הממזרים שינו את החוקים….

אחרי פרשת גלנט ולאור פרשות נוספות שעלו לאחרונה לכותרות כמו פרשת מינוי המפכ"ל במשטרה, פרשת צ'יקו תמיר, או פרשת עימד פארס. ברור לחלוטין לכל מי שמתעתד לבנות קריירה ציבורית כי חוקי המשחק השתנו. אני לא אעסוק כאן בשאלה, מדוע אנו מקבלים בקלות יחסית ובסלחנות אנשי עסקים עבריינים בעלי מניות ועניין בחברות ענק במשק? או אנשי הון נוכלים ופוליטיקאים המתהלכים בינינו עם חשדות כבדים ובאותה עת אנו מצפים מאנשי הציבור, המשרתים אותנו להיות נקיים ללא רבב, כמעט מלאכי שרת? במקרה זה, אני אתייחס לכך כעובדה מוגמרת. זו המגמה השלטת כיום בחברה הישראלית וכך מתנהלים כיום, השיח התקשורתי, המשפטי, המוסרי והחברתי במציאות חיינו, וההסברים אליה פחות חשובים כרגע.

אני גם לא אשאל, את השאלה המטרידה מעט, מי אין לו, מכרים/ חברים טובים / קרובי משפחה מבית טוב, שהוא מודע לכך שהם מעלימים הכנסות, מעסיקים עובד זר ללא היתר, מרחיבים את הבית שלהם ללא אישור, או מגישים בקשות בדיעבד לאישור? מי לא מכיר אנשים כאלה בחברה הישראלית? הרי במדינתנו הכל בנוי על כך, שזה בסדר לעגל פינות, לסגור מרפסות. ארץ שלמה נבנתה מתוך אתוס של חומה ומגדל, באישון לילה בגניבה. מתוך תפיסת עולם של דונם פה ודונם שם… ולא רק לאנשי השררה, אלא גם למושבים, למתנחלים, לקיבוצים, למרפסות הסגורות, לגגות הפרוצים.

השאלה המעניינית אותי כרגע היא אחרת. מהן ההשלכות של שינוי כללי המשחק, על אילו שעכשיו מתחילים את דרכם הצבאית, פוליטית, משפטית וכו…. הרי ללא ספק יושבים עתה קצינים צעירים שיש להם שאיפות להגיע רחוק ומפיקים לקחים ומסקנות מן המציאות החדשה שהתגבשה בשנים האחרונות.

המסקנה הראשונה שלי היא, שהמציאות החדשה הזו יוצרת בהכרח גם טיפוס חדש של איש ציבור בכיר. בעתיד נראה, כנראה, פחות אריק שרוניים, משה דיינים, יואב גלנטים, לטוב ולרע. זוהי שעתם של "הקצינים האפורים" ואינני אומר זאת לשלילה, זו שעתם של הקצינים הרגישים לסביבתם, החותרים לבצע את המשימה אך מפעילים שיקול דעת לפני כן. זו שעתם של אנשים המודעים לכך שלכל פעולה שלהם תהיה השלכה על עתידם.

האם המודעות לכך שהם נבדקים כל העת בזכוכית מגדלת וכי התיק האישי שלהם יום אחד יפתח ויוצג לאור כאשר הם יתמודדו על תפקיד בכיר, תמנע מהם לבחור במסלול הזה? אחת הטענות הרווחות שאני שומע היא, כי העובדה שבמגזר הציבורי, צבאי משטרתי הסטנדרט הפך להיות על אנושי, אנשים יגידו מה אני צריך את כאב הראש הזה, ויפנו אל החיים הטובים והמושחתים "בחוץ" בעולם העסקים. הרי איש אינו שואל את התורם לבית חולים, אם את כספו הוא עשה ממכירת יהלומים מאנגולה?

הסיכון אכן קיים, אנשים מסויימים יסתכלו על הקריירה בשירות המדינה ויאמרו מה אני צריך את העוול הזה על כתפי. כבר היום רבים חושבים ופועלים כך, אך עדין אינני בטוח שרב ההפסד על הרווח. אחרים יאמרו, האם איש צבא שצריך להרוג בשמנו ובשליחותינו צריך להיות מלאך? הרי זה דבר והיפוכו, צבא ומוסר אינם אחד. גם טענה זו איננה נכונה, בייחוד בימים בהם אנו שולחים את חיילינו להתמודד לעיתים קרובות עם הכיבוש, חשוב שנדע כי המפקדים שעומדים בראש הצבא הם ככל הניתן אנשים ישירים ומוסריים.

טענה שלישית שחוזרת היא, שכאשר אתה מחפש איש צבא מבריק ויוצא דופן צריך לדעת שזה גם יבוא עם צדדים פחות נעימים. אין צורך לפשפש בקרביו של קצין בכיר, אם הוא הוכיח את עצמו כאיש ישר ונאמן בשדה הקרב. יכול להיות, שבאמת לא כל דבר צריך לבדוק יתר על המידה. אך יש הבדל בין קצין בכיר מן השורה לבין רמטכ"ל. יש לפחות מספר מצומצם של תפקידים שדורשים סוג של ניקיון כפיים חריג . כי רמטכ"ל הוא לא רק מפקד הוא גם סמל.

זה מביא אותי לנקודה האחרונה. בעידן בו התקשורת ממלאת תפקיד כה חשוב בזירה הציבורית. בעידן בו כל מערכות המדינה נתפסות דרך המבט התקשורתי כמסואבות, מושחתות וחלמאיות… ובעידן בו המאבק שלנו הוא לעיתים יותר תקשורתי מאשר מאבק בשדה הקרב. חשוב שהרמטכ"ל, המטה ומפקדי המשטרה הבכירים לא רק יהיו מפקדים מלאי תעוזה, אלא גם כאלו שהעין הציבורית הישראלית והעולמית תוכל להישיר אליהם את מבטה ולהאמין ביושרם.

אבודים בהולילנד

אל מול כל פרשת שחיתות חדשה שנחשפת גובר אי האמון של האזרח במערכת הפוליטית ומתחזקת המגמה של הציבור להתרחק מן הזירה הפוליטית ולראות בה זירה מאוסה, רקובה ולא רלוונטית לחייו. המשמעות של כך היא, שדווקא, בעת בה יותר מתמיד הזירה הפוליטית זקוקה לאזרחים שיקומו ויעשו מעשה. אזרחים שיפעלו על מנת לשנות את המציאות הפוליטית בה אנו חיים, הזירה הזו נטושה יותר מתמיד.

השחיתות הרבה הניבטת אלינו מכל עבר, פועלת פעולה הפוכה ופרדוקסלית, במקום לנער מעלינו את אבק האדישות ואת קורי השינה ולהירתם למסע ריפוי, הציבור רואה בשחיתות אות לכך שהעולם כמנהגו נוהג וכי אין טעם לצפות לשינוי. כך מבלי שנרגיש הפכה הזירה הפוליטית שלנו לנטולת מרפא, לחולה חשוכה. אם אין הבדל במי נבחר, אם כל אחת מן הבחירות שלנו תוביל בסופו של דבר לכך שנחליף מושחת אחד ברעהו, אז למה לנו לטרוח, מדוע לגשת עד הקלפי.

החיים בהולילנד מעולם לא נדמו כה מושחתים וציניים, עד כדי כך, שאדם שפוי מוצא את עצמו יושב מול אמצעי התקשורת ומאחל לכך שהכל יתגלה כשקר אחד גדול, שהפרשה תתגלה כמפוברקת וכל זאת לא מאהבת אהוד אלא מן התקווה הדלה או האמונה הנסתרת, שלא הכלרקוב בממלכת הקודש. כמה היינו רוצים עתה שעננת אבק איסלנדית, תכסה את שמי הארץ, תסתיר את בושתנו או לפחות את כיעורה של העיר.

במקום בו עמד הדגם של בית המקדש ושל ירושלים ושל העיר בימי בית שני, עומדים היום מגדלי ענק ומתבוננים בעיר בגאוותנות, ראשם בעננים ורגליהם נטועות עמוק בקרקע שעליה חלמנו שנים ארוכות ועליה נשפך דם כה רב. במקום שנצא בקילשונים ובדגלים להפגין במלא הגרון לא עוד, הטביעו אותנו ביגון ובעצבות שעיקרה את פעולתינו עוד בטרם פסענו ולו צעד אחד.

ישראל 2010 איננה עומדת להשתנות, המלחמה בפשע לא תרתיע את העבריינים ולא את ראשי הערים ולא את שרינו, כי הפיתוי הוא גדול וההזדמנויות הן רבות והייאוש שלנו מן המערכת הפוליטית וההתנתקות שלנו ממנה רק מחדדים מצב זה ומחזקים את ידיהם של המושחתים. במקום שנבעט אותם משורותינו אנו הופכים אותם למנהיגים שלנו, מתוך תפיסה שבארץ הקומיבנות רק הממזר יכול להיות מלך.

אחר כך, כאשר הממזרים מתגלים במלוא הדרם אנו נחרדים לגלות כי המלכים שלנו מושחתים, אך במקום להודות שאנו אשמים בכך ושאנו העלינו אותם למושבם, אנו מנחמים את עצמנו בפזמון הקל לעיכול, כולם מושחתים, שמשמעותו היא שלא יכולנו לעשות דבר, שהנושא היה אבוד מראש, כי אם כולם מושחתים, הרי לא משנה מה הייתה בחירתנו, התוצר היה זהה בכל מקרה.

זו איננה האמת כמובן, זו ההנחה הנוחה לנו, על מנת להרחיק את האשמה מאיתנו, אך היא לא יכולה לכסות על העובדות. אנו בוכים על השחיתות, אך לא נבחר במי שנתפס בעינינו כפראייר, לא גברי ואולי אפילו חנון.

לא משנה עם מחר יזוכו כל המעורבים בפרשת הולילנד, הנזק כבר נעשה. בתודעה הלאומית שלנו, בייצוג הפנימי של המציאות התמונה של השחיתות כבר ברורה והעובדות לא תוכלנה לשנות מציאות זו. כשם שלא צריך שטילים יפגעו במטרות ממשיות על מנת שהחרדה תתקיים, כך גם לא צריך שהשחיתות תוצג לפנינו, ראשה שמוט ועיניה מושפלות, היא כבר מילאה את כל חדרי ליבנו, היא כבר כאן בנשמתנו, מותירה אחריה בדרכה רק צל ארוך וכבד, שקשה להתנער ממנו.

הסכנה הגדולה של שחיתות פוליטית הוא הרגע בו האדישות והגועל מן המערכת הפוליטית מתרגמים את עצמם לבוז ושינאה למערכת הפוליטית כולה ולדמוקרטיה בפרט. כאשר השחיתות נתפסת כשולטת בכל, הרי אז מתחילים להיוולד רגשות אנטי פרלמנטרים ואנטי דמוקרטיים, כי בסופה של השחיתות וההפקרות מחכה תמיד בסבלנות אין קץ העריצות. אולי כפי שטען אפלטון לגבי המחזוריות המשטרית, מתוך החופש הגדול והחירות נולדת העבדות והטריניות שלעולם איננה כה רחוקה.