצמצם אותם, ורואה בפוליטיקה גזירה, ברירת מחדל ועול. תוך התעלמות מכך שמהות החיים הפוליטיים איננה לגרום לנו לחבב את העומד בראש או להיות מחוברים אליו, אלא לבחור את הפוליטקאים, שיוכלו לקדם רעיונות הקשורים לטוב המשותף ולעתיד החברה בה אנו חיים.

לכן כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני לרוב מולך שולל אחר הדימוי השלילי שמדביקה התקשורת לפוליטקאים עם כוונת מחבר או בלי, תוך שירות אנשי ההון שהיא בבעלותם. כי מה טוב יותר לבעלי ההון ממערכת פוליטית רדודה ומנוקת מן העם. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מתעלם מאנשים פוליטיים איכותיים משמאל ומימין (בעיקר משמאל) שליבם נמצא במקום הנכון. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מסייע, עוד קצת, לדירדורה של הפוליטיקה הישראלית, אל המקום שבו היא באמת הופכת לחסרת יכולת, חסרת ערכיים ואנמית.

כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו למעשה, מפקירים את הזירה הציבורית, ובו בעת משרתים את האליטות, שיודעות כי הייאוש וחוסר האונים הם האמצעים הטובים ביותר לשמר את כוחן ולהגן על הסדר הישן. בנוסף אנו נכנעים ליועצי התקשורות ולמומחי ספיניים שהבינו כבר ממזמן שלמרות שרובינו מוטרדים ושואלים את עצמנו מה צריכה ישראל ואיזו מדינה אנו רוצים להשאיר אחרינו ולילדינו, אנו נסחפים בקלות אל המערבולת של הפחד והתקווה, אל המחוזות הגימיקים והדימויים. כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו חושבים על הפוליטיקה כעוד מוצר בשוק, כעוד אביזר שרכישתו נובעת מצרכיים אמוציונליים רגשיים ומסייעת לאשש את האני שלנו. אנו קונים מפלגה כחלק מבניית האגו שלנו ומתפיסת האני, כשם שקוקה קולה היא טעם חיינו כך נתניהו חזק הופך אותנו ליותר חזקים.

לכן צריך לזכור, כי מהות הפוליטיקה איננה קניית מוצר, היא משהו אחר, היא מבוססת על תפישת טוב, היא בנויה על אי ההסכמה, היא פשרה. היא בחירה במשהו שהוא לא אני, בוודאי לא במאה אחוז, אפילו לא בשבעים אחוז. לכן הבחירה לא אמורה להיות מבוססת על האישיות, או על החיבה שיש לי אל הדימוי של האדם. היא לא צריכה להיעשות תוך סתימת אפים, אלא ממקום של בגרות, שמצליח להתעלות מעל האני ומעבר לדימוי.

אם אתם עדין מתקשים וזקוקים להמלצה שלי אז חשבו על מרצ.