החוק לגיוס המשילות ללא מס וללא ערך מוסף

המצוקה של יאיר לפיד, כפי שהוא עצמו העיד עליה, בראיון שהעניק לערוץ 10 ביום שישי האחרון, נובעת מחוסר הסינכרון בין הזמן הפוליטי לזמן התקשורתי. כך בעוד הזמן התקשורתי מתנהל במהירות האור, מפיץ ידיעות לכל עבר בלחיצת מקלדת עוד בטרם נבדקו דיוקם ואימותם של הדברים, הזמן הפוליטי נדמה מנותק ונשכח.

התקשורת לכודה בתוך הסחרור הזה מסיבות מגוונות, עומס המידע וריבוי המקורות מאלץ את כולם לעבוד מהר יותר, לשחרר ידיעות וכותרות בחיפזון, העיקר להיות ראשונים, לזכות בכותרת, לנצח בתחרות. ההגיון המרכזי שמכתיב את הקצב הוא הגיון השוק, האתרים זקוקים לכמה שיותר כניסות וכמה שיותר תעבורה, לכן הלחץ לשנות את הכותרות ולחדש הוא המרכיב הדומיננטי ביותר בשיח התקשורתי.

המרחב הפוליטי, כמובן, לא יכול להתעלם מהשינויים הללו בשדה התקשורתי, ולא יכול לחיות במנותק מן מקצב המציאות, אך האם הוא צריך להתחרות בו? האם הוא צריך לרדוף אחריו? לתפיסתי התשובה היא לא.

הזמן הפוליטי הוא אחר, קצב פעימות ליבו שונה, הדי.נ.איי שלו אחר ולכן כל ניסיון לחיות בהלימה עם הזמן התקשורתי סופו לייצר פוליטיקה קצרת טווח, פוליטיקה של חוסר מחשבה, פוליטיקה של כותרות.

פוליטיקה היא במידה רבה, אומנות האיטיות. היא היכולת והצורך לתת לדברים להתייצב, כדי להיטיב לזהות את השכבות השונות ואת המשקעים שלהן. פוליטיקה, היא הצורך להבונן במציאות במבט מקיף, ולתת למגוון רחב של קולות והשפעות לבוא לידי ביטוי בתהליך. אם התקשורת היא הקצף על פני המים, הפוליטיקה היא תורת המאובנים שבקרקעית.

הבעיה היא כמובן, שחוסר התיאום הזה בין הזמן התקשורתי לזמן הפוליטי, הולך ומתחדד, ריבוי האמצעים הטכנולוגים, הנגישות של המידע, הצורך המתמיד בריגוש, מותיר את הפוליטיקה כמעשה אומנות של המאה ה-19 מיושן ולא רלוונטי. אך העובדה שהפוליטיקה הדמוקרטית של ימינו נמצאת במצוקה או במשבר, איננה מובילה למסקנה שהפתרון עובר בנתיב המהיר.

הפוליטיקה בת ימינו חייבת לברוא את עצמה מחדש, לייצר כלים חדשים להתשנות. היא צריכה לחשוב אחרת על תפקידה ולמצוא את האופנים בהם ניתן להרחיב את האפשרויות של אזרחים להשתתף בדיון ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. אך למרות שהדמוקרטיה זקוקה לעידכון ושינוי, השינויים שהדמוקרטיה זקוקה להם, הפוכים מסחף הזמן התקשורתי. הדמוקרטיה צריכה להשתמש בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא מייצרת על מנת לשפר את הדמוקרטיה ולא על מנת לשמוט אותה. היא צריכה לייצר כלים להאט את התהליך ולא להאיץ אותו. אבל הפוליטיקה "החדשה" איננה באמת על סדר היום, כי הפוליטקאים הרבים שמדברים בשמה, אינם מבינים את ההפרדה, לדידם השיח הפוליטי זהה לשיח התקשורתי. ורבים מהם גם טועים, לבלבל בין השימוש באמצעים טכנולוגים חדשנים כרשתות חברתיות, כשווי ערך ליצירת סוג אחר של שיח, כאשר למעשה הם מנציחים את אותו קו מחשבה המבוסס על הגיון תקשורתי מצומצם ולא על ההגיון הדמוקרטי-פוליטי.

יאיר לפיד הוא ראש המחנה הזה. ההגיון התקשורתי הוא העיקרון המנחה אותו. התקשורת היא מרחב הזמן המפעיל אותו. השעון שלו מכוון לקצב הפעימה התקשורתי ולכן בכל פעולותיו ניתן לזהות, כמעט תמיד, את הצורך לפעול מהר, את הבהילות, את המאבק על הדימוי ולא על המהות. לפיד כמובן לא לבד, קשה מאוד להתעלם היום מן השיח התקשורתי וממהירותו, השפעתו אדירה וזמן החסד של הפוליטקאי קצר עד אימה, אך טעות גדולה יותר היא לחשוב שהזמן התקשורתי הוא הזמן הנכון. כי כאשר אנשים באים לבחון את המעשה הפוליטי, כאשר הפוליטיקה בוחנת את עצמה ואת פעולותיה, מרחב ההתייחסות איננו באמת רק הרגע, ואיננו רק הכותרת של אתמול. למרות הדימוי הנפוץ של הזיכרון הציבורי הקצר, מה שמגבש את עמדת הציבור בשאלות שונות, הוא תמיד עמוק יותר מן הנראה לעין.

המהירות משנה את היחס שלנו למרחב האישי, למרחב העירוני ולמרחב הפוליטי, ומשרתת טוב מדי ובהצלחה גדולה את ההגיון הכלכלי הניאו-ליברלי, תוך נישולם המתמיד של האיטיים והחלשים. דברים אלו של פול וירליו מספרו הנודע משנת 1986 על זמן ופוליטיקה נותרו בעלי ערך עד היום, אך עליהם, יש להוסיף את המבט בן זמננו. בעידן הדיגטלי רישתי המהירות איננה רק משרתת הגיון כלכלי של תאוצה מתמדת של הזמן, אלא למעשה כולאת אותנו בתוך "הזמן האמיתי", בתוך הווה רישתי רב עוצמה שמתוכו אנו מגדירים את עצמנו ואת המציאות שלנו. בתוך ה"זמן-הווה" הזה, הפוליטיקה הישנה של הדמוקרטיה הליברלית, מתקשה לשרוד ולשמר את הגיונה ואת תפקידיה.

אך יש לזכור, העובדה שהמהירות מכתיבה לנו את המציאות הפוליטית שלנו, איננה מכת גורל ואיננה הכרח שאין מנוס ממנו. העובדה הזו היא בסופו של דבר בחירה, תשובה לשאלה, איזה חיים אנו רוצים כקולקטיב, על איזה תפישת טוב אנו נאבקים. כי הדיקטטורה של המהירות היא מסוכנת, היא איננה עסוקה בתפישת טוב, היא עסוקה בהעמדת פנים, ביצירת דימויים, בתחרות על תשומת הלב הציבורית שלנו, עכשיו בזמן אמת, בתוך ה"זמן-הווה" הנמתח לנצח שבו אנו חיים. בתוך מציאות שבה אנו כל הזמן נותרים מחוברים ומגיבים לכל צפצוף הנייד שלנו, כדי לאשש, כל פעם מחדש את עובדת היותנו קיימים ואת עובדת היותנו חלק מהזמן ורוחו.

הבעיה היא שבתוך "הזמן-הווה" אין משמעות לדיון, אין משמעות לתהליכים, אין משמעות לאזרח, יש רק צורך מתמיד לייצר אמירות, לייצר החלטות, לייצר נראות מיידית שתחלחל תודעה הצרכנית שלנו, שלא נחשוב לרגע שאין תמורה, כי השאלה היא לא האם יצרנו חברה טובה יותר אלא האם יש די חומרים לסרטון סיכום ויראלי של מעללינו.

האני כשומר הסף

Gate

כאשר צופים בסרט שומרי הסף, , קשה שלא להביע פליאה לגבי הפער שבין העמדות והדעות של הדוברים לעומת המעשים והמציאות שבתוכה הם פעלו. שאלה מן הזן הזו עולה לא פעם כאשר בכירים בכל מיני תפקידים מסיימים את תפקידם רב ההשפעה באחד ממוסדות השלטון ואז מבקרים את המוסד שהם היו ממעצביו ומוביליו בתקופה מסויימת, על דרכי פעולתו. הפער בין התפיסה לפונקציה הוא תמיד מעורר השתאות, הרי אם זו עמדתם בנושא, איפה הם היו כאשר ישבו בצומת ההכרעות מדוע קולם לא נשמע? ואם זו הייתה דעתם גם בעבר וקולם לא נשמע די, מדוע בחרו להמשיך ולקדם פעולות המנוגדות לתפיסת עולמם?

מן הבחינה הזו התפיסה של אלתוסר לגבי אידאולוגיה עוזרת לנו להבין כמה דברים על טבע הפעולה האנושית. על פי אלתוסר אידאולוגיה איננה תפיסת עולם שבה אנו מאמינים ואז היא מעוורת אותנו ומטשטשת את היכולת שלנו להבחין באמת, אלא אידאולוגיה היא מציאות יומיומית הטבועה בנו. האידאולוגיה לכן באה לידי ביטוי בכל מערכי החיים שלנו, בכל הפעולות והריטואלים שלנו ובכלל לא מוטרדת ממה העמדה שלנו כלפיהם.

זאת אומרת, אני יוכל להיות איתן בעמדתי נגד הכיבוש, אך כל עוד עמדה זו איננה חורגת מתחום העמדה, כל עוד היא נותרת רק כשיח, עובדה זו חסרת משמעות, כי אני מממש את העקרונות של הכיבוש בגופי ובחיי היומיום שלי. לא משנה על פי תפיסה זו, אם אני בוחר לשרת בצבא מתוך הכרה מוסרית, לא חשוב אפילו אם אני אנושי יותר מאחרים לחולפים על פני במחסום בו אני מוצב, כל עוד אני שבוי בתוך הפרקטיקות היומיומיות של הכיבוש, אני חלק ממנו.

לכן, אין כל משמעות לעמדה שלי, לאמונה שלי ולאופן בו אני תופס את עצמי אם בפרקטיקות שלי אני מתנהג ככובש. אין כל משמעות לכך שאני חש בושה, או מוטרד או אפילו כותב בגנות הכיבוש או יוצא להפגנה מדי פעם. על פי עמדה זו למשל, גם סרבן המצפון כמו נתן בלנק שישב תקופה ארוכה בכלא בשל סירובו לשרת בצבא. משתף פעולה עם הממסד ועם האידאולוגיה השלטת כאשר הוא מסכים לשיחרורו מן הצבא על רקע מצפוני, בריאותי או אישי כלשהו.

עמדה זו היא כמובן עמדה מייאשת, כי היא מעמידה אותנו פעמיים במצב לא נוח, פעם מתוך ההכרה שכמעט בלתי אפשרי להיות מחוץ למובן מאליו באופן פרמננטי ולכן רוב הזמן אנו למעשה חלק מן המנגנון ואולי חמור מכך, אנחנו יכולים להתהדר במוסריותינו להרגיש טוב עם עצמנו, להתהלך בעולם כצדיקים מבלי שיהיה לכך כל כיסוי או משמעות בעולם, מלבד לנו עצמנו. כלומר אנו חווים כל העת פער מובנה בין האני שאותו אנו חווים והאני שאותו אנו מפעילים.

אב משחק עם בנו. הילד נכנס לחדר והאבא קורא לו בשם אחר, תגובת הילד היא צחוק, כי הוא עוד לא בטוח דיו שהאב מתלוצץ. קיים חשש קל, אולי האב שמולו איננו האב שלו, אולי הוא טועה או מתבלבל בשמו? לוקח לילד זמן עד שהוא מפתח את ההבנה שהוא סובייקט שאיננו מתחלף, שכולם רואים אותו תמיד כפי שהוא. זהו אחד התרגילים הראשונים שכופה עלינו צורת החשיבה, האינדבדואל הופך לסובייקט ומכיר במקום שלו בתוך הסדר החברתי. מרגע שהפכנו לחלק מן הסדר החברתי קשה עד מאוד להפר אותו, ולכן בעידן המודרני יותר מאשר אי פעם כל תרבות נגד כמעט תמיד נבלעת בקלות בתוך התרבות הכללית. כי כדי להתקיים היא חייבת כל העת לציית לסדר הקיים, גם אם היא לכאורה מפרה את גבולותיו, למעשה היא כמעט תמיד מכוננת אותם ומקיימת אותם.

האידאולוגיה על פי תפיסה זו היא שקופה, מיתית ולרוב אני לא יודע שאני לכוד בתוכה, הבעיה היא שגם אם אני מודע לקיומה, אין לי כמעט אפשרויות להיחלץ ממנה.  אם כך מה קורה כאשר אנו כן מכירים בתכונותיה? מה המשמעות של היכולת שלנו לזהות את אופני פעולתה? האם הם משנים אותה? האם הם בעלי משמעות בתפיסת הממשי שלנו? וכיצד זה משפיע על האופן בו אנו חיים ופועלים? זו השאלה הגדולה של העידן הנוכחי, האם חשיפתו של השקוף משנה את מהותה של השקיפות הזו, האם העובדה שאני יודע שאני חיי בעולם משמעויות פנימי מערער באמת את האמיתות הללו? האם יש לכך משמעות אישית ובסופו של דבר משמעות פוליטית?

הפרדוקס הוא שההכרה בקיומו של הבדותי, לרוב לא מערערת את הסדר הקיים, אלא אולי רק מעצימה אותו, המודעות שלי לבדיה, באמונותיי ובחיי משתקת את מנגנון ההתנגדות ומותירה אותו רק כמנגנון סימבולי. במקום לשנות את העולם המטרה שלי היא אתה לעוות את הדימוי של הדימוי, על ידי כך אני נמנע מלפגוע במטא משמעות ורק משתעשע בתוך עולם מטאפורי של משמעויות וצלליות אשר בסופו של דבר אינן מהוות התנגדות לדבר עצמו (כי אין להגיע אל הדבר עצמו) אלא סוג של כניעה לחוקיותו של עולם שנשלט על ידי הלוגיקה של שליטה וחוקיות. בתוך העולם הזה ייתכן שפירקנו את מוקדי השליטה הישנים, ייתכן ששיננו את אופני המבט שעתה אינם מופנים רק אל הסובייקט אלא גם אל המנגנון, אך לא בטוח בכלל שאנו יכולים לחלץ את עצמנו מבלי לוותר על הפוליטי, בדיוק כשם שמנסים בכל כוחם לעשות בסרט שומרי הסף, ראשי השב"כ לשעבר.

אני מצלמה -דמוקרטיה בהילוך חוזר

534151-10738964-640-360

אנו חיים בעידן בו הכל חשוף, גלוי ומצולם. אנשי הציבור נמצאים כל העת תחת עינינו הפקוחה. מה שמוביל לכך שהפוליטיקה נחווית באופן המזכיר את מה שקורה בזירת הכדורגל. כיום בעזרת המצלמה קל ללכוד את שופט הכדורגל במבוכתו ובשגיאותיו, דבר ההופך משחקים רבים לחסרי ערך ומביכים. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה של כישלון וחוסר שביעות רצון המלווה את הצופים במשחקים. תחושה הגובלת לעיתים במרירות. משחק הכדורגל כמו הזירה הפוליטית מתנהל בנבדל תמידי. אין לשופט הכדורגל, לראש הממשלה, לחבר הכנסת, לאן להימלט מעין המצלמה.

לכן התאווה היחידה שנותרה היא למחזה המרהיב, תנו לנו שערים. מכרו לנו דרמה. כל היתר הופך לחסר חשיבות, למצומצם. משחק נטול שערים, גם אם הוא משחק טוב נתפס ככישלון מחפיר. אין יותר מקום לתחרות מעודנת, אנו רוצים ניצחון או השפלה, דרגות הביניים חדלו להתקיים. אך בעוד בכדורגל מדובר בסופו של דבר רק במשחק בפוליטיקה יש לכך השפעה הרת גורל.

הזירה הפוליטית מתנהלת כיום לקצב אותם תופים. המעשה הפוליטי חשוף לפנינו, או לפחות הדימוי התקשורתי שלו. אנו רואים כל העת את הפוליטיקאים בבושתם, במערומיהם. שקיפותה של הזירה הפוליטית יוצרת דה-לגיטימציה של הפוליטי ודחייה שלו, או לפחות אדישות לקיומו. השקיפות התמידית גורמת לזירה להתמקד במחוות הריקות, בטקסיות  ולא במהות. כך לדוגמה, הדיון מוסת להוצאות האישיות המופרזות של ראש הממשלה, שהוא אולי נושא חשוב, אך לא  כאשר הוא מחליף את הדיון המהותי יותר בקיצוץ במשרד הביטחון.

משחק הכדורגל בעידן התקשורת והמצלמה המקיפה אותו מכל עבר מתנהל כטרגדיה, הטעות של השופט היא בלתי נמנעת והחשיפה של הטעות הזו שוב ושוב בהילוכים חוזרים, מדגישה את הגיחוך, מדגישה את חוסר האונים של הסמכות אל מול המבט נטול הפניות של המצלמה. החזרה המעגלית על הטעות והעמדתו של השופט באור נלעג, קובעת את עליונותה של התקשורת ככלי השיפוט היחיד. כאמצעי הסמכות הבלעדי, המסוגל להשיב למשחק את כבודו.

כך משתלטת התקשורת על הזירה הפוליטית, הציבורית והספורטיבית תוך קביעת עליונותה המוכחת שוב ושוב בשידורים חוזרים. עליונות המלווה בפרשנות אנשי התקשורת, הבזים לאנשי המנגנון המנסים לעצור את הקדמה ולהילחם בעתיד. המצלמה מאפשרת לפרשני הטלוויזיה לבקר בארסיות את ההנהגה מתוך נקודת המבט של הישות העליונה שדבר איננו נסתר ממנה.

למרות שיכול להיווצר הרושם כאילו המאבק הוא על הזכות למשחק הוגן, על שינוי קטן שיאפשר לאמת להרים ראשה בגאון, מדובר קודם כל בתאווה להאדיר את הסמכות התקשורתית, לחזק אותה ובדרך לגרוף עוד הון. המטרה היא ליצור אשליה אצל הקהל, כי הוא זה שקובע, כי המשחק איננו עוד בידיו השרירותיות של הכוון או השופט או ראש הממשלה, אלא בידיה הנאמנות של המצלמה, שלעולם איננה משקרת ומתוקפה הכוח למעשה נמצא במבט שלנו, המאשר את אשר קלטה המצלמה

כמו צופי הריאליטי שעוקבים יום וליל אחר חייהם של אנשים הכלואים במרחב סגור המצולם מכל עבר, כך גם הזירות הפוליטית, הספורטיבית והציבורית עוברות תהליך של הפיכתן לחלק ממופע תקשורתי, חלק מאובייקט הצפייה. יצירתו של מתחם ריאליטי, רציף, סביב החיים הציבוריים יוצר תחושה של היכרות אינטימית עם הדמויות ושל תחושת אותנטיות שקרית. חשיפת חולשותיהם של הדמויות הציבוריות של טעויותיהם תוך הפגנת עוצמתה של התקשורת, הפועלת בשם טובת הציבור וכנציגתו, יוצרת תחושת שותפות, הרי אנחנו והמצלמה חד הם, אנחנו העדים המאשרים את חוסר האונים של המופקדים על גורלנו בהחלטותיהם ויהיה זה בקשר לאיראן, לתקציב או במשחק כדורגל.

הכנסתם של המצלמה ושל האמצעים הטכנולוגים אל תוך הספורט והפוליטיקה הופכת את הזירות הללו לפחות ופחות אנושיות. האדם, השוגה, החושב, האנושי מוחלף בשם הקריאה של ההמונים לצדק. האדם מסולק לטובת הרצון הכללי המנוסח ומונצח על ידי המצלמה. זהו חלק מתהליך הפיכתה של הזירה לאינסטרומנטלית, זירה מנותקת מן ההוויה. אין עוד מקום לשחקנים בעלי דעות, רעיונות או אידאולוגיה, כי אז הם מסכנים את ערך השוק שלהם, יש מקום רק למכונות כדורגל משומנות, או לפוליטיקאים שהם אנטי-פוליטיקאים ולשופטים שהם הערת אגב במשחק.

ניצחונה של המצלמה מוצג לנו כניצחונה של הדמוקרטיה. המצלמה, זה אנחנו הצופים, הרואים את השופט בבושתו, רואים את ראש הממשלה בעליבותו ובוחרים מי יזכה במיליון באח הגדול.

חוכמת ההמונים ובורות פוליטית

greatminds

יש לנו כיום יותר מידע מאי פעם בהיסטוריה, יש לנו גם, הרבה יותר כלים המאפשרים לנו להתעמק בדברים, לשאול שאלות להביע את דעתנו, יש לנו אפילו, על פי מחקרים, יותר איי.קיו מאשר הדורות הקודמים, ולמרות זאת כאשר זה מגיע לשאלות של החיים החברתיים, ולשאלות הבוחנות הבנה של מורכבות פוליטית והיסטורית, היכולות שלנו נמצאות בנסיגה מטרידה. אם לנסח זאת בצורה פשוטה,  אנו יותר חכמים כפרטים והרבה יותר טיפשים כחברה.

כיצד ניתן להבין התפתחות זו? איך בכלל זה מסתדר? שאנחנו יותר אינטליגנטים מן הדורות הקודמים ומצד שני אווילים מתמיד? התשובה, כמובן מורכבת ומתעתעת, וכל ניסיון לענות על השאלה בצורה חד משמעית ופשטנית תהיה להוכיח את הדבר עצמו בגוף השאלה. למרות הסכנה המוחשית הזו, אני רוצה להציע מספר הסברים אפשריים.

הסיבה הראשונה לטעמי לבורות הקולקטיבית שלנו, קשורה לכך שאנחנו פחות ופחות חיות פוליטיות. כאשר אריסטו הגדיר את בני האדם כחיות פוליטיות הוא התכוון לכך, שהמשמעות של הקיום אנושי ומה שמייחד את בני האדם מייתר בעלי החיים, הוא היותם מוסגלים ליצור את המציאות של עצמם ולבנות את סביבתם. הפוליטיקה היא מבחינתו האפשרות של האדם להתנתק מן הקשר המיידי לטבע ולהוסיף מימד של בחירה, לגבי אופי החיים המשותפים שלנו. כיום, במידה רבה, אנו חיים בעידן שבו המימד הפוליטי של הקיום הולך ומתעמעם, עד כדי כך, שאנשים מתקשים לראות את הקשר בין החיים הפרטיים שלהם, הבחירות שהם עושים והמישור הקולקטיבי.

האדם הוא פחות חיה פוליטית, כי ההקשר החברתי פשוט הלך והתרחק מאיתנו והתעמעם. אנו חיים למען עצמנו, למען הגשמה עצמית ומתקשים לראות את האחר את הכלל ולא מסוגלים בכלל לזהות את הקשר בין המישור הפרטי למישור הציבורי.

סיבה שניה קשורה לפרסנוליזציה של המציאות. הפסיכולוג ההפוליטי הנודע ג'וזף אדלסון במחקרו המפורסם מתחילת שנות ה-70 חקר את ההתפתחות של רעיונות פוליטיים אצל בני נוער בשלוש מדינות שונות ומצא שהמשתנה המשמעותי ביותר לניבוי הבנה מורכבת של פוליטיקה בקרב בני נוער איננו הלאום, המעמד או המגדר, אלא בראש ובראשונה הגיל.

בני ה-12 חושבים על הפוליטיקה בצורה נאיבית, פרסונלית  ולא מסוגלים לשייך התנהגויות של אנשים למצבים חברתיים מורכבים יותר, לעומת זאת לקראת גיל 15-16 בני נוער כבר מסוגלים להכליל מתוך המקרים הפרטיים, מסוגלים להבין את המורכבות של רעיונות ולחשוב במושגים פילוסופים על המציאות החברתית. מתוך המחקרים הללו מפתח ג'וזף אדלסון תפיסה של חינוך, הקשורה לאופן שבו יש למערכת החינוך אחריות על יצירת  הדמיון הפוליטי שלנו. זאת אומרת, אחריות על האופן שבו אנו יכולים להבין את המציאות הפוליטית בתוכה אנו חיים ולדמיין לה אלטרנטיבה.

בגיל הנעורים אנו עוברים מלחשוב על הפוליטיקה כזירה של שחקנים לפוליטיקה כזירה של מוסדות, רעיונות והאינטרקציה ביניהם. אבל אם אנחנו לא נחשפים די לחינוך ביקורתי ולעושר מחשבתי והיסטורי, אזי אנחנו נתקעים לנצח עם מחשבות פשטניות על הפוליטיקה. הנטייה לחשוב על הפוליטיקה בעיקר במישור האישי, מובילה לכך שאנו לא מצביעים יותר לרעיונות אלא לאנשים, אנחנו לא באמת פוסלים את השיטה אלא רק את הפוליטיקאים המושחתים (כמו שכתב יפה אלעד אור על מפלגתו של אלדד יניב וסרטוני השיטה) ואנחנו מתקשים לראות את הקונטקסט הרחב ונשארים רק בעיקר ברמה האישית ובעצם נשארים בני נוער לנצח.

לתקשורת גם יש תרומה נכבדת לכך. במהותה היא לא מעוניינת לספר את הסיפור מן הזווית הרחבה, ומעדיפה את הדרמה, הריגוש והרייטינג ולכן היא משתדלת להצג את הדברים תמיד כסיפור של טובים ורעים, גיבורים ונבלים, סיפור של אנשים וחולשות ובכך מעצימה את ההסבר הפרסונלי על חשבון הניסיון להסביר את הדברים באופן יותר מורכב ומתוחכם. אבל גם מן

גם רשת האינטרנט איננה יוצאת בידיים נקיות,  הרשת למרות שהיא מקור בלתי נדלה למידע מעודדת את פשטנות שעוטפת אותנו כיום, כי אנו מתרגלים לצרוך את הררי המידע המקיפים אותנו במנות קטנות, תוך קפיצה מנושא לנושא, אנחנו מתקשים לקרוא טקסטים שעוברים 140 תווים, אנחנו מתקשים להישאר מרוכזים, אנחנו מתקשים לחשוב על נושא אחד מעבר לזמן קצוב, למעשה אנו מפתחים תסמונות של בעיות קשב וריכוז המונעות קיומו של דיון משמעותי כמעט בכל תחום ובין היתר בזירה הפוליטית. יש עוד סיבות שניתן להרחיב עליהן אך נראה לי שחרגתי ממזמן מהקיצבה המותרת לכתיבה בפוסט אחד, ומכיוון שיש להניח שאיש לא הגיע עד הלום, אשאיר רעיונות אילו להזדמנות אחרת.