דמוקרטיה של מעריצים ואינטליגנציה רגשית

article_3217016757_87b988b23d_b

המהפכה הצרפתית לא הייתה מהפיכה עממית אלא מהפכתו של מעמד חדש ומתעשר שחש שלא קיבל את המקום הראוי לו בקרב האליטות הצרפתיות. כך גם, הרחשים התת קרקעיים המזעזעים את הזירה הכלכלית חברתית בישראל היום. מי שחושב שביטול עיסקת לאומי דנקנר ומחיקת החובות היא תוצאה של חוכמת ההמונים או כל סוג אחר של מעורבות ציבורית מזן חדש, מטעה או מוטעה. כמו תמיד חשוב להתבונן בדברים גם מן הצד של מי מרוויח ומי מפסיד.

בהתבוננות שכזו מגלים שמאחורי דברים  עומדים אנשים וארגונים שאינם תמימים ובוודאי אינם מהווים ביטוי קוסמי פלאי לרחשי הרחוב, אלא אנשים וארגונים הפועלים מתוך תפיסת עולם או מתוך האינטרס הפרטי מגזרי שלהם, אנשים וקבוצות שחשים שאינם זוכים היום לקבל את חלקם בשלל או מרגישים שמגיע להם יותר ורוצים להגדיל את נתחם.

תמיד, כאשר שחקנים חדשים מבקשים לפלס את דרכם למרכז הבמה, הם יעשו זאת תוך התקוממות נגד הערכים הישנים, ויציגו את עצמם כחלוצים לפני המחנה, ככאלו  המשרתים את טובת הכלל (או לפחות הרוב)  את האזרח העובד, או את זה המשרת בצבא. הם גם לרוב יציגו את עצמם כמבשריה של פוליטיקה חדשה. כאשר למעשה הם בעיקר מיטיבים לרתום את הזעם הציבורי לפעולה המכוונת לשיפור מעמדם שלהם ושל כמותם. זו איננה קונספירציה מתוחכמת וערמומית, זו בסך הכל,  דפוס שיגרתי בהתנהלותו של מאבק פוליטי כלכלי. בכל פעם שאנשים מכריזים שהם נאבקים בשם המקופחים, הנדכאים או המנוצלים, צריך גם לבדוק מי אוחז במזמרה ומי נהנה מן הפירות, בחברה החלופית שהם מציגים.

על פי הוגי האמנות החברתיות של המאות השבע עשרה והשמונה עשרה, אנו בוחרים לחיות יחדיו בחברה מתוך הבנה כי החיים החברתיים הם האמצעי היחיד שיכול להגן על בטחוננו וזכויות היסוד שלנו. ההחלטה לחיות יחדיו בחברה, על פי תפישה זו איננה נובעת מדאגה לאחר, אלא בראש ובראשונה מתוך האינטרסים האגאויסטים שלנו, מתוך תפישה של פחד קיומי מחד ורצון לשגשוג אישי מאידך. האמנה החברתית הייתה חדשנית כי הציבה את היחיד במרכז ודיברה בשם כל היחידים כולם.

אך גם הרעיון האוניברסלי של האמנות החברתיות, הוא כזה, רק למראית עין. למעשה הוא איננו מיטיב באותה מידה עם כולם. גם מאחורי השיח הזה עומדות שאלות חברתיות מעמדיות המיטיבות עם אחדים ופוגעות באחרים (נשים למשל). כדי לטשטש את העובדה שהעיקרון האוניברסלי הוא בעצם פרטיקולרי, הסכנה והאיום הקיומי צריכים להיות כל הזמן נוכחים בחברה, כאמצעי לגרום לנו לאמץ, בכל פעם מחדש, את האמנה החברתית והסדר הקיים, גם אם הם לא בדיוק משרתים אותנו ואת צרכינו באופן אישי.

בעקבות כך, פיגוע (עצוב ומתועב) כמו זה שהיה בבוסטון בעת ריצת המרתון, למשל, מוצג בהגזמה, כמתקפה על אורחות חיי המערב ועל תפיסת עולמנו. ומוביל לכך שכוחות הביטחון יכולים להשבית עיר שלמה ליממה, כמעט ללא טרוניה. העצמת האירוע מחדדת את חשיבותה של האמנה שחתמנו עם אחרים, ומבהירה את חשיבותו של הסדר החברתי הקיים. כי כאשר הפחד חוזר לרחובות, כאשר הביטחון האישי נסדק, אנו זקוקים לאשרר מחדש את ההסכם שבנינו. זו איננה לידתה של סולדיריות חדשה, זו נקודת המוצא של אישוש העצמי בתוך החברה. העובדה שכל יום נהרגים עשרות אנשים, בתאונות דרכים, או בשל זיהומי אוויר, פשיעה, ומחדלים אחרים, מתגדמת לעומת אירוע הטרור הבודד. כך, למרות שהשפעתו הממשית של הטרור היא מינורית השפעתו על התפיסה שלנו את המציאות החברתית חזקה שבעתיים.

בתוך ההקשר הזה של כוחות חדשים הפועלים וצצים בזירה החברתית פוליטית, צריך גם לבחון את התופעה של בנט ולפיד ואת טיב הברית ביניהם. בעזרתה ניתן להבין, טוב יותר, מדוע ברית זו איננה מפתיעה או יוצאת דופן ומדוע צעדיהם להחלשת מעמד הכנסת (אנאם רק במקומות שבהם לא מפריעים לי) או הבחירה במשאל-עם (במקרה של איזה הסכם שלא נראה באופן עם הפלשתינאים) אינם חלק מבוז (מודע) לדמוקרטיה, כפי שטענו מבקריהם, אלא ניסיון להגדיר את המרחב הדמוקרטי החדש בהתאם לאינטרסים הפוליטים שלהם ושל הקבוצות שהם מייצגים.

 בניגוד לפרשנות המקובלת זו איננה רק פוליטיקה של דימויים והעמדת פנים. זו אכן פוליטיקה חדשה, לא במובן שהיא ממציאה את המושג פוליטיקה מחדש (אין פוליטיקה חדשה), אלא במובן שהיא מנסה להטות את מוקדי הכוח הקבועים שלו, לעבר כיוונים חדשים, הנוחים להם יותר, ומבקשת לממש את יצירתו של מרחב פסבדו-ציבורי לא בתוך מוקדי השליטה הישנים שלו בתקשורת או בכנסת, אלא מחוץ להם. למעדה, בנט ולפיד מבקשים לבסס את תשתית הכוח הציבורי שלהם על המודל של קהילת המעריצים כפי שניסחה אותה חוקרת התקשורת ון זונן כמרחב פוליטי דמוקרטי פעיל.

במציאות בה אנשים אינם מצביעים יותר על פי הדפוסים הישנים של שייכות קבוצתית ואידאולוגית. בעולם בו קרסו רוב מערכות הייצוג הישנות והמפלגות, נוצר אט אט זן אחר של פוליטיקה, כזו המבוססת פחות על המפלגה ויותר על האישיות, פחות על הייצוג ויותר על ההזדהות. בפוליטיקה הזו הציפייה של הבוחרים היא לא שהמועמד ייצג את עמדותי שלי ואת מעמדי, אלא שהוא יהיה חלק מתהליך ההגדרה העצמי פוליטי שלי, שהוא יהיה הדבק. הזהות שלנו כקבוצה איננה קיימת א-פריורית אלא נוצרת ומתקיימת דרך דמותו של האובייקט להערצה. לכן כאשר בנט ולפיד יוצאים נגד נאומים בכנסת, בעד קיומו של משאל עם ומתעקשים לתקשר עם הציבור כמעט אך ורק דך הרשתות החברתיות, הם טוענים שהם עושים זאת כדי לקדם שיח רציונאלי אמיתי, וכדי שהם יוכלו להשמיע את קולם ללא צרימות, זיופים או הפרעות. אך למעשה הם עושים את הדבר מסיבות שונות לחלוטין, אולי אף הפוכות, המטרה שלהם היא לא הרחבתו של השיח הרציני והשקול אלא בנייתו של קהל תומכים ומעריצים מעורב ומושקע רגשית.

במבט ראשון נדמה שמדובר בגישה פסימית ומדכדכת על  פוליטיקה לא רציונלית המבוססת על עולם ריק של דימויים והערצה, אך זו רק חלק מן התמונה. בפוליטיקה של מעריצים טמונה גם, מידה מסויימת, של חידוש ונכונות למעורבות והתעניינות של הציבור בפוליטי. הרי חלק מן הבעיה של הפוליטיקה הדמוקרטית כיום, נעוץ בעובדה שהציבור מוצג כאדיש, פסיבי ומנוכר ביחס לזירה הפוליטית, לכן ייתכן שדווקא על ידי למידה מהאופן בו מצליחות תוכניות טלוויזיה וריאליטי לא רק לייצר רייטינג, אלא ממש לגבש קהל מעורב, פעיל ומצביע, גם הדמוקרטיה יכולה לחדש את הלכותיה.

הפוליטיקה היא כמובן פוליטיקה, בין אם היא ישנה או חדשה, וירטואלית או מוחשית, ישירה או ייצוגית. היא, בראש ובראשונה, מאבק על הגמוניה ועל חלוקת משאבים. אבל בשביל לזכות היום ללגיטימציה ציבורית ולתמיכת הקהל לא די לנצח בבחירות, צריך לגרום לציבור למעורבות ולהשקעה רגשית. על ידי יצירתו של הממד הרגשי ויצירתה של מחויבות, כמו זו שהייתה פעם חלק מן הפוליטיקה המפלגתית ייצוגית ניתן יהיה לרתום את הציבור לשינויים.

השאלה המעניינת כמובן היא האם יש לבנט ולפיד את הכלים לייצר סוג כזה של שיח לאורך זמן, האם הם יוכלו ליצור סוג כזה של ציבור מושקע רגשית ומעורב, ובעיקר באיזו מידה הזירות התקשורתיות המסורתיות תאפשרנה להם את הזמן והמרחב לייצר כזו אלטרנטיביה, מבלי קודם להשחיר את תדמיתם ולהמאיס את דמותם, כפי שעושים בקפדנות לכל פוליטיקאי מרגע שהפך לחלק מן הזירה.

אנטיגונה והפוליטיקאים החדשים

anti20125426_6122500_0.

בימים אלו מועלה בתיאטרון גשר בביצוע ובימוי נהדר, המחזה אנטיגונה בגרסתו של ז'אן אנוי. המחזה המבוסס על אנטיגונה של סופקלס, מספר את סיפורם הטרגי של ילדיו של אדיפוס. גורלם של שני בניו אשר הורגים זה את זה בשדה הקרב ונופלים חבוקים אל מותם, וגורלה של הבת הצעירה אנטיגונה, המקריבה את חייה על מנת להביא לקבורה את גופת אחיה, פולינקס, שהוכרז כבוגד, ואשר המלך קריאון ציווה להותיר את גופתו מחוץ לחומת העיר, מופקרת לציפורי טרף ולאוכלי נבלות, בניגוד לצו האלים, המחייב להביא את המתים לקבורה.

בגרסתו של אנוי שנכתבה והועלתה לראשונה על הבימות בימי שלטון וישי בצרפת, נשמרה המסגרת המנחה של המחזה, וכמו בטרגדיה המקורית, כל הדמויות הולכות אל סופן הטראגי ואינן יכולות להימלט מגורלן. אך בין שתי הגרסאות קיים הבדל משמעותי, בעוד אצל סופקלס מדובר בטרגדיה הכרחית, ידועה מראש, שאיננה ניתנת לשינוי. אצל אנויי הממד של הגורל הופך לבחירה. החלטה של אנטיגונה למלא את התפקיד שיעניק משמעות לחייה איננה ציווי אלוהי מוכתב, לכן, לא במקרה דמותו של הנביא הזקן טריסיאס נעלמת מגירסתו של אנויי. לאלים אין כל קשר להחלטתה של אנטיגונה, זו החלטה של הפרט האוטונומי.

בגירסתו של אנויי הממד עליו מושם דגש הוא המורכבות של החיים האנושיים, המורכבות של הפוליטיקה והקושי של הפרט לפעול בתוך המציאות הפוליטית הזו ולשנותה. אנוי כתב את המחזה בימי הכיבוש ושלטון משתפי הפעולה, ומן המחזה שלו עולה בצורה מרומזת הקריאה המצפונית להתנגד לרוע, אך גם הבנה לפאסיביות ולקבלת המציאות של הרוב הדומם. הפרשנות של תיאטרון גשר למחזה מחדדת ממד נוסף שלו. במחזה בבימויו של אריה יבגני, אין רעים מוחלטים ואין טובים מוחלטים, העולם  איננו מחולק לשחור לבן, יש בו ממדים רבים של אפור, מתקיים בו מתח מובלע בין האחריות הכבדה שיש למנהיג לחייהם של מליוני אנשים, לבין האפשרות של היחיד להחליט באופן אוטונומי לגבי חייו שלו ומעשיו.

הקונפליקט בין קריאון לאנטיגונה איננו של ציווים קטגוריאלים. קיראון אפילו מוכן ללא היסוס למחול לאנטיגונה, הוא לא זקוק לגופה שלה, הוא לא זקוק למותה בשביל לשמר את הסדר הקיים, אם היא רק תסכים לסגת מעמדתה העקרונית. קריאון של יבגני בביצוע מצויין של ו'ילוז'ני איננו הטירן שאיננו מוכן למחול על כבודו, הוא איננו דמות תאבת שלטון, ההפך, הוא אנושי, הוא פגיע הוא מעורר אמפתיה.

כך בעוד שאצל אינויי הבחירה של אנטיגונה למות ללא תוצאות היא ראויה לכבוד והערכה, ונתפסת כאקט אקזיסטנצילי של התרסה ואישוש החיים עצמם, אצל יבגני היחס שלו לאנטיגונה הוא יותר אמביוולנטי, הוא יכול להבין את יושרתה, אבל לא  בטוח שהוא מסכים עם בחירתה.  כמו שחוזר ואומר המספר המלווה את המחזה, "כל הסופים זהים, הסוף שלי, הסוף שלכם, הסוף של כולם, ההבדל הוא רק בדרך,מה שנקרא החיים".

במחזה של סופקלס העימות הוא בלתי נמנע, בין העיקרון שאסור להמרות את האלים לעיקרון של שלטון החוק, אנטיגונה וקריאון לא יכולם לשנות את עמדתם. במחזה המודרני הדבר היחיד שמטריד את קריאון הוא הקהל, הוא השאלה איך הדבר ייתפס בעיני האזרחים, מה הם יגידו. לא האלים מטרידים אותו ולא שלטון החוק, רק האופן בו הוא ייתפס בדימוי הציבורי. זו הטרגדיה האמיתית של המחזה כפי שמעלה אותו תיאטרון גשר, בין היאחזות חסרת הפשרות בעקרונות של אנטיגונה לבין הכוח המדמה בשביל קריאון. כי עבורו אין הבדל בין האחים המתים, שניהם היו אנשים קטנים ורעים, לא אכפת לו באמת עם אנטיגונה כיסתה את הגופה בחול או לא, אין אלים ואין חוק, כל עוד הדברים נותרים באזור הנסתר, כל עוד איש איננו יודע מה קרה הוא יכול ומוכן לשנות את המציאות. אבל אנטיגונה עקשנית, עקשנית עד אימה, עד אשר אפילו הקהל, למרות שאנחנו ידועים שאין דרך להצילה, מתחילים לפקפק בנחיצות של הצעד האידאליסטי שלה בעולם חסר עקרונות.

זו גם הטרגדיה שבתוכה הולכים ומסתבכים בנט ולפיד. ההבטחה לפוליטיקה חדשה, ההבטחה כי לא נתפשר על העקרונות, והחשש לדימוי מציבים אותם בין  קריאון לאנטיגונה, עוטים על עצמם חישוקים, מסתבכים בהכרזה על נכונות ללכת לבחירות נוספות, מוכנים לכאורה למות על המזבח, העיקר לשמור על הדימוי של פוליטיקה אחרת, כאילו יש פוליטיקה אחרת, כאילו אפשר להתעלם מכן שהמציאות הפוליטית היא הרבה יותר מורכבת, אפורה ויומיומית.

אבל כמו שאמר המספר, סשה דמידוב המצויין מלווה בתזמורת קאברטית,. "זה מתאים למלכים שהסוף ידוע מראש".