ארנדט וטרנטינו על בדיה ורוע

תמונה

כאשר הגיעה חנה ארנדט לירושלים לסקר את משפטו של אייכמן עבור הניו-יורקר, הייתה לה כבר תזה ברורה לגבי הרוע הנאצי ומקורותיו. תזה אותה הציגה בהרחבה בספרה על יסודות הטוטליטריות. למעשה במאמריה על משפט אייכמן, ארנדט יצאה מגדרה להוכיח תזה זו גם על חשבון הדיוק והמרוכבות ההיסטורית. כך נולדו הכתבות שאחר כך אוגדו בספר שנקרא אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע.

התיזות שקידמה ארנדט בספרה התקבלו בצורה שלילית בישראל והובילו לסוג של חרם על כתביה ועל רעיונותיה. תוך התייחסות אליה כיהודיה הסובלת משינאה עצמית. חרם אשר הוסר רשמית בישראל רק קרוב לארבעים שנה לאחר המשפט, עם תרגומו של ספרה לעברית.

כי רק ממרחק הזמן ובעקבות השינוי שחל בחברה הישראלית התאפשר מקום לרעיונותיה של ארנדט בשיח הציבורי הישראלי, ולו בגלל מעמדה העולה בשיח האקדמי העולמי. כך למרות שהעובדות בספרה הן לעיתים מאולצות, במקרים רבים לא מדוייקות ומדי פעם אף שקריות, התיזה הכללית שלה קנתה אחיזה רחבה בעולם ובישראל.

עובדה זו, מעוררת שאלות מעניינות לגבי האופן בו אנו נוטים לאמץ תזות מסוימות או הסברים שונים לגבי המציאות ההיסטורית, ומחדדת את העובדה שתיאוריות הנחקקות בתודעה הכללית, תלויות לא רק בממצאים ההיסטוריים ובמבט המשתנה שלנו, אלא תלויות מאוד במתווכים. כך התיזה של ארנדט למרות הבעייתיות שלה, הפכה 50 שנה לאחר המשפט למסמך המרכזי שעליו מתייחסים כאשר באים לנתח את אירועי אותו משפט ומנסים להבין אותו. ההיסטוריונים יכולים ללקט את שגיאותיה, חוקרי השואה או המשפט יכולים להלין על הפרזותיה או שנאתה לתובע הראשי האוזנר, אך ארנדט הפכה לנקודת ההתייחסות הארכימדית למשפט ולתופעת הנאציזם.

עבור ארנדט המשפט היה מקרה הבוחן לתיאוריה שלה על יסודות הטוטליטריות ולא הייתה לה כל כוונה לתת לפרטים לערער את התיזה שלה. וכך בחלוף השנים התיאוריה של ארנדט קנתה לה אחיזה ואי הדיוקים היטשטשו באבק הזמנים. אנו הרי זקוקים להסברים שיעניקו משמעות והגיון לעולם, ובעוד שאנו נוטים לרוב להבין את המורכבות של ההווה, לגבי העבר אנו נעשים יותר סלחנים ולו בגלל שלרוב חסר לנו ידע מספק, כדי לפקפק בתיאוריות המוצגות לנו.

מלבד פיתוח הרעיון של הבנאליות של הרוע בכתבותיה על המשפט, מקדמת ארנדט גם תיאוריה לגבי האופי התיאטרלי של המשפט ועל השימוש הפוליטי שעושה בו ממשלת ישראל. לתפיסתה משפטו של אייכמן איננו רק משפט שמטרתו להשיג צדק או נקמה אלא הוא קודם כל מופע תיאטרלי המיועד לאזרחי ישראל ולעולם כולו אשר מטרתו להצדיק את הציונות והמיליטריזם הישראלי.

כך משפט מבוים, המתואר על ידי ארנדט בצורה לקויה ומגמתית, הופך עם השנים לקנה מידה מרכזי להתייחסות. והופך לדוגמה לאופן בו בדיה נעשית עם הזמן לחשובה יותר מן העובדות, עד שלמעשה כמעט ובלתי ניתן להפריד בין השניים. הרי גם המשפט וגם הספר של ארנדט אינם האובייקט הנחקר אלא ייצוגים שלו ועליו.

ממרחק השנים, הבדיה הולכת ונעשית מרכזית יותר, בכל מפגש שלנו עם המציאות ההיסטורית. נסו לחשוב על ימי הביניים או על המערב הפרוע (אם אתם לא מומחים בנושא, כנראה שיש לכם אוסף של תמונות מסרטים כמייצגים אותנטיים של התקופה). זו גם בדיוק הטענה של טרנטינו בסרטיו, בסופו של דבר כאשר הזמן ההיסטורי נמוג, עולם הייחוס המרכזי שלנו הוא עולם הדימויים, עולם הבדיה של התאטרון או של הקולנוע. לכן בסרטו ממזרים חסרי כבוד, טרנטינו מתעניין בקולנוע כיוצר מציאות, הוא עוסק בכוחו של הדימוי וטוען כי בסופו של דבר זה לא משנה מה קרה במציאות ההיסטורית כי מה שיקבע את האופן בו נתפוס את העבר נקבע באולמות ההקרנה.

לכן כאשר בסרט הוא הורג את כל בכירי השלטון הנאצי בעולם הקולנוע, הוא למעשה מכריז על ניצחון הבדיה על ההיסטוריה. הוא מכריז על נקמת היהודים בנאצים באמצעות אולפני הקולנוע. "זוהי נקמה יהודית" זועקת דמותה המעוותת של שושנה דרייפוס מן המסך הבוער, כאשר מאות נאצים נשרפים חיים באולם הנעול. בימי המלחמה היו אלו היהודים שהובלו למשרפות והיו הקורבנות, לאחר המלחמה בקולנוע ידם של היהודים היא העליונה. לא במקרה חומר הבעירה בו משתמשים שושנה ומרסל מאהבה לעלות באש את הקולנוע הוא סרטים ישנים.

הרעיונות של ארנדט מבצבצים גם בסרטו של טרנטינו, כל הגרמנים שאנו פוגשים, מלבד היטלר וגבלס, הם רק בעלי תפקידים הממלאים את חובתם. החייל הגרמני שמתאהב בשושנה רוצה שהיא תפריד בין הצלף שמחסל מאות, לצעיר הרהוט ואוהב הקולנוע שמתחיל אתה. צייד היהודים האנס הלדה גם הוא דמות מורכבת, שאפתן, מתוחכם, מעודן ונטול כל ממד של אנטישמיות מטורפת. רק חריצות יתר ורצון להצליח בתפקידו מובילים אותו, לא דוגמטיות ולא אמונה עיוורת. במובנים מסוימים טרנטינו הולך אפילו צעד רחוק יותר, האלימות של הגרמנים היא אינסטרומנטלית היא חלק מתפקידם, היא רק מגיחה מדי פעם מבעד למעטה התרבות העוטף אותם. לעומתם האלימות האמריקאית היא ישירה ואכזרית ואיננה מוסווית, היא אלימות שלא עברה כל עידון וכל ריחוק, היא אלימות אנטי מודרנית במהותה. האמריקאים לא יוצרים מנגנון של חיסול ומפעלים של השמדה אלא מחסלים את הנאצים במו ידיהם, עם אלות ותוך קרקוף ראשיהם.

ארנדט מנסה לחשוף את המנגנונים המופעלים במשפט על מנת להצדיק את הציונות ואת  האלימות הכרוכה בפרויקט הציוני בישראל וטרנטינו בדרכו, מנסה גם הוא לחשוף את מנגנון האלימות האוניברסלי הקיים באדם ולהראות כיצד על ידי השימוש בנאצים כמגלמי הרוע המוחלט ניתן להצדיק את האלימות חסרת המעצורים של האמריקאים מבלי להצטמרר מאכזריותה. בסופו של דבר ההבדל היחיד בין נאצים לשאר בני האדם הוא רק המדים וכאשר הם מסירים אותם, קשה מאוד להבחין בנאצים שבניננו. כי עבור חנה ארנדט אייכמן ללא מדים הוא רק אדם בינוני, פקיד אפור ועבור טרנטינו נאצי בלי מדים הוא אחד האדם, לכן ארנדט לא רוצה להאשים את הפרטים אלא את המערכת שנוצרה מסביבם ואילו טרנטינו מוצא פתרון אחר על ידי סימונם של הנאצים בצלב קרס על המצח הוא מונע מהם לחיות בינינו מבלי שנדע על קיומם. כי האלימות זקוקה תמיד להצדקה ולכן היא זקוקה תמיד לנאצים, לאיראנים, למישהו שיגלם את הרוע. או כמו שמסביר זאת אחד מגיבורי הסרט, "אנו מנפצים גולגולת עם אלת בייסבול בשם החירות" וכאשר אנו כצופים מקבלים את האלימות הזו כמשרתת את הטוב, לפתע היא מפסיקה להחריד אותנו, וכך באופן ישיר ובעוצמה, גם אנו הצופים מבינים מחדש את המשמעות של המושג הבנאליות של הרוע.

יונתן שפירא – משואה לתקומה

עוד לא נרגעו הרוחות מן הגראפיטי ההמתריס שרוסס על שרידי קיר בגטו בווארשה והנה כעבור חודשיים חוזר יונתן שפירא הפעם כמעפיל. כך מוצאת את עצמה ישראל, פעם אחת מוגדרת כנאצית ובפעם שנייה כגילגול של הצבא הבריטי האכזרי, שגם לאחר השואה ממשיך להתעלל ביהודים ומונע מהם להגיע לארץ הקודש.

שיחזורה של ההיסטוריה הישראלית משואה לתקומה על ידי הטייס יונתן שפירא יוצר לא רק היפוך של תפקידים בין טובים לרעים, בין רדופים לנרדפים, הוא מערער את השיח הישראלי השגור ויוצר דיוסנס המקשה להתעלם מן המשט ולפתור אותו כפעולה אנטי ישראלית של קיצונים אנטישמים.

העובדה שמכל תשעת המשתתפים בהפלגה בעיקר יונתן שפירא וניצול השואה ראובן מוסקוביץ זכו להתייחסות, אף מחדדת את הסימבוליות בהפלגתה של היאכטה ובניסיונה לפרוץ את המצור על עזה. הטייס וניצול השואה הם הרי שני הסמלים המכוננים של החברה הישראלית ושל התפיסה של משואה לתקומה. לכן בניגוד למשט המרמרה שעורר מהומה עולמית וביקורת פנימית על ההתנהלות, אבל לא על צדקת הדרך. דווקא המסע הזה יזכר בטווח הארוך כבעל משמעות סימבולית.

הדרך היחידה לקעקע את הפעולה של שפירא וחבריו היא בהגדתם כחולי נפש והזויים כפי שביטאה זאת היום הודעת משרד החוץ:

"טייס לשעבר שמתגייס לשירות החמאס ומורח כתובות נאצה על קירות גטו ורשה איננו טייס אלא אסטרונאוט. ניצול שואה שמקדש את שם רוצחי היהודים ותורם מזמנו ומהרקורד האישי שלו כדי להצדיק את מי שאינו מכיר בזכותם של יהודים לריבונות, נראה שלא למד דבר מהעבר הנורא, וחבל מאוד שאנשים כאלו חלקם תמימים חלקם נוכלים של ממש"

הנשק שמפעילה החברה והמדינה כנגד אנשים כשפירא היא הצגתם כאוייבי העם, אנשים שאיבדו את שפיותם ואינם יודעים עוד להבדיל בין טוב לרע. כך, באופן כמעט עקבי כל מי שמביע דעות מן הסוג הזה נתפס כסובל משינאה עצמית, מטירוף או משניהם. כי, מי שמתנגד למדיניות ישראל באופן אקטיבי הרי  הוא תומך במדיניות החמאס ומי שרואה בגלעד שליט שבוי ומזכיר אותו בנשימה אחת עם אלפי אסירים פלסטינאים הרי הוא עוכר ישראל. הבעיה היא שבעירוב השיח ההומניטרי, הביטחוני והפוליטי נוצר לרוב שיח של חרשים, שיח של אטימות ולכן דווקא בפעולה פרובוקטיבית כמו המשט מעוררת למחשבה ומאלצת לפחות חלק מן האנשים לצאת מתוך המובן מאליו ולשאול שאלות.

יונתן שפירא וחבריו אינם חולי נפש, הם גם לא תמימים או מנוולים, הם אנשים שלמרות הדרך הבעייתית בה בחרו מהווים סמל וסמן לנו כחברה . כי בוויכוח המתמיד הזה על עזה ועל הומניטריות אנו נוטים לשכוח כי החמאס איננו עזה וכי זכויות אדם אינן מותרות, גם לא במצב הקשה השורר באזורינו.

קשה להאמין כמה שינאה ופחד מופנים כיום  נגד המשתתפים במשט כגון זה או כנגד ישראלים הפועלים נגד מדיניותה של מדינת ישראל בנושאים כמו זכויות אדם, בנייה בשטחים, הגדר בבלעין או הריסת בתים בשיח ג'ראח. הפחד הזה לא ברור בעיקר לאור השוליות המספרית של השמאל האקטיבי בישראל. במקום לשמוח בכך שיש קולות אחרים הנותנים לנו הזדמנות לחשוב על הדברים קצת אחרת, להתבונן במציאות דרך פרספקטיבה חדשה, אנו חוששים לפקוח את העיניים ולהתבונן במציאות במבט מפוכח גם אם לא מאוד מחמיא.



לאושוויץ במחלקת עסקים

בעמוד הראשון של עיתון הארץ הופיעה הבוקר כתבה על חברי הכנסת שנטלו חלק במצעד החיים והתלוננו על האוכל ותנאי הטיסה. "משלחת הח"כים למצעד החיים: מתלונות על האוכל ועד דרישה לטוס במחלקת עסקים" מן הכתבה ניתן להגיע אל המסקנה הבלתי נמנעת, שלחברי הכנסת הישראלים אין בושה. הרי מי יעז להתלונן על האוכל והטיסה כאשר הוא יוצא למסע בגיא ההריגה? איך יכול בכלל חבר כנסת, נציג העם היהודי, לעסוק באוכל כאשר הוא צועד בדרכם של אלו שחיו שנים ארוכות במחסור ורעב תמידי?

למעשה, יש לי חשש קל, שכמו במקרים רבים ברגע שיש הזדמנות להציג את חברי הכנסת שלנו בעלבונם או ללעוג לדמוקרטיה הישראלית הרי התקשורת מייד תעוט על השלל. נכון, לא חסרות סיבות לתפוס את נבחרי הציבור שלנו בקלקלתם, אך האם אין לתקשורת הישראלית ואולי לחברה כולה נטייה לעשות זאת בצורה מוגזמת ואולי אף בשם אינטרסים סמויים?

ראו למשל מקרה זה, קריאה זהירה של הכתבה, מגלה שיש יסוד להניח שהגורמים שהובילו לחשיפת השערוריה הם לא אחרים מאשר חברת התיירות שארגנה את המסע לפולין. לאחר שחברי הכנסת עם שובם לארץ, פנו לשר החינוך על מנת שייבחן מחדש את ההתקשרות עם חברת התיירות המארגנת את האירוע, הבינה כנראה החברה, כי הדרך הטובה ביותר להרחיק את האשמות ממנה תהיה היא על ידי תקיפתם של החכ"ים.

חברי כנסת הם הרי תמיד מטרה נוחה, אנו בזים להם, מזלזלים במוסד שהם מייצגים, איבדנו מזמן את האמון בהם ובערכים דמוקרטים. לכן כל כותרת הרומזת על שחיתות, או אובדן דרך מוסרית של נבחרינו, רק מחזקת את תפיסתנו היסודית אותם. הנה עוד כתבה המוכיחה את הידוע לכל ומחדדת את התהומות אליהן הדרדרנו אנו ומוסדותינו.

אינני יודע מה התרחש במצעד החיים ומה היה אופי התלונות של חברי הכנסת והאם הן היו קטרניות או ראויות, אך הכתבה שהתפרסמה הבוקר בעיתון, ניתן להניח,היא תוצר של יועץ יחסי הציבור של חברת גשר, שחוששת לאבד את מכרה הזהב, שבידיה, עד שבעמל רב היא למדה "להכיר את הצרכים הדרושים כדי להפוך את המסע לפולין לחוויה חינוכית מרגשת" (מתוך אתר חברת גשר).

אנו חיים היום בעידן בו הפוליטיקה נתפסת כחידלון, כרע הכרחי, כתחום של שחיתות והפקרות. בכל יום מצטרפות הוכחות נוספות, הגורמות לנו להתייאש ולהתרחק מן הזירה הפוליטית ומיושביה. אך אל לנו לשכוח שלמרות שחברי כנסת רבים, תרמו את חלקם להידרדרות זו, הרי ישנם גורמים רבים, שנהנים ועושים כמיטב יכולתם לחזק מגמה זו.

אין לבעלי ההון צורך בגופים פוליטיים חזקים ועמידים, אנשי ההון מעוניינים במגזר פוליטי חלש, הניתן לנצל אותו ולשלוט בו. לכן לתקשורת כיום יש בהחלט אינטרס, לעיתים מובהק, לנגח את הממסד הפוליטי. כך, על ידי הכפשתם של חברי הכנסת והמנגנון הפוליטי, ניתן לחזק את הלחץ לכיוון של הפרטה והחלשה של המנגנוניים הממשלתיים. הרי הממשלה היא תמיד מסורבלת, בזבזנית ולא יעילה ולכן השוק הפרטי צריך להחליף אותה כשחקן מרכזי. בשנים האחרונות זו התגלתה כדרך היעילה ביותר, הטל רפש בדרג הפוליטי על מנת לגרום לאזרחים לתמוך בפרוקו של הממסד.

חברי הכנסת יצאו למסע החיים בפולין, ייתכן שחלק מהתלונות שלהם היו מוצדקות וייתכן שחלקן היו מוגזמות, אך יש להניח, שהצגתם כמנותקים מן המציאות המתלוננים בקטנוניות אל מול שערי המוות על אוכל נועדה בעיקר לנצל את הדימוי הנמוך שלנו את הכנסת ולסייע לחברה המסחרית שמארגנת את הטיולים לשמור היטב על עגל הזהב שלה.

על קורבנות ותליינים

מהשריפה הזו אף פעם לא התאוששנו, העיירה עדין בוערת בליבנו. לא משנה אם אבותינו הגיעו מפולין, אנגליה, מרוקו או אתיופיה, השואה מלווה את הדורות השלישי והרביעי כאילו היינו אנו עצמנו ניצוליה. על פי סקר שנערך על ידי יד ושם תשעה מתוך עשרה בני נוער ציינו כי השואה היא מרכיב משמעותי בזהות שלהם. המשמעות של כך, שעבור בני נוער שנולדו בשנות התשעים של המאה הקודמת, השואה היא הדבק המאחד של החברה הישראלית. לא דת ולא מסורת, לא תרבות מקומית ולא מערכת החינוך. השואה היא היסוד היחיד המשותף כמעט לכל בני הארץ הזו.

ואכן רבים מאיתנו גדלו על התפיסה שבכל דור קמים עלינו להשמידנו והערבים והפלסטינאים הם רק עוד חלק בשרשרת ארוכה זו של צוררים. אפילו חג הפסח והקריאה בהגדה, אולי ספר התפילה היחיד שפותח אדם חילוני, הפך לספר התפילה המרכזי ולו בזכות העובדה שהגדת הפסח עוסקת גם היא באתוס המרכזי של עובדת היותנו רדופים. מכיוון שהחילונים לא יכלו לתלות את ישועתם באל כמו בסיפור ההגדה, החלפנו את האל הכול יכול שממנו יבוא עזרנו ברעיון האומה ובעוצמתנו הצבאית.

השואה הפכה להגדת הפסח המודרנית שלנו ולהוויה המגדירה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. כשם שהגדת הפסח והיציאה ממצריים מהוות רגע מכונן בתולדות היהדות והפיכתנו לכדי עם, כך השואה הפכה לגורם המגדיר של זהותנו אנו ולרגע הפיכתנו מחדש לאומה.

לא במקרה ספרו של אברהם בורג "לנצח את היטלר" עורר כזו מהומה ביציאתו, מחד אנו שבויים בתסביך השואה כאירוע מכונן, מאידך אנחנו לא מוכנים להודות בקשר שבין הקמתה של מדינה יהודית לשואה. אברהם בורג אולי לא ניסח מחשבות חדשות ומהפכניות, אך העובדה שאמר את הדברים הללו מי שהיה יושב ראש הסוכנות ויושב ראש הכנסת, העניקה לדברים נופח שונה וחדש. ספרו מלמד אותנו עד כמה השיח הישראלי נמצא בתהליך של שינוי. אומנם, היו קולות שקראו לתלות אותו על עץ גבוה כבוגד, אך היו גם קולות רבים שמצאו בדבריו שופר לדעותיהם ולגיטימציה להעביר את השואה לספת הפסיכולוג כחלק מהתרפיה הקבוצתית שלנו.

החברה הישראלית בחרה בתקומתה, להתנער מכבלי היהדות והדת, כור ההיתוך היהודי בארץ ישראל המתחדשת התקשה ליצור תרבות וזהות ישראלית המבוססת על היסטוריה משותפת, לכן, הנושא היחיד שהיווה דבק לזהות הישראלית, היא אותה רדיפה, אותה תחושה קדמונית, שכולם רוצים להשמידנו.

מהבנה זו, הדרך להפיכתה של השואה לסמל המרכזי בקיומנו, קצרה. בכל אחת מן המלחמות שלנו, צודקות יותר או פחות, הכוח המלכד ותחושת הליכוד נבעו מאיום ההשמדה. הבנה זו מאפשרת לנו להבין כיצד ממשלות ישראל בעשור הראשון לאחר ששת הימים, למרות שרבים בקרבה התנגדו למפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים, העדיפו להעלים עין ולקבל את המתרחש. כי לאיש לא היה את האומץ לקחת את ההחלטה לחזור למה שכונה על ידי אבא אבן לגבולות אוושויץ. אימת השואה לא אפשרה ללכת אחר הרציונל. הראש אמר שאין לאפשר הקמת יישובים בשטחים והלב חתם על אישורי העלייה על הקרקע.

התפוררותה של החברה הישראלית והפיכתה לאינדבדואליסטית יותר, לא החלישה את המגמה, באופן פרדוקסאלי היא האפילו העצימה אותה. משנפרדה החברה הישראלית מערכיה הקיבוציים הפכה השואה לדבק האחרון המניע את הקולקטיביות הישראלית. זיכרון השואה איננו רק תוצר של דוקטרינציה המוכתבת מגבוה בעזרת טקסים וסמלים. אלא היא גם תוצר של טראומה משפחתית, שהפכה לטראומה חברתית כוללת. בחברה משוללת ערכים משותפים, הפחד נותר הגורם המלכד. העובדה שהשואה איננה ניתנת ל"הבנה" ואיננה ניתנת להשוואה הפכה אותה לאירוע מבודד, מסתורי א-אנושי.

ככל שמתמעטים הניצולים והזמן חולף מתום מלחמת העולם השנייה עוצמתה של השואה על חיינו וקיומנו הולכת וגוברת. זו איננה רק תופעה ישראלית, אתה מוצא אותה בקהילות יהודיות באשר הן, בקנדה, ארצות הברית או צרפת. העילמותו של דור הניצולים חידד את היותנו חלק מן ההיסטוריה הזו, ללא קשר לשאלת המוצא. אם בעבר היה ברור מי הוא ניצול ומי לא, הרי בדור השלישי והרבעי כולנו יהודים ניצולים. עם הזמן מקבלת השואה מימדים תיאטרליים. יותר ויותר יצירות בדיוניות עוסקות בסוגיה מעצימות את השאלה האנושית ומעבירות את השואה ממעמד של זיכרון למעמד מיתי.

דוגמא לשינוי הזה ניתן למצוא ב"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל. הספר המגולל את עלילותיו של קצין ס.ס בדוי שהיה עד ושותף במהלך שירותו לעשרות זוועות ומעשי אימה ומספר עליהם באופן כמעט נטול רגש. הספר עב הכרס, הכתוב בשפה לא קלה ומספר את זיכרונותיו של הקצין, מלא בתיאורים פונוגרפים של דם ומוות, זכה להצלחה החורגת מכל פרופורציה, קטף את כל הפרסים האפשריים בצרפת, ביניהם את פרס הגונקור היוקרתי וזכויותיו נרכשו להפצה בכל העולם. הצלחתו של הספר נובעת בחלקה מן העובדה שקיים צימאון רב להבין את השיגעון האנושי ואת הרצחנות הנאצית והספר מתיימר דרך סיפור פרטי בדיוני להבהיר שאלה זו.

הספר מגולל את סיפורו של רוצח, איש מן הישוב לפני המלחמה וכזה גם אחריה, שהופך במהלכה לרב מרצחים. הוא זכה להצלחה כבירה בעיקר בגלל שהוא מאפשר לכל קורא להציץ לנפשו של נאצי ולהבין אותו וכמעט לחוש אמפתיה כלפיו. טענתו המרכזית של הספר, כל אחד מאיתנו יכול להפוך לרב מרצחים.

הצלחתו האדירה של הספר הוא הוכחה לכך שלא רק בישראל ממשיכה השואה ומלחמת העולם השנייה להוות נושא מרכזי שמעניין ומעסיק רבים. אך השאלה המעניינת היא כיצד מחוץ לחברה הישראלית קוראים כיום את תולדות המלחמה ההיא. הספר הזה לטעמי הוא הוכחה לכך. שבעוד אנו ממשיכים להתבצר בתחושת הרדיפה הקולקטיבית ובעמדת הקורבן. בתפישה האירופאית הגבול בין התליין לקורבן הולך ומצטמצם. הקורבן של אתמול יכול להיות התליין של מחר.

הפילוסופיה של הספר מתרכזת במשפט אחד קטן המסכם את אותו עיקרון של "הבנאליות של הרוע", מתוך דבריו של הקצין הנאצי המגולל את סיפורו, ואומר "הודו לאל שלא נולדתם בתקופה בה רצחו את נשותיכם וילדיכם או שאתם נתבקשתם לרצוח ילדים ונשים של אחרים". כאילו בכך מסתכם הכול. אין שאלה מוסרית אלא רק שאלה של נסיבות. זו גם, נורת אזהרה נוספת לנו כחברה, אנו יכולים לראות בעצמנו קורבנות ונרדפים, אך מבחינתו של העולם, שעון החול שלנו כקורבנות אוזל.