קשה למות באביב

jacques_brel

האביב על פריחתו המרהיבה, מרחיב את הלב, אבל בכל תרבות זה כנראה מתחולל בצורה אחרת. לא תמיד קל להסביר מדוע הצרפתים והאמריקאים מתבוננים על המציאות באופן כל כך שונה. מדוע האמריקאים רואים בכל מה שהוא צרפתי אנינות טעם איכות והתנשאות והצרפתים רואים בכל מה שהוא אמריקאי משל לרדידות, שטחיות והמוניות

ניתן אולי, לנסות להסביר זאת בשל תסביך נחיתות -עליונות הדדי. הנובע מהצד הצרפתי מאובדן ההגמוניה  וירידת קרנה של השפה הצרפתית כשפה הבינלאומית המובילה. בתוספת המפגש בין האמריקאים לצרפתים בעת שחרור צרפת בתום מלחמת העולם השניה, שהוביל  לאסירות תודה מחד, אך גם למבוכה ופגיעה באגו הלאומי מאידך. ניתן להסביר זאת מן הצד האמריקאי כסוג של מגננה אל מול תרבות שנתפסת תמיד כעליונה יותר גם בעיניהם. אך ההסבר העמוק, טמון כנראה בתפיסה מאוד שונה של הקיום האנושי ובאי הבנה מוחלט של האחר.

 הנה דוגמא נפלאה שמבהירה בחדות ובפשטות את הפער התפיסתי הגדול בין אמריקאים וצרפתים (אפילו עם ז'אק ברל הוא בעצם בלגי). בשנת 1961 כתב ז'אק ברל את שירו "הנוטה למות", כרבים משיריו של ברל גם שיר זה עסק בחיים האנושיים כפי שהם קצרים ועלובים, אך גם מלאים רגעים של חסד ואהבה. סיפור של גיבורים החיים בשולי הקיום האנושי, אך מסתכלים על החיים במבט מפוכח ואוהב. שירה צינית ושחורה אבל לא נטולת אהבת אדם. בשירו ה"נוטה למות" למשל, שר ברל על אדם הנפרד מחבריו ומבקש מהם לרקוד ולצהול על קברו ולהמשיך לדאוג לאשתו, כפי שעשו כל השנים.

 השיר תורגם ובוצע בכמה גרסאות, אך הייתה זו גרסתו של טרי ג'ק משנת 1974 "עונות בשמש", שהפכה את השיר ללהיט חובק עולם, לאחר שהוסרו ממנו באיזמל כל זכר לציניות והומור, והוא הפך להימנון פרידה סנטימנטאלי, דביק ומרגש. כבר מן הכותרות של השירים ניתן ללמוד על ההבדל הגדול בגישה, בעוד השיר של ברל סובב סביב המוות הקרב ובא ובבעל נבגד הנפרד מחבריו, השיר בגרסתו האנגלית עוסק בהתרפקות נוסטלגית על הרגעים הנפלאים שהיו לגיבור עם חבריו.

העובדה שהתרגום מוכר הרבה יותר ברחבי העולם מן המקור ואולי אפילו בצרפת עצמה, מעורר בוודאי שאלות מעניינות לגבי תרבות, חברה והרצון שלנו להתמודד עם המציאות בצורה מורכבת

להלן תרגום לשתי הגרסאות.

 עונות בשמש – תרגום חלקי של הגרסה האנגלית.

 היה שלום חברי הנאמן,

הכרנו עוד מימי הגן,

יחדיו טיפסנו על עצים וגבעות,

למדנו על אהבה ואותיות,

פצענו ברכיים ולבבות.

היה שלום חברי, קשה ללכת לעולמך,

כאשר הציפורים שרות מעל ראשך,

ובכל מקום יש נערות יפות,

חשוב עלי ואני אבוא תכופות.

ידענו שמחה ועלצנו אמש,

ידענו עונות רבות בשמש,

אך הגבעות עליהן חיפשנו להעפיל

היו רק עונות מחוץ לתחומי השביל.

הנוטה למות – ז'אק ברל

1.

שלום אמיל אהבתיך מאוד,

שלום אמיל אהבתיך מאוד, אתה יודע.

שרנו את אותם יינות,

זמזמנו את אותן בנות,

שרקנו את אותן קינות.

היה שלום אמיל, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה, שאתה אדם טוב, כמו לחם פריך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

פזמון

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

אני רוצה שיעלצו כאחוזי תזזית

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

כשיורידו אותי אל התחתית.

2.

שלום כומר אהבתיך מאוד

שלום כומר אהבתיך מאוד, אתה יודע.

לא עמדנו מעולם על אותה גדת נהר,

לא צעדנו באותו משעול,

אך תמיד חיפשנו את אותו נמל מוכר.

איה שלום כומר אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע.

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה, שהיית המוודה שלה והמדריך

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

3.

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד,

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד, אתה יודע.

רע לי מהמחשבה למות היום,

כשאתה בריא ורענן,

ואף איתן יותר מתמיד.

היה שלום אנטואן, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה שהיית מאהבה החתיך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

4.

שלום אשתי אהבתיך מאוד,

שלום אשתי אהבתיך מאוד, את יודעת,

עכשיו אני עולה על הרכבת עד התחנה האחרונה,

אני עולה על הרכבת, ואת לא על קרונה,

כי כל אחד לוקח את הרכבת שהוא מוכרח.

היי שלום אשתי, אני עומד למות,

קשה למות באביב, את יודעת,

אך אני עוזב אל הפרחים בעצימת עיניים,

מתוך ידיעה, שכך עשיתי תכופות לפני מותי,

לכן את לבטח תדאגי לנשמתי.

אני רוצה שיצחקו…

הנחל האבוד של פריז

כבר כתבתי על הבייבר לפני כמה שנים, אך לקראת הפסח ומתוך געגוע לימים אבודים, הנה הסיפור של הנחל האבוד של פריס. אי-שם בעשור הקודם גרנו בפריז, הבניין בו גרנו היה תחום בין שני גשרים ,לכאורה ללא כל סיבה נראית לעין. חקירה קצרה גילתה שבעבר זרם כאן נחל, ולכן הרחובות שחצו את הרחוב שלנו נמוכים יותר. הנחל ששימש מן המאה ה-14 בעיקר את תעשיית צביעת הבדים, עיבוד העורות והשטיחים של פאריס, היה כל כך מטונף ומזוהם, שבאמצע המאה ה-19 הוחלט לכסות את הנחל בבטון וכך לאט, אך בבטחה, הנחל הקטן נעלם מן הנוף העירוני, עד שהוא נבלע לגמרי בתעלות הביוב של העיר בשנות השלושים של המאה הקודמת

 רחוב גלסייר , פאריס

תמונה שצולמה לפני 100 שנה בתוך העיר פאריס (רחוב גלסייר)

 נחל הבייבר (la Biévre) שמתחיל את דרכו כארבעים קילומטר צפונית מערבית לפריס, נבלע באדמה ובצינורות הביוב, אי שם לפני כניסתו לפרברים באזור אנטוני (לא רחוק משדה התעופה אורלי), בדרכו לסיין הוא חוצה את הרבעים השלוש-עשרה והחמישי של פריס ונשפך כיום דרך תעלות הביוב הנושנות של העיר אל נהר הסיין, באזור תחנת הרכבת של אוסטרליץ לאחר שהוא חוצה את הגן הבוטני היפה שמולה.

 

מסלול ערוץ הבייבר בתוך פריס

מסע לאורך נתיבו של הנחל האבוד מאפשר הצצה מעניינת אל פריס של פעם ואלי גם פריס של מחר אם התוכניות לשיקומו של הנחל ולחשיפתו בנקודות מסוימות תעלנה יפה. כפי שקרה בישראל, עם פרויקטים כמו ייבוש ביצת החולה והגבהת כיכר דיזינגוף גם בפריס התמלאו בגעגועים לנהר שחצה את העיר והיה שני רק לסיין, ותכניות להחייאת קטעים ממנו וחשיפתם אושרה  במועצת העיר, מה שאומר שבעוד שנים מעטות כבר יהיה אפשר לטייל לאורך התעלות הפתוחות של הנהר שנקבר מתחת להרי הבטון. כמובן, במידה שימצא לכך התקציב האדיר הדרוש (הערכות של כמאה מליון יורו).   

 אך גם כיום, כבר ניתן ליהנות מטיול מיוחד לאורך נתיבו של הנחל המאפשר מבט מעניין על החיים בפריס עד לפני פחות ממאה שנה ולתייר באזור מקסים אך פחות מוכר של העיר. לשם כך הדרך הטובה ביותר היא לרדת בתחנת  המטרו של קורביסר (CORVISART) שעל קו 6 ולרדת  במורד הרחוב הנושא את אותו שם עד אשר מגיעים לתחתית הרחוב אל גן נסתר וגדול בשם סקוור רנה לה-גל . מהגינה הקסומה ממשיכם במורד הנחל ברחוב (Croulebarbe) , לאורך חלקו התחתון של מוזיאון הגובלנים הלאומי, בו יוצרו שטיחי הקיר המפורסמים. המבנים של מפעל השטיחים שופצו לפני כמה שנים והפכו לסדרת בתים יוקרתית ומרשימה.

 רחוב ברבייר דה מטס לפני 100 שנה

 בתמונה העליונה המראה של רחוב Croulebarbe  ומפגשו עם רחוב  Barbier בשנת 1912 ובתמונה למטה המראה של אותו רחוב כיום.

 אותו רחוב כיום

 לאחר הביקור במוזיאון וברחובות הסובבים אותו נשפכים עם הנחל הישר אל עבר שוק המופטר, כאשר בדרך מומלץ להזמין מקום במסעדה קטנה ומופלאה שהיא עוד אחת מהנקודות הקולינאריות החדשות הראויות לציון של פריס. אותן מסעדות שף יצירתיות אך לא יומרניות, שהמחיר בהן נשאר סביר גם לישראלים בממלכת היורו (l'ourcine).

 המעבר של הבייבר בקרבת שוק המוםטר

המעבר של הבייבר בקרבת רחוב המופטר

 בשוק המופטר הרומנטי, במקום להתחיל ולטפס על הגבעה שמובילה לאורך הרחוב הססגוני שמעט מאוד שוק נותר בו. יש להמשיך וללכת עם הנחל שמושך תמיד אל החלקים הנמוכים. להמשיך עם רחוב סנסייר (Censier) לבקר במסגד הגדול של פריס, שלא רק שהוא בניין יפה ומרשים הוא גם מכיל בצדו האחורי בית קפה לבבי, שיכול לעזור לנו להיזכר שלאסלם יש הרבה פנים. בנוסף יש במקום גם בית מרחץ, שעל פי תיאורים של חובבי התחום, הוא בהחלט חוויה מומלצת.

 תמונה

המסגד הגדול של פריס

 מן המסגד, אנו מגיעים אל המוזיאון להיסטוריה טבעית ולגנים הבוטנים של פריס ויחד אתם נשפכים אל תוך הסיין.

 1214 (1)

הגן הבוטני של פריס

בנוסף לנתיבו הנוכחי אך הסמוי של הבייבר ישנו גם הערוץ שבו זרם הנחל בטרם הוטה ושינה את כיוונו (ניתן לראות במפה בתחילת הפוסט מסומן באדום תחת השם הבייבר היבש) שעבר ליד גני לוקסמבורג, סובב את גבעת הפנתיאון והצטרף אל הסיין מרחוב שנושא עד היום את השם הבייבר, רחוב קטן ומלא קסם, בו נמצא ביתו של נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן, המחבר בין ס'נט ג'רמין והסיין בדיוק אל מול הקתדראלה הגדולה של נוטרה-דם.

 rue de bievre 1a

מחאת האוהלים ורוח 68 – היו מציאותיים, דרשו את הבלתי אפשרי

בתקשורת ובמשרדי הממשלה מתקשים להבין את אופן ההתנהלות של מחאת האוהלים ומנהיגיה. מה הם רוצים? מהי רשימת הדרישות? לאחר שהצליחו למשוך תשומת לב ועניין ציבורי, זועקת התקשורת,  למה הם לא קוטפים את הפירות, זה הזמן, להיות פרגמטיים, פרקטיים, עניינים. "להתמקד, למסגר, להצטמצם" בשפתו של אחד מפרשני התקשורת.

הקושי של התקשורת והממשלה לקבל את עמדת יושבי האוהלים, נובעת מכך שמעולם לא הייתה כאן מחאה מהזן הזה. מחאה שרוצה להוביל לשינוי מהותי ולא להשגים רגעים.  לכן למרות שהממשלה הציע פתרונות, המוצגים כמרחיקי לכת בנושא הדיור, המחאה מסרבת להתקפל. מסרבת לחלוץ את היתדות מן הקרקע ולגלגל את שקי השינה.

דווקא חוסר המיקוד , הוא חלק מעוצמתה של המחאה הזו, רק כך למעשה, היא יכולה לצמוח למשהו משמעותי יותר. לא עוד מאבק פרגמטי על אחוזי שכר, לא עוד הטבה למגזר כזה או אחר, לא סיבסוד זמני של מחירי הדירות, אלא מאבק אמיתי על הבית, מאבק על הזכות לחלום. להאמין שניתן להאבק גם על משהו שהוא לא בהכרח מציאותי אבל מאוד מהותי. "היו ריאליים דרשו את הבלתי אפשרי" (Soyons réalistes, demandons l'impossible ) זעקו השלטים ברחבי צרפת של מאי 68.

כאשר התבצרו אלפי סטודנטים צרפתים ברחובות פריס וברחבי צרפת במאי-יוני 68, סיסמא נוספת שליוותה את מאבקם הייתה "הדמיון לשלטון". קריאה זו גילמה בתוכה את הכוח המניע של מאבקם. תסכול דורי עמוק, הנובע מן התחושה שהשמרנות, הקיבעון והפוליטיקה האליטיסטית, מנסים להסתיר מן הדור החדש את המציאות, לעצור את מחוגי הזמן ולשמר עולם ישן ולא רלוונטי עבור דור של צעירים הדורש שינוי פוליטי, חברתי ותרבותי. הקריאה "הדמיון לשלטון" הייתה קריאה נגד הפיכתה של הדמוקרטיה לטכנוקרטיה. קריאה להחזיר מחדש את הדמוקרטיה לריבון האמיתי, לפתוח לרווחה את הדלתות הכבדות מאחוריהן מתנהלת הפוליטיקה של המחשכים. להאמין שאפשר אחרת.

הקריאה להעלות את הדמיון לשלטון, בצרפת של 68, נגמרה במפח נפש. היא נמשכה בקושי חודש שלאחריו חזר הסדר הישן על כנו. הדמיון, לא הצליח להציע סדר פוליטי חדש והתגלה בעיקרו כדמיון שלילי. דמיון המסוגל להחריב את העולם הישן אך איננו מסוגל לבנות אחד אחר במקומו.

אך הכישלון הזה היה רק כישלון חלקי. מהפכת 68 אולי לא שינתה מיד את הזירה הפוליטית, אבל היא שינתה משהו יותר עמוק ומהותי בחברה הצרפתית. היא שינתה את האופן בו צרפת מזהה את עצמה חושבת על עצמה. היא שינתה את מעמדו של דור שלם, את מעמדן של הנשים, את מערכת היחסים בין המעמדות החברתיים בצרפת. השינויים שחוללה מהפכת 68 יצרו סדר חברתי חדש, דווקא בגלל שהמהפכה נדמתה חסרת יעדים, מבולבלת ומבלבלת, היא טלטלה את החברה הצרפתית מן היסוד.

מחאת האוהלים היא  שונה מאוד במהותה ובמטרותיה, אך היא מזכירה יותר ויותר את המחאה הזו מבחינת החזון שלה, בגלל שהוא רחב, מקיף ולא ממוקד. כל דרישה קונקרטית תהפוך את הישיבה של שבועים באוהלים, לחסרת ערך. רק אם המחאה הזו תצליח להחקק בתודעה החברתית ותצליח להשפיע על סדר היום הפוליטי רעיוני של  ישראל היא תקצור את הפירות והם יהיו מקיפים יותר ומהותיים יותר מכמה התחלות בנייה מהירות.

מחאת 2011 צריכה להגיע לקלפי, צריכה להוות את הנושא המרכזי שיטריד  את המצביעים בבחירות הבאות. לא עוד ימין ושמאל, הצבועים רק בצבעי דגל הלאום, אלא ימין ושמאל חברתיים. לא עוד ימין ושמאל הנפרדים סביב הקו הירוק. מחאת האוהלים צריכה להיות קריאת תגר ולא משא ומתן עייף בחדרי חדרים עד שיצא עשן לבן, יציאה נגד האופן בו מנוהלת הפוליטיקה כיום, נגד שלטון ההון והבטון.

מהפכת 68 שינתה את סדר היום החברתי פוליטי בצרפת לשנים ארוכות, השפעתה לא הייתה מיידית ולא חד משמעית. אך רעיונתיה חילחלו והפכו לחלק מההוויה של צרפת, וזהו ההישג המהותי, כי שינויים אמיתיים המתרחשים בדמיון האזרחי דמוקרטי השפעתם רחבה יותר.

 

 


 

חייו הסודיים של ניקולא הראשון

היום (יום רביעי ה-15.9) יוצא לאור ספרה המדובר "קרלה,  חיים סודיים"  של העיתונאית הצרפתית במסה לאורי לחנויות הספרים ויש להניח שייחטף מן המדפים כמו מעדן מילקי ביום שרבי בסופרמרקט השכונתי. הספר העוסק בחיי המין, הניתוחים הפלסטיים ושאר מעלליה של הגברת הראשונה של צרפת ומבטיח הצצה הגונה ומגונה אל בינות מצעי הפשתן של קרלה ברוני.

השאלה המעניינת איננה כמובן הספר עצמו, את רוב עלילותיו, אני מעריך, אפשר יהיה לסכם ברשימת שמות עסיסית הנפרשת על עמוד אחד ואשר ברובה כבר ידועה ממזמן (בין היתר: מייק ג'אגר ודונלד טראמפ ) ובעמוד נוסף ניתן למנות שורת המקומות, התנוחות או משהו מן הזן הזה.

לכן העניין האמיתי הוא בשאלה, למה ספר שרוב תוכנו מוכר, יימכר (כנראה) במיליונים? מדוע העיתונות הצרפתית עוסקת בנושא בהתרגשות כה רבה? בכלל, כיצד קרה שהעיתונות הצרפתית שלרוב לא נוטה להיכנס לחדר המיטות של נבחריה, מפרסמת קטעים נבחרים מן הספר החדש? והשאלה, אולי הכי מעניינת,  האם כל זה טוב או מזיק לניקולא?

הספר יימכר בהצלחה, כי סקס מוכר. כי זו הטלנובלה הטובה בעיר, המערבת סקס, עוצמה, פוליטיקה ואישה יפה אחת. וכך למרות שהפרטים כבר ידועים ואת שמות המאהבים של ברוני לאורך השנים ניתן למצוא בכל אתר רכילות, הסיפורים העסיסיים מחדר המיטות, מתובלים במעשיות על תיאבון מיני לא מרוסן של הגברת הראשונה, יעוררו תמיד עניין, ומאפשרים לנו, פשוטי העם, הצצה וסוג של השתתפות בחיים הנסתרים של האליטות.

חשיפתן של הפרשות המיניות עוזרות להגדיר מחדש את העובדה שהאנשים הללו, שם, אינם כמונו. הם אחרים. התיאבון שלהם לשלטון והתיאבון המיני שלהם הופכים לאחד. כמו בעולם החי, מי ששולט בקבוצה, מקבל גם את מיטב נשותיה ולעולם אינו יודע שובע ואנו המתבוננים בהם מן הצד, לעיתים בתדהמה אולי קצת בקנאה. מבינים כי לעולם לא נוכל להיות כמוהם.

העיתונות הצרפתית שלרוב ידועה בנטייה שלה לרסן את עצמה וכמעט תמיד ליישר קו עם תכתיבי השלטון מוצאת את עצמה מיום שמונה סרקוזי לנשיא בטריטוריה חדשה. מחד הנשיא הוא רב עוצמה קשור ומקושר וכבר הוביל על פי הסברות הרווחות לפיטוריהם של כמה עיתונאים, מצד שני הוא הנשיא הראשון שהפך את עצמו לכוכב פופ ואת חייו הפרטיים לחלק מן המופע הנשיאותי, לחלק מהטקס. לכן בטריטוריה הזו נקבעו הגבולות מחדש, נזהרים בתקיפה פוליטית והופכים את חייו הפרטיים למשל.

כך בניגוד לגישה הצרפתית המקובלת המקיימת הפרדה מוחלטת בין הפרטי לציבורי, גם במקרים בהם לפרטי יש השפעה משמעותית על הציבורי, סרקוזי מקפיד לערב את השניים ולאמץ אורחות התנהגות אמריקאית. דווקא באספקטים הציבוריים פוליטיים מוטרד יותר סרקוזי ומנסה למנוע פרסומים שונים, אך את הפרטי הוא הפך למוקד של כוח.

כך היה במקרה, בו אפשר סרקוזי למחזאית המוערכת יסמינה ראזה להתלוות אליו בזמן מסע הבחירות שלו, למרות שהיא ידועה כאשת שמאל המתנגדת לפוליטיקה שהוא מייצג. סרקוזי העריך שדווקא ספר שלה יאדיר את דמותו ואת האתוס שהוא רוצה לבנות והוא אכן צדק. כך גם במקרה הנוכחי, למרות קולות המחאה והלחץ שעולים מן האלייזה, הרי בהתבוננות רחבה יותר, יש להניח שגם ספר זה על הגברת הראשונה, יהווה נדבך נוסף בהבניית דמותו של הנשיא. ככוכב של טורי הרכילות ולכן נערץ.

מקובל להציג את סרקוזי כנשיא במשבר, הסקרים הרי מראים ירידה משמעותית באחוזי התמיכה, סחבת ברפורמות, שרים סוררים, הפגנות ענק ברחובות. אך המציאות הרי תמיד מורכבת יותר. כשם שהחלטתו לצאת למאבק חורמה נגד הצוענים, זכתה לביקורת חריפה מכל הכיוונים, אך למעשה משרתת אותו פוליטית אל מול קהל המצביעים.

כך ההתמקדות בחייו הפרטיים, בפרשיות מין ובחיבה הבלתי מוסתרת שלו לצעצועי יוקרה, הופכים אותו לסוג של המלך החדש. קפריזי, גחמתי, נפוח אגו אבל מלך. וצרפת תמיד אהבה אותם כאלה,  קצת מורמים מעם וחזקים. זה לא אומר שלעד חוסן כמובן, צרפת הרי כזכור, גם תמיד ידעה בסופו של דבר לקפד את ראשם.