שקועים בחול

בשבוע שעבר, ביום שלישי ה-18.1 נפתח בראשון לציון כנס ראש הממשלה לשפה העברית "לשון ראשון", בנוכחות ראש ממשלת ישראל. מעבר לסיוט המתמשך והלא נעים, הכרוך בסידורי האבטחה, בכל אירוע בו מופיע ראש הממשלה, ומחייב את הציבור לעבור עשרה מדורי גלאים, הצטרפה לאבטחתו של ראש הממשלה, לאחרונה, שורה ארוכה של משאיות חול עמוסות, אשר תפקידן להדוף את גלי המטענים והאיבה האורבים לראש ממשלתנו.

שורת המשאיות הפכה את סביבות היכל התרבות העירוני לאתר בניה מאולתר, קישטה את הנוף האורבני הכעור והציבה אותנו במרחק פסיעה מפקיסטן ודומותיה.

זו תמונה איומה ועצובה המעידה, יותר מאשר על דאגה לחייו של ראש הממשלה לחוסר הפרופורציות, לחוסר הסבירות ולאופן התנהלותה ההיסטרי של מדינת ישראל בכל הנוגע לביטחון אישיה הבכירים. החשש הסביר לניסיון פגיעה בחייו של ראש ממשלה איננו צריך להיות הצדקה להתנהלות בזבזנית ראוותנית, לא סבירה.

חלק מן העיקרון הדמוקרטי צריך להיות מבוסס על כך שחייו של ראש הממשלה הם יקרים ויש להגן עליהם, אך לא במחיר הפקרות כולל. דמוקרטיה אמיתית איננה יכולה להתנהל באופן בו החומות בין הנציגים והמיוצגים מאמירים כל העת. היש פלא, שנתניהו ומקורביו נותרים יותר מתמיד מנותקים מן העם, עטופים בטבעות חנק מגוננות?

בשם ביטחון המדינה נשללות, מדי יום זכויות בסיסיות, מאזרחים, ממפגינים ומקבוצות פוליטיות שונות, בשמאל ובימין. באופן קבוע, בשם הביטחון, נאסר מידע לפרסום, לכן, כאשר גם סמליה של המדינה הדמוקרטית הופכים ללא נגישים ולו מעט, הרי זה סימן לדאגה.

השב"כ כנראה לא התאושש עד היום ממחדל רצח רבין. אך כתוצאה ממנו ו בעשור האחרון כוחו והשפעתו הלכו וגדלו ואיתו גם התקציבים. כי הרי יש דברים שבהם לא ניתן לחסוך, תחומים בהם הכסף איננו מכשול. לעומת זאת בתחומים כמו כיבוי אש למשל, אין כל בעיה לעשות חשבון של סבירות והסתברות ולחתוך בתקציב על פי טבלאות סיכון.

המסקנה היחידה מחוסר המידתיות הזו, היא שראש הממשלה ראוי שיהיה אישיות בלתי רצויה באירועים חברתיים. שאל לו לצאת ממעונו או ממשרדיו. שיוותר סגור ומנותק בחדרי חדריו, ויניח לנו לנפשנו. אם לא, הייתה כוונה וודאית, בשבוע שעבר, לעלות את ראשון לציון למרומים, הצבתן של משאיות החול סביב היכל התרבות של ראשון הן רק סמל מדכדך להפיכתה הבטוחה של ישראל למדינת קסרקטין.

ראשון לציון הייתה פעם עיר שהחולות הקיפו אותה מכל עבר, ניתן היה להתגלגל במורדותיהן וללכת בהן אחר עקבות בעלי חיים שהותירו את חותמם הרגעי בחול. ראשון הייתה המושבה העברית הראשונה ובבית הספר "חביב" שבעיר החלו לראשונה ללמוד בעברית מהוססת לפני למעלה מ-120 שנה, אך אלו היו ימים שעברו ממזמן, כיום ראשון היא עיר בטון ומלט, ואת החול, ניתן כיום למצוא בסביבותיה, רק בעת ביקור אקראי בעיר, של ראש הממשלה העברי, בתקווה לא האחרון.

חופש העיתוי

חופש העיתוי
הכל היה כמעט מושלם,
תקתק כמו שעון
הפצצות פגעו ביעדן
האויב ניגר ראשון
אך לא הגענו למיצוי
הכל בגלל העיתוי.

בלי הרבה מאמץ הצליחו דוברי הממשלה להפוך את הדיון בהמשך הבנייה במזרח ירושלים ללא יותר משאלה של עיתוי. אין חשיבות לשאלות המהותיות, האם ראוי לבנות במזרח ירושלים? מהי המשמעות של הבנייה הזו? האם סביר, כי מחד, אנו מכריזים מעל כל במה כי ידינו מושטת לשלום בעוד למעשה ידינו מכוסה במלט?

כן העיתוי הוא הגורם למבוכה, אם רק היינו מתאפקים מחכים עוד יום, מחכים שביידן יחצה את איילון כדי לנסוע להרצות בתל אביב ולאחר מכן מלווים אותו בקול תרועה לשדה התעופה בן גוריון ורק ואז מפשילים שרוולים ומכסים את הארץ בשמלת בטון, הכל היה נראה אחרת.

אבל לא יכולנו להתאפק, זה כבר ממש דגדג בקצות האצבעות, האפשרות לראות במהרה בימינו את ירושלים של מטה מתאחדת עם ירושלים של מעלה ואת מערב העיר ומזרחה פושטים ידים להקיף את השכונות הערביות לחבק אותן באהבה.

במחשבה שנייה אולי העיתוי לא היה מקרי? אולי לכולם זה היה מאוד נוח? אולי זה פשוט התאים לכל המעורבים בפרשה? ביידן מצא הזדמנות לגעור בידידתה הטובה של אמריקה ושוב ל"הוכיח" כי ארצות הברית היא גם ידידה של הפלסטינאים ובעיקר מתווכת ראויה ואוביקטיבית. ביידן קיבל הזמדנות לנזוף במילים רכות בישראל ולחבק את אבו מאזן באותה עת.

לשכתו של נתניהו הרוויחה הזמדנות להראות לאמריקאים שהם צריכים להתאמץ קצת יותר וכי לישראל יש מדניות משלה בלי להכעיס יותר מדי, כלפי הפלסטינאים הוכחנו שוב שהזמן לא בהכרח עובד לטובתם ובמישור של הפוליטיקה הפנימית, הרווח הוא כפול, גם לא וויתרנו אל מול האמריקאים על מזרח ירושלים ועל עמדותינו וגם קרצנו בו בעת לימין, אשר חושש שנתניהו שינה את עורו.

השר אלי ישי העמיד אמש פני תם, "אם הייתי יודע שההחלטה תתקבל בעיתוי הזה הייתי מעכב אותה". אך העיתוי לא היה מקרי, אלי ישי אולי הצטייר לרגע כמי שאינו שולט במתרחש במשרדיו אך מאחורי הקלעים מתרבות הקריצות של יודעי החן.

אבו מאזן מצידו זכה לתמיכה אמריקאית מרבית וכך הוא שוב מופיע כמגן ירושלים וכמי שאיננו רק בובה חסרת אונים של ישראל אלא מנהיג אחראי שאיננו מפחד מעימות, עוד נדבך חשוב במאבקו נגד התחזקות החמאס.

רק דעת הקהל הישראלית נפלה במלכודת ועסקה כל היום במבוכה ובאיחור הלא אלגנטי של האורחים לארוחה עם ראש הממשלה ורעייתו. קל ומפתה לתלות את כל הבעיה בתזמון, להניח מראש שמזרח ירושלים היא מחוץ למשחק, בייחוד שהמושג מזרח ירושלים מתפרש בין גבעת זאב דרך מישור אדומים ועד מבואות בית לחם. כל כך קל לראות את כל האירוע כעוד צעד שלומיאלי חסר אחריות של הממשלה בעוד שקביעת עובודות בשטח, היא המציאות היומיומית של הנוכחות שלנו בשטחים.

ידינו מושטות לשלום מילותינו ברורות, קולנו חד וחזק רק כוונותינו אינן טהורות. או כמו שאמר דודו של המלט, בנסיונו להתפלל לאל, כאשר הבין שהטבעת מתהדקת סביבו :
מלותי עולות אל על
מחשבותיי למטה נותרות,
מילים ללא מחשבות
לעולם לשמיים לא מגיעות.