בים באוויר וביבשה – מתקפת הדה-לגיטמציה

מטס ההתרסה הפרובוקטבי של עשרות חוליגנים כבר נמצא בשערינו וישראל כולה דרוכה ומתוחה לקראתו. הפעם לא יתפסו אותנו לא מוכנים או שאננים, אנו לא שבויים בקונספציה ולא לכודים בדמיטון שווא, אנו הולכים אל משימתנו בעיניים פקוחות ובדעה מפוכחת. מתקפת הפעילים לא תצליח לסדוק את ביטחונה של מדינת ישראל ובוודאי לא תצליח להניף אל-על שלטים בגנות העם היהודי .

מאז המשט, פורץ הדרך לפני שנה, דרך ההפגנות על הגדרות בלבנון ובסוריה, ישראל לא שינתה את מדיניותה ואת התפיסה שלה לגבי האיום עליה, מפני פעילים פרו-פלסטינאים. אבל בניגוד לתמונה המצטיירת בתקשורת ובדבריה של ההנהגה הישראלית, יש יסוד לטעון, שההתנהלות הישראלית בפרשיות אלו נועדה בעיקר לצרכיי פנים.

כל המאמץ לצייר את הפעילים מרחבי העולם כמסוכנים וכאיום בטחוני אסטרטגי, נועדו להזכיר לנו, העם היושב בציון, כמה האיומים מסביבנו מוחשיים. כמה לא ראוי שבעיתות כה קשות נעסוק בשאלות כמו מחירי גבינה והנדל"ן, וכמובן, נועדו למנוע מאיתנו לחשוב, עד כמה המצב הקיים בעזה ובשטחים של כיבוש מתמשך הוא בלתי נסבל.

במחיר זול של פסבדו-מחדלים הנתפסים כמינוריים בחברה הישראלית ובעלות לא יקרה מדי של נפגעים, כמו במקרה המרמרה ובפיזור ההפגנות בגבולות. מדינת ישראל וממשלתה, זוכים בנאמנותו המיידית של הציבור הישראלי החש מאויים, כמעט אישית, אל מול גלי האוהדים הפלסטינאים המסתערים על נמלינו.

אין כמו מתקפה בינלאומית מתוקשרת כדי לחזק את ידינו, כדי שנתבונן במציאות מסביבנו ונזכר בתחושת המחנק והבידוד שהיא חלק מהוויות קיומנו כאן. מן הים, היבשה והאוויר נפתחה מתקפה ואין לנו אלא לזקוף ראשינו ולעמוד בגאווה מול כל הסבתות של העולם, אל מול גלי השטנה, מול נחילי המדוזות הצרים עלינו. כמובן שכמו המדוזות אנו יודעים שאין בכוחם לפגוע בנו, רק לצרוב את העור, לעורר תחושה לא נעימה, אך הצריבה הזו היא המפחידה אותנו. צריבה שמשמעותה חדירה לתודעה הישראלית, יצירתו של פיקפוק, כירסומה של האחדות.

אנו נוהגים לחלק את התומכים במטרה הפלסטינאית לשלושה מחנות, אנטישמים, פרו מוסלמים ומערביים תמימים שאינם מבינים את מורכבות המצב. החלוקה הזו מאפשרת לנו, לעמוד איתן אל מול הפעולות העולמיות הללו, להפוך את כולם לאוייבים נחושים ומוסכנים או לפחות שבויים עיוורים. על ידי הצגתם של הפעילים כתינוקות שבויים או מחבלים מסוכנים, כל דיון מהותי בנושא הופך לבלתי רלוונטי.

השיח הישראלי הבונה את זהותם של הפעילים מערבב את כל המינים השונים שהזכרנו, לכדי בלילה אחת, שעצם פעולתה חותרת תחת קיומה של ישראל. זאת אומרת, לא קיים מצב ביניים שכולל בתוכו הכרה בקיומה של מדינת ישראל ורצון לראות מדינה פלסטינאית לצידה, אלא רק מצבי קיצון, או שאתם איתנו או שאתם נגדנו. במסגרת התפיסה הזו כל פעיל שלום הופך ללוחם ולכן הכותרות בעיתונים נצבעות בהתאם.באתר MAKO אמש… הכותרת זועקת "חמישה פעילים פרו פלסטינאים חדרו לישראל" ב-YNET הבוקר מתכוננים לקרב ו"תופסים עמדות בנתב"ג" לקראת המטס".

אווירת המתח הזו וההיסטריה החלקית שמביעים גורמים ממשלתיים וצבאיים ושבאה לידי ביטוי בתקשורת עומדות בניגוד גמור לגודל האירוע ולחומרתו. מה שמחזק את התחושה שכל ההתכוננות הזו וכל המהומה לא נועדו רק כדי לעצור 500 איש בטרם כניסתם לישראל, אלא נועדו למנוע מהשיח להתקיים ומן הרעיונות לחלחל, ונועדו להשתיק שיחות חברתיות, כלכליות פוליטיות. הצבתו של הסכסוך בלב סדר היום הפוליטי תקשורתי, בהקשר של המשט, המטס או הצעדה נועדו לגרום לנו לבחון את פעולת הממשלה דרך העיניים הביטחוניות בלבד, כי כאשר המבט הוא ביטחוני בלבד גם הפתרונות הם בהתאם.

גם העובדה שהמאבק האמיתי באירועים מן הסוג הזה הוא תקשורתי, לא נעלם כמובן מעיניהם של קברנטי המדינה, ולכן בניגוד לתמונה העולה לעיתים מן התקשורת (בעיקר בדיעבד) של טיפול שלומיאלי או נטול שקול דעת, מודבר למעשה בהתנהלות מודעת לעצמה, המעדיפה לחטוף קצת מהלומות מן התקשורת העולמית שתראה תמונות של פעילים עצורים מגורשים, מאשר תמונות של פעילי שמאל מחבקים עצי זית או מטפסים על חומת ההפרדה או מפגינים בתוך ישראל נגד מדיניותה. כי ישראל, יותר מאשר חוששת לתדמיתה העולמית חוששת לדימוי איתו הולכים לישון בלילה אזרחיה, ומקווה שעוד שנים ארוכות נמשיך לישון ולחלום בשקט מבלי להתבונן במציאות נכוחה.