יונתן שפירא – משואה לתקומה

עוד לא נרגעו הרוחות מן הגראפיטי ההמתריס שרוסס על שרידי קיר בגטו בווארשה והנה כעבור חודשיים חוזר יונתן שפירא הפעם כמעפיל. כך מוצאת את עצמה ישראל, פעם אחת מוגדרת כנאצית ובפעם שנייה כגילגול של הצבא הבריטי האכזרי, שגם לאחר השואה ממשיך להתעלל ביהודים ומונע מהם להגיע לארץ הקודש.

שיחזורה של ההיסטוריה הישראלית משואה לתקומה על ידי הטייס יונתן שפירא יוצר לא רק היפוך של תפקידים בין טובים לרעים, בין רדופים לנרדפים, הוא מערער את השיח הישראלי השגור ויוצר דיוסנס המקשה להתעלם מן המשט ולפתור אותו כפעולה אנטי ישראלית של קיצונים אנטישמים.

העובדה שמכל תשעת המשתתפים בהפלגה בעיקר יונתן שפירא וניצול השואה ראובן מוסקוביץ זכו להתייחסות, אף מחדדת את הסימבוליות בהפלגתה של היאכטה ובניסיונה לפרוץ את המצור על עזה. הטייס וניצול השואה הם הרי שני הסמלים המכוננים של החברה הישראלית ושל התפיסה של משואה לתקומה. לכן בניגוד למשט המרמרה שעורר מהומה עולמית וביקורת פנימית על ההתנהלות, אבל לא על צדקת הדרך. דווקא המסע הזה יזכר בטווח הארוך כבעל משמעות סימבולית.

הדרך היחידה לקעקע את הפעולה של שפירא וחבריו היא בהגדתם כחולי נפש והזויים כפי שביטאה זאת היום הודעת משרד החוץ:

"טייס לשעבר שמתגייס לשירות החמאס ומורח כתובות נאצה על קירות גטו ורשה איננו טייס אלא אסטרונאוט. ניצול שואה שמקדש את שם רוצחי היהודים ותורם מזמנו ומהרקורד האישי שלו כדי להצדיק את מי שאינו מכיר בזכותם של יהודים לריבונות, נראה שלא למד דבר מהעבר הנורא, וחבל מאוד שאנשים כאלו חלקם תמימים חלקם נוכלים של ממש"

הנשק שמפעילה החברה והמדינה כנגד אנשים כשפירא היא הצגתם כאוייבי העם, אנשים שאיבדו את שפיותם ואינם יודעים עוד להבדיל בין טוב לרע. כך, באופן כמעט עקבי כל מי שמביע דעות מן הסוג הזה נתפס כסובל משינאה עצמית, מטירוף או משניהם. כי, מי שמתנגד למדיניות ישראל באופן אקטיבי הרי  הוא תומך במדיניות החמאס ומי שרואה בגלעד שליט שבוי ומזכיר אותו בנשימה אחת עם אלפי אסירים פלסטינאים הרי הוא עוכר ישראל. הבעיה היא שבעירוב השיח ההומניטרי, הביטחוני והפוליטי נוצר לרוב שיח של חרשים, שיח של אטימות ולכן דווקא בפעולה פרובוקטיבית כמו המשט מעוררת למחשבה ומאלצת לפחות חלק מן האנשים לצאת מתוך המובן מאליו ולשאול שאלות.

יונתן שפירא וחבריו אינם חולי נפש, הם גם לא תמימים או מנוולים, הם אנשים שלמרות הדרך הבעייתית בה בחרו מהווים סמל וסמן לנו כחברה . כי בוויכוח המתמיד הזה על עזה ועל הומניטריות אנו נוטים לשכוח כי החמאס איננו עזה וכי זכויות אדם אינן מותרות, גם לא במצב הקשה השורר באזורינו.

קשה להאמין כמה שינאה ופחד מופנים כיום  נגד המשתתפים במשט כגון זה או כנגד ישראלים הפועלים נגד מדיניותה של מדינת ישראל בנושאים כמו זכויות אדם, בנייה בשטחים, הגדר בבלעין או הריסת בתים בשיח ג'ראח. הפחד הזה לא ברור בעיקר לאור השוליות המספרית של השמאל האקטיבי בישראל. במקום לשמוח בכך שיש קולות אחרים הנותנים לנו הזדמנות לחשוב על הדברים קצת אחרת, להתבונן במציאות דרך פרספקטיבה חדשה, אנו חוששים לפקוח את העיניים ולהתבונן במציאות במבט מפוכח גם אם לא מאוד מחמיא.