כאשר אדם מצית את עצמו בתוך קהל, האירוע מקבל משמעות הרבה יותר טעונה מכל סוג התאבדות אחרת (מבלי להתייחס לפיגועי התאבדות, שהם סיפור שונה). למוות בשריפה שמור מקום מיוחד ומצמרר בתרבות האנושית. זהו מוות המעורר בנו את כל אותם הקשרים תת הכרתיים, המחוברים לתפיסות ההיסטוריות תרבותיות שלנו בנושא הקרבת קורבנות.
בניגוד, לכל ניסיון התאבדות אחר, בשריפה יש עוצמה ציבורית פומבית שאיננה קיימת בצורות התאבדות אחרות. תמיד קשה לנו להתמודד עם התאבדותו של אדם, עם חיים שנמוגו, אם מה שנתפס, לרוב, כוויתור או ככישלון. אך השריפה לוקחת את הקושי הזה, צעד אחד רחוק יותר, אל נבכי האמונות הקדומות שלנו, אל המיתוסים המכוננים של החברה האנושית. כי בהצתה עצמית בניגוד לכל התאבדות אחרת, בייחוד עם היא נעשית במקום פומבי, יש משמעות החורגת מנטילת החיים של האדם במו ידיו ויש בה מישור של משמעות קולקטיבית, מעשה של מחאה ולא רק של ייאוש, מעשה שהוא חלק מפולחן קדום.
בסיפור שאנו מספרים לעצמנו על תולדות האנושות, האש היא המבדילה בין האדם הקדמון לאדם התרבותי, האש היא שאפשרה לאדם, לדמות לאלים, להיות בצלצם, לשלוט באור ובלילה, לשנות את הטבע, לבשל, זאת אומרת להוציא את הדברים ממצבם הטבעי ולהפוך אותם ליצירה אנושית.
בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, האש מקרבת אותנו לדרגת אל, זו הסיבה בשלה האלים כה כעסו על פרומתיאוס שהעניק לבני האדם את האש, זו הסיבה שבשמה אנו מעלים קורבנות כדי לרצות את האלים. האש היא המרכיב המחבר בינינו לבין הנשגב. האש היא הכוח המעניק לבני האדם מעמד חדש והיא גם המרכיב שמאפשר לעלות השמיימה מנחה ולהתחבר לאלוהות.
האש, מכלה את הכול בדרכה, גם אם באיטיות ובייסורים, האש לא מותירה דבר מן הצלם האנושי, היא מרוקנת את התוכן ואת המעטפת ומפריחה אותם השמיימה, בדיאלוג מתעתע ואכזרי עם הבורא. לא במקרה כופרים, מכשפות, או קורבנות לצורך כפרה כללית ומוסר הציבור נשרפו למוות, מאפשרים לעולם להתנקות מזכרם ומאפשרים בשם האל לנקום. השריפה אמורה להוות מנחה לפיוס בין האדם לאלים, סמל לגדולתם ולנכונות שלנו להקריב רבות למענם. ובו בעת היא הוצאתו של האדם מן הסדר האנושי, תוך השמדת הדמיון שלו לאל והרחקתו מגדר האנושי.
לכן כאשר אנשים מציתים את עצמם גם בקונטקסט החילוני המודרני המעשה מקבל משמעות טעונה, המותירה לא רק זעזוע אלא תחושה חזקה יותר של משהו שנעשה בשם הכלל וכקורבן ציבורי. של משהו טהור, שלמרות שהוא צעד של התאבדות ניתפס כבעל עוצמה מוסרית ואמץ. מוות באש לא נתפס לרוב כצעד של אדם מיואש הבולע כדורים או קופץ מן הגשר זהו צעד מלא התרסה ובאופן מצמרר מחושב.
לסיום, הערב אני הולך להופעה של הג'ירפות ולכן לפני ההופעה ביקרתי באתר הלהקה, ובמקרה נתקלתי בשיר מאלבומם גג משנת 2006 בשם משה, שיר שבאופן מצמרר למדי מקבל משמעות טראגית בהקשר של משה סילמן שהצית את עצמו בשבוע שעבר בהפגנה בתל אביב.
משה
ג'ירפות
מילים: גלעד כהנא, רותם דרור, ארז רוסו, אסף ששון ויאיר קז
לחן: יאיר קז, אסף ששון, ארז רוסו, גלעד כהנא ורותם דרור
כל כך קשה
להתווכח עם משה
לאחר שהסתגר
שלושה חודשים הוא לא יכול לדבר…
שלושה חודשים הוא לא מוכן לוותר
כולם עולים לגג
לראות אותי בוער
שלוש שניות אני לבד
וקשה להתאפק
להבעיר את מה שנותר
לא עובר יום
בלי לקלל
לא עובר יום
בלי לקלל…
כל כך קשה להרגיע את משה
לאחר שהשתחרר
שלושה חודשים
הוא לא מפסיק לסנוור..
כולם עולים לגג
לראות אותי בוער
שלוש שניות אני לבד
וקשה להתאפק
להבעיר את מה שנותר
לא עובר יום בלי לקלל
לא עובר יום…
כל כך קשה להשאר
לאחר שהתבהר..