להבות בכיכר העיר

כאשר אדם מצית את עצמו בתוך קהל, האירוע מקבל משמעות הרבה יותר טעונה מכל סוג התאבדות אחרת (מבלי להתייחס לפיגועי התאבדות, שהם סיפור שונה). למוות בשריפה שמור מקום מיוחד ומצמרר בתרבות האנושית. זהו מוות המעורר בנו את כל אותם הקשרים תת הכרתיים, המחוברים לתפיסות ההיסטוריות תרבותיות שלנו בנושא הקרבת קורבנות.

בניגוד, לכל ניסיון התאבדות אחר, בשריפה יש עוצמה ציבורית פומבית שאיננה קיימת בצורות התאבדות אחרות. תמיד קשה לנו להתמודד עם התאבדותו של אדם, עם חיים שנמוגו, אם מה שנתפס, לרוב, כוויתור או ככישלון. אך השריפה לוקחת את הקושי הזה, צעד אחד רחוק יותר, אל נבכי האמונות הקדומות שלנו, אל המיתוסים המכוננים של החברה האנושית. כי בהצתה עצמית בניגוד לכל התאבדות אחרת, בייחוד עם היא נעשית במקום פומבי, יש משמעות החורגת מנטילת החיים של האדם במו ידיו ויש בה מישור של משמעות קולקטיבית, מעשה של מחאה ולא רק של ייאוש, מעשה שהוא חלק מפולחן קדום.

בסיפור שאנו מספרים לעצמנו על תולדות האנושות, האש היא המבדילה בין האדם הקדמון לאדם התרבותי, האש היא שאפשרה לאדם, לדמות לאלים, להיות בצלצם, לשלוט באור ובלילה, לשנות את הטבע, לבשל, זאת אומרת להוציא את הדברים ממצבם הטבעי ולהפוך אותם ליצירה אנושית.

 בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, האש מקרבת אותנו לדרגת אל, זו הסיבה בשלה האלים כה כעסו על פרומתיאוס שהעניק לבני האדם את האש, זו הסיבה שבשמה אנו מעלים קורבנות כדי לרצות את האלים. האש היא המרכיב המחבר בינינו לבין הנשגב. האש היא הכוח המעניק לבני האדם מעמד חדש והיא גם המרכיב שמאפשר לעלות השמיימה מנחה ולהתחבר לאלוהות.

האש, מכלה את הכול בדרכה, גם אם באיטיות ובייסורים, האש לא מותירה דבר מן הצלם האנושי, היא מרוקנת את התוכן ואת המעטפת ומפריחה אותם השמיימה, בדיאלוג מתעתע ואכזרי עם הבורא. לא במקרה כופרים, מכשפות, או קורבנות לצורך כפרה כללית ומוסר הציבור נשרפו למוות, מאפשרים לעולם להתנקות מזכרם ומאפשרים בשם האל לנקום. השריפה אמורה להוות מנחה לפיוס בין האדם לאלים, סמל לגדולתם ולנכונות שלנו להקריב רבות למענם. ובו בעת היא הוצאתו של האדם מן הסדר האנושי, תוך השמדת הדמיון שלו לאל והרחקתו מגדר האנושי.

לכן כאשר אנשים מציתים את עצמם גם בקונטקסט החילוני המודרני המעשה מקבל משמעות טעונה, המותירה לא רק זעזוע אלא תחושה חזקה יותר של משהו שנעשה בשם הכלל וכקורבן ציבורי. של משהו טהור, שלמרות שהוא צעד של התאבדות ניתפס כבעל עוצמה מוסרית ואמץ. מוות באש לא נתפס לרוב כצעד של אדם מיואש הבולע כדורים או קופץ מן הגשר זהו צעד מלא התרסה ובאופן מצמרר מחושב.

לסיום, הערב אני הולך להופעה של הג'ירפות ולכן לפני ההופעה ביקרתי באתר הלהקה, ובמקרה נתקלתי בשיר מאלבומם גג משנת 2006 בשם משה, שיר שבאופן מצמרר למדי מקבל משמעות טראגית בהקשר של משה סילמן שהצית את עצמו בשבוע שעבר בהפגנה בתל אביב.

משה
ג'ירפות
מילים: גלעד כהנא, רותם דרור, ארז רוסו, אסף ששון ויאיר קז
לחן: יאיר קז, אסף ששון, ארז רוסו, גלעד כהנא ורותם דרור

כל כך קשה
להתווכח עם משה
לאחר שהסתגר
שלושה חודשים הוא לא יכול לדבר…
שלושה חודשים הוא לא מוכן לוותר

כולם עולים לגג
לראות אותי בוער
שלוש שניות אני לבד
וקשה להתאפק
להבעיר את מה שנותר

לא עובר יום
בלי לקלל
לא עובר יום
בלי לקלל…

כל כך קשה להרגיע את משה
לאחר שהשתחרר
שלושה חודשים
הוא לא מפסיק לסנוור..

כולם עולים לגג
לראות אותי בוער
שלוש שניות אני לבד
וקשה להתאפק
להבעיר את מה שנותר

לא עובר יום בלי לקלל
לא עובר יום…

כל כך קשה להשאר
לאחר שהתבהר..

ואלס מן הבופור עד עג'מי

הלילה, בפעם השלישית ברציפות, ינסה ניסה סרט ישראלי לזכות בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. למרות שלכאורה שלושת הסרטים הישראלים שזכו להגיע למעמד זה שונים מאוד אחד מן השני, בוודאי השניים הראשונים מן השלישי, עג'מי, למעשה רב המשותף ביניהם. בשלושת הסרטים, בופור, ואלס עם בשיר ועג'מי, גיבורי הסרטים הם שבויים בידי המציאות, החזקה מהם ושולטת בהם. בשלושת הסרטים הגיבורים הם קורבנות של נסיבות. אנשים מן היישוב, שההיסטוריה כפתה עליהם להיות ניצבים משותקים ושותקים באחת מעלילותיה הטראגיות.

הדטרמיניזם המכתיב את קורות הגיבורים, הוא גם אחד הגורמים (מעבר ליצרתיות ולכישרון) אשר הופך את הסרטים הללו לכה מצליחים בעולם. כך מביט העולם במציאות הישראלית, כמציאות נטולת פתרון, מציאות שבה יהודים וערבים הם קורבנות של ההיסטוריה, קורבנות של אין מוצא, בשל העדר פתרון לסכסוך. כך מתוך ההכרח ומחוסר האונים מקבל הסכסוך משמעות טראגית אוניברסלית.

הדמויות פועלות, בשלושת הסרטים, בתוך מציאות שהם לא מבינים אותה ואשר הם מתקשים לראות אותה בהקשר רחב יותר. לכן כל שנותר להם הוא רק לנסות לשרוד, או בעיקר לרחם על עצמם. כמו אידה גיבורת ספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות" הנקלעת בעל כורחה אל אימת מלחמת העולם השנייה והופכת כמו רבים אחרים לקורבן של אותה סופה משתוללת, כך גם גיבורינו הם כולם ניצבים נטולי משמעות אל מול המציאות. בהבדל אחד קטן, בעוד, אידה היא אשה ממוצא יהודי, המגדלת לבדה שני ילדים באחת מן התקופות האפלות ביותר של המאה ה-20 גיבורי בופור וואלס עם בשיר, הם חיילים חמושים, אפילו בע'גמי המציאות בתוכה פועלות הדמויות איננה כה קיצונית כמו מלחמת העולם השנייה.

הייאוש הפוליטי המאפיין את העשור האחרון בישראל מאז פרוץ האינתיפדה השנייה אשר מקורותיו בתפיסה שהפכה לסיסמתו של דור שלם, כי "אין שותף", הפך גם בקולנוע הישראלי לקינה על המציאות בתוכה אנו חיים, מציאות שאנו כולם קורבנותיה. בבופור יושבים החיילים ומחכים לפגז ולחלל הבא, מלאי רחמים עצמיים, שורדים במציאות שהם לא מבינים בה את תפקידם, מוקפים בקיום של אי ודאות שרירותית. בואלס עם בשיר, שנים ארוכות לאחר המלחמה מנסה ארי פולמן להבין את התפקיד שהוא מילא במלחמה שנמחקה לחלוטין מן התודעה שלו, ומנסה לזהות את הקשר שלו לטבח בסברה בשתילה או, אולי יותר נכון, להוכיח את אי אחריותו, או את אי יכולתו, לעצור את גלגלי ההיסטוריה. כך גם בעג'מי כל הדמויות מתגלות כקורבנות של הנסיבות. אין אנשים רעים בעג'מי אין כוונות רעות, רק שרשרת עגומה של מקריות, גורל וחוסר מזל.

למרות הדמיון הרב בפרשנות שלושת הסרטים הללו את המציאות בתוכה אנו חיים והפטליזים שלהם, עדיין ניתן למצוא התפתחות מעניינת בין שלושתם, שמצביעה על כך שאולי דווקא מתוך תהומות הייאוש הללו תהא חייבת בסופו של דבר לצמוח תקווה למוצא.

בבופור פועלת המציאות בניתוק מוחלט מן ההיסטוריה ומן ההוויה של הכיבוש. הימצאותם של חיילים ישראלים במבצר צלבני בלב לבנון נותר מנותק מכל הקשר של הכיבוש ומן הסיבות להימצאותם של חיילים ישראלים שם. בבופור אין כל תהליך של למידה או של התקדמות אין כל תהליך של שינוי. דבר איננו נלמד מן העבר, דבר איננו מעובר אל העתיד. כשהכוחות האחרונים יעזבו את המוצב הם לא יותירו דבר אחריהם, גם לא את לוח הזיכרון עם שמות החללים שנפלו בעת כיבוש ההר, כאילו היו עוברי אורח זמניים, הערת שוליים היסטורית כשם שהיו הצלבנים מאות בשנים לפניהם.

ואלס עם בשיר שונה, למרות שגם הוא עוסק בחייל כקורבן של הנסיבות. אצל פולמן תחילתו של המסע אל הזיכרון מתחיל בחלום הכלבים המתים הרודפים אחר חברו. המשכו בסיפור על חייל שמערכות המגננה הפסיכולוגיות שלו אל מול המוות והזוועות קורסות בהיפודרום של ביירות הגדוש בגופות של סוסים ערביים אצילים שחוטים.  אך פולמן לא נותר שם ומן הכלבים והסוסים, הוא מגיע בסופו של המסע בעקבות הזיכרון האבוד, אל הטבח בבני אדם. אל הגופות המכסות את רחובות מחנות הפליטים של סברה ושתילה ואל הנשים המקוננות. המעבר בדקה האחרונה של הסרט מן אנימציה אל הצילום התיעודי, מזכירה לנו, כי כל זה לא היה רק אירוע קולנועי, יציר מוחו של הבמאי, אלא אירוע אמיתי בו נרצחו בני אדם. מעבר המזכיר לנו כחברה את אחריותנו ואשמתנו ומזכירות את קיומו של "האחר" בשר ודם.

בעג'מי ה"אחר" הוא כבר חלק אינטגרלי מן הקיום הישראלי, במחול הקורבנות התמידי המתקיים כאן, כבר לא ניתן להבחין במחוללים ובנסיבות שהובילו את המציאות אל נקודת השבר, אך כולם קורבנותיה מבלי הבחנה למרות או אולי בעיקר בגלל אנושיותם. בימאי עג'מי הכריז ערב התחרות בראיון לתקשורת שהסרט שלו איננו מייצג את ישראל אך למרות הניסיון של סכנדר קובטי להתמחק מן התווית גם אם סרטו איננו מייצג את מדינת ישראל הוא בהחלט מייצג את הוויתה ותרבותה הנוכחית.