הממזרים שינו את החוקים….

אחרי פרשת גלנט ולאור פרשות נוספות שעלו לאחרונה לכותרות כמו פרשת מינוי המפכ"ל במשטרה, פרשת צ'יקו תמיר, או פרשת עימד פארס. ברור לחלוטין לכל מי שמתעתד לבנות קריירה ציבורית כי חוקי המשחק השתנו. אני לא אעסוק כאן בשאלה, מדוע אנו מקבלים בקלות יחסית ובסלחנות אנשי עסקים עבריינים בעלי מניות ועניין בחברות ענק במשק? או אנשי הון נוכלים ופוליטיקאים המתהלכים בינינו עם חשדות כבדים ובאותה עת אנו מצפים מאנשי הציבור, המשרתים אותנו להיות נקיים ללא רבב, כמעט מלאכי שרת? במקרה זה, אני אתייחס לכך כעובדה מוגמרת. זו המגמה השלטת כיום בחברה הישראלית וכך מתנהלים כיום, השיח התקשורתי, המשפטי, המוסרי והחברתי במציאות חיינו, וההסברים אליה פחות חשובים כרגע.

אני גם לא אשאל, את השאלה המטרידה מעט, מי אין לו, מכרים/ חברים טובים / קרובי משפחה מבית טוב, שהוא מודע לכך שהם מעלימים הכנסות, מעסיקים עובד זר ללא היתר, מרחיבים את הבית שלהם ללא אישור, או מגישים בקשות בדיעבד לאישור? מי לא מכיר אנשים כאלה בחברה הישראלית? הרי במדינתנו הכל בנוי על כך, שזה בסדר לעגל פינות, לסגור מרפסות. ארץ שלמה נבנתה מתוך אתוס של חומה ומגדל, באישון לילה בגניבה. מתוך תפיסת עולם של דונם פה ודונם שם… ולא רק לאנשי השררה, אלא גם למושבים, למתנחלים, לקיבוצים, למרפסות הסגורות, לגגות הפרוצים.

השאלה המעניינית אותי כרגע היא אחרת. מהן ההשלכות של שינוי כללי המשחק, על אילו שעכשיו מתחילים את דרכם הצבאית, פוליטית, משפטית וכו…. הרי ללא ספק יושבים עתה קצינים צעירים שיש להם שאיפות להגיע רחוק ומפיקים לקחים ומסקנות מן המציאות החדשה שהתגבשה בשנים האחרונות.

המסקנה הראשונה שלי היא, שהמציאות החדשה הזו יוצרת בהכרח גם טיפוס חדש של איש ציבור בכיר. בעתיד נראה, כנראה, פחות אריק שרוניים, משה דיינים, יואב גלנטים, לטוב ולרע. זוהי שעתם של "הקצינים האפורים" ואינני אומר זאת לשלילה, זו שעתם של הקצינים הרגישים לסביבתם, החותרים לבצע את המשימה אך מפעילים שיקול דעת לפני כן. זו שעתם של אנשים המודעים לכך שלכל פעולה שלהם תהיה השלכה על עתידם.

האם המודעות לכך שהם נבדקים כל העת בזכוכית מגדלת וכי התיק האישי שלהם יום אחד יפתח ויוצג לאור כאשר הם יתמודדו על תפקיד בכיר, תמנע מהם לבחור במסלול הזה? אחת הטענות הרווחות שאני שומע היא, כי העובדה שבמגזר הציבורי, צבאי משטרתי הסטנדרט הפך להיות על אנושי, אנשים יגידו מה אני צריך את כאב הראש הזה, ויפנו אל החיים הטובים והמושחתים "בחוץ" בעולם העסקים. הרי איש אינו שואל את התורם לבית חולים, אם את כספו הוא עשה ממכירת יהלומים מאנגולה?

הסיכון אכן קיים, אנשים מסויימים יסתכלו על הקריירה בשירות המדינה ויאמרו מה אני צריך את העוול הזה על כתפי. כבר היום רבים חושבים ופועלים כך, אך עדין אינני בטוח שרב ההפסד על הרווח. אחרים יאמרו, האם איש צבא שצריך להרוג בשמנו ובשליחותינו צריך להיות מלאך? הרי זה דבר והיפוכו, צבא ומוסר אינם אחד. גם טענה זו איננה נכונה, בייחוד בימים בהם אנו שולחים את חיילינו להתמודד לעיתים קרובות עם הכיבוש, חשוב שנדע כי המפקדים שעומדים בראש הצבא הם ככל הניתן אנשים ישירים ומוסריים.

טענה שלישית שחוזרת היא, שכאשר אתה מחפש איש צבא מבריק ויוצא דופן צריך לדעת שזה גם יבוא עם צדדים פחות נעימים. אין צורך לפשפש בקרביו של קצין בכיר, אם הוא הוכיח את עצמו כאיש ישר ונאמן בשדה הקרב. יכול להיות, שבאמת לא כל דבר צריך לבדוק יתר על המידה. אך יש הבדל בין קצין בכיר מן השורה לבין רמטכ"ל. יש לפחות מספר מצומצם של תפקידים שדורשים סוג של ניקיון כפיים חריג . כי רמטכ"ל הוא לא רק מפקד הוא גם סמל.

זה מביא אותי לנקודה האחרונה. בעידן בו התקשורת ממלאת תפקיד כה חשוב בזירה הציבורית. בעידן בו כל מערכות המדינה נתפסות דרך המבט התקשורתי כמסואבות, מושחתות וחלמאיות… ובעידן בו המאבק שלנו הוא לעיתים יותר תקשורתי מאשר מאבק בשדה הקרב. חשוב שהרמטכ"ל, המטה ומפקדי המשטרה הבכירים לא רק יהיו מפקדים מלאי תעוזה, אלא גם כאלו שהעין הציבורית הישראלית והעולמית תוכל להישיר אליהם את מבטה ולהאמין ביושרם.

הרמטכ"ל גלנט או למה חייבים לאשר את מינויו

אני מתקשה להבין מדוע יוצאים רבים נגד מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל

הרי בפרשת עמיקם הוא הוכיח שיש לו את כל הכישורים שיהפכו אותו לרמטכ"ל ראוי:

הוא יודע להשתלט על שטחים נרחבים

הוא פלש לאדמות לא לו, שהיו מיותמות ושוממות, טיפח והפריח אותן.

הוא ניצח את שכניו בסכסוך הקרקעות המדובר (לפחות בנתיים)

הוא פוסע בעקבות גדולים ממנו  (ראו ערך חוות השיקמים)

בקיצור, בן להתגאות בו  ותוצר מופת של מדינת ישראל