כלוב הברזל של מובארק

התמונות של נשיא מצריים לשעבר חוסני מובארק שרוע על אלונקה בתוך כלוב עוררו תדהמה ואפילו מספר סימני שאלה. מדוע לא להסתפק בעובדה שמובארק פינה את מקומו והתפטר? לשם מה ההשפלה? למה לגרור את מובארק החולה והמובס אל תוך כלוב ברזל ולקיים משפט ראווה? האם זה באמת רק כדי לרצות את ההמונים? האם זה רק מתוך פופליזם וצימאון לדם? או שמא זהו רק מופע שתכליתו לסיים את הפרק הראשון של המהפכה?

למרות הפופוליזים ולחץ ההמון על המועצה הצבאית להעמיד לדין את מובארק בשם הצדק והנקמה, אילו אינן המטרות המהותיות היחידות של משפט ראווה זה. מטרתו הנוספת ואולי המרכזית של המשפט היא האנשתו של של מובארק, הורדתו מדרגת אל והפיכתו לאנושי. כי לאחר 30 שנות שלטון רב עוצמה, כמעט בלתי אפשרי להתנער מרוחות המשטר הקודם וקשה לא פחות להיפטר מן הלגיטימיות שלו. גם אם מובארק איבד את אחיזתו במצרים, דרך הכיכרות, הוא עדין מעורר התפעמות בלבבות של רבים. לכן הדרך לבנות את הלגיטימיות של המשטר החדש מחייבת את הריסתו של המשטר הקודם.

הפוליטיקה במהותה היא לא רק קביעת סדר העדיפויות הלאומי וסגירת עיסקאות אפלות בחדרים חשוכים. הפוליטיקה אני טוען בעקבות פרופסור ירון אזרחי היא גם מופע תיאטרון, היא משוחקת מעל במות שונות אל מול עניינו ותדמיתה נקבעת לעיתים קרובות בהתאם לאיכות המופע וקשורה לנכונות שלנו לקבל את כללי המשחק. בתיאטרון הפוליטי אנו מקבלים את הבדיה כמציאות עד שמשהו מהותי משתבש ומחייב אותנו להחליף לא רק את השחקנים אלא גם את הבמה והתפאורה. המלכים האבסולוטים באירופה, כמשל, יצרו תיאטרון של ראווה, עושר ועליונות. הראוותנות שלהם לא הייתה רק מנקרת עיניים היא נועדה, ליצור את ההפרדה בין פשוטי העם ובין אלו שנועדו לגדולות ונצורות מידי שמיים. המלך מלך בחסד האל. לכן כאשר מוסד המלוכה נפל, למשל, בעת המהפכה הצרפתית, לא די היה בהרחקתו של המלך מכיסא המלכות וממוקדי הכוח. כדי לשים קץ לכוחה של המלכות ולשים קץ לעידן האבסולוטי, היה צורך להגיש את ראשו של המלך להמונים, לא רק בשם הצדק אלא בעיקר בשביל שיהיה ברור שהמלך הוא רק אדם, שכאשר הוא נפרד מראשו, גם הוא, הולך בדרך כל בשר.

באגדה המפורסמת על בגדי המלך החדשים מאת הנס כריסטיאן הנדרסן מוצג רעיון זה בבהירות רבה. איש מאזרחי הממלכה לא רואה את המלך בעירומו, כי הכבוד, החשש וההרגל לא מאפשרים להם לראות את הדברים נכוחה. אך מרגע שהילד הקטן חושף את ערוותו של המלך, מרגע זה הקסם פג, לא ניתן עוד לשוב ולראות את המלך בתפארתו.

המימד הדמיוני סימבולי קובע את היחס שלנו לדברים ואת האופנים בהם נבין אותם וכאשר התשתית הדמיונית מופרת ומופרעת היא חדלה להתקיים בבת אחת, זהו גם הקושי הגדול לחזות נפילתם של משטרים, הבמה יכולה להחזיק שנים ארוכות ללא פגע, למרות חריקות ותחלואים ואז ברגע אחד הקרקע נשמטת מתחתיה כערף עין והמומחים מגרדים בפדחתם מתקשים להגיד למה עכשיו ולא אמש.

מרגע שאנו מתחילים להתבונן על המציאות סביבנו במבט אחר, אין יותר אפשרות להשיב את הגלגל לאחור, אין יותר אפשרות להמשיך לשחק את המשחק הישן והמוכר, יש צורך לבנות דמיון חדש חלופי. לכן המדינה המצרית החדשה זקוקה למשפטו של מובארק לא כדי לסגור חשבון עם העריץ אלא כדי להציג את צביונה החדש כי בין הכוחות הנאבקים כיום על עתידה ודמותה של מצריים, המשפט משרת כמעט את כולם.עבור הדורשים דמוקרטיה זהו המופע המרכזי שמודיע כי איש איננו חסין ואיש איננו נמצא מעל החוק. עבור השלטון הזמני זו אפשרות להראות כי איננו קשור למשטר הישן ואיננו ממשיך דרכו. עבור רבים אחרים זו אולי הזדמנות לסכם את המאבק בהצלחה ולזנוח את הכיכר.

קשה מאוד להתחיל תהליכים של שינויים חברתיים גדולים אך מרגע שהם החלו קשה מאוד גם לשלוט בנתיבם. לקח לצרפת כמעט 100 שנה מתום המהפכה הצרפתית ועד שהתבסס בה משטר דמוקרטי, קשה לנחש כמה זמן זה ייקח למצרים, אך יש לשער שלא משנה מה יהיה הפרק הבא בתולדותיה עבור משפחת מובארק זו המערכה האחרונה.