בים באוויר וביבשה – מתקפת הדה-לגיטמציה

מטס ההתרסה הפרובוקטבי של עשרות חוליגנים כבר נמצא בשערינו וישראל כולה דרוכה ומתוחה לקראתו. הפעם לא יתפסו אותנו לא מוכנים או שאננים, אנו לא שבויים בקונספציה ולא לכודים בדמיטון שווא, אנו הולכים אל משימתנו בעיניים פקוחות ובדעה מפוכחת. מתקפת הפעילים לא תצליח לסדוק את ביטחונה של מדינת ישראל ובוודאי לא תצליח להניף אל-על שלטים בגנות העם היהודי .

מאז המשט, פורץ הדרך לפני שנה, דרך ההפגנות על הגדרות בלבנון ובסוריה, ישראל לא שינתה את מדיניותה ואת התפיסה שלה לגבי האיום עליה, מפני פעילים פרו-פלסטינאים. אבל בניגוד לתמונה המצטיירת בתקשורת ובדבריה של ההנהגה הישראלית, יש יסוד לטעון, שההתנהלות הישראלית בפרשיות אלו נועדה בעיקר לצרכיי פנים.

כל המאמץ לצייר את הפעילים מרחבי העולם כמסוכנים וכאיום בטחוני אסטרטגי, נועדו להזכיר לנו, העם היושב בציון, כמה האיומים מסביבנו מוחשיים. כמה לא ראוי שבעיתות כה קשות נעסוק בשאלות כמו מחירי גבינה והנדל"ן, וכמובן, נועדו למנוע מאיתנו לחשוב, עד כמה המצב הקיים בעזה ובשטחים של כיבוש מתמשך הוא בלתי נסבל.

במחיר זול של פסבדו-מחדלים הנתפסים כמינוריים בחברה הישראלית ובעלות לא יקרה מדי של נפגעים, כמו במקרה המרמרה ובפיזור ההפגנות בגבולות. מדינת ישראל וממשלתה, זוכים בנאמנותו המיידית של הציבור הישראלי החש מאויים, כמעט אישית, אל מול גלי האוהדים הפלסטינאים המסתערים על נמלינו.

אין כמו מתקפה בינלאומית מתוקשרת כדי לחזק את ידינו, כדי שנתבונן במציאות מסביבנו ונזכר בתחושת המחנק והבידוד שהיא חלק מהוויות קיומנו כאן. מן הים, היבשה והאוויר נפתחה מתקפה ואין לנו אלא לזקוף ראשינו ולעמוד בגאווה מול כל הסבתות של העולם, אל מול גלי השטנה, מול נחילי המדוזות הצרים עלינו. כמובן שכמו המדוזות אנו יודעים שאין בכוחם לפגוע בנו, רק לצרוב את העור, לעורר תחושה לא נעימה, אך הצריבה הזו היא המפחידה אותנו. צריבה שמשמעותה חדירה לתודעה הישראלית, יצירתו של פיקפוק, כירסומה של האחדות.

אנו נוהגים לחלק את התומכים במטרה הפלסטינאית לשלושה מחנות, אנטישמים, פרו מוסלמים ומערביים תמימים שאינם מבינים את מורכבות המצב. החלוקה הזו מאפשרת לנו, לעמוד איתן אל מול הפעולות העולמיות הללו, להפוך את כולם לאוייבים נחושים ומוסכנים או לפחות שבויים עיוורים. על ידי הצגתם של הפעילים כתינוקות שבויים או מחבלים מסוכנים, כל דיון מהותי בנושא הופך לבלתי רלוונטי.

השיח הישראלי הבונה את זהותם של הפעילים מערבב את כל המינים השונים שהזכרנו, לכדי בלילה אחת, שעצם פעולתה חותרת תחת קיומה של ישראל. זאת אומרת, לא קיים מצב ביניים שכולל בתוכו הכרה בקיומה של מדינת ישראל ורצון לראות מדינה פלסטינאית לצידה, אלא רק מצבי קיצון, או שאתם איתנו או שאתם נגדנו. במסגרת התפיסה הזו כל פעיל שלום הופך ללוחם ולכן הכותרות בעיתונים נצבעות בהתאם.באתר MAKO אמש… הכותרת זועקת "חמישה פעילים פרו פלסטינאים חדרו לישראל" ב-YNET הבוקר מתכוננים לקרב ו"תופסים עמדות בנתב"ג" לקראת המטס".

אווירת המתח הזו וההיסטריה החלקית שמביעים גורמים ממשלתיים וצבאיים ושבאה לידי ביטוי בתקשורת עומדות בניגוד גמור לגודל האירוע ולחומרתו. מה שמחזק את התחושה שכל ההתכוננות הזו וכל המהומה לא נועדו רק כדי לעצור 500 איש בטרם כניסתם לישראל, אלא נועדו למנוע מהשיח להתקיים ומן הרעיונות לחלחל, ונועדו להשתיק שיחות חברתיות, כלכליות פוליטיות. הצבתו של הסכסוך בלב סדר היום הפוליטי תקשורתי, בהקשר של המשט, המטס או הצעדה נועדו לגרום לנו לבחון את פעולת הממשלה דרך העיניים הביטחוניות בלבד, כי כאשר המבט הוא ביטחוני בלבד גם הפתרונות הם בהתאם.

גם העובדה שהמאבק האמיתי באירועים מן הסוג הזה הוא תקשורתי, לא נעלם כמובן מעיניהם של קברנטי המדינה, ולכן בניגוד לתמונה העולה לעיתים מן התקשורת (בעיקר בדיעבד) של טיפול שלומיאלי או נטול שקול דעת, מודבר למעשה בהתנהלות מודעת לעצמה, המעדיפה לחטוף קצת מהלומות מן התקשורת העולמית שתראה תמונות של פעילים עצורים מגורשים, מאשר תמונות של פעילי שמאל מחבקים עצי זית או מטפסים על חומת ההפרדה או מפגינים בתוך ישראל נגד מדיניותה. כי ישראל, יותר מאשר חוששת לתדמיתה העולמית חוששת לדימוי איתו הולכים לישון בלילה אזרחיה, ומקווה שעוד שנים ארוכות נמשיך לישון ולחלום בשקט מבלי להתבונן במציאות נכוחה.

יונתן שפירא – משואה לתקומה

עוד לא נרגעו הרוחות מן הגראפיטי ההמתריס שרוסס על שרידי קיר בגטו בווארשה והנה כעבור חודשיים חוזר יונתן שפירא הפעם כמעפיל. כך מוצאת את עצמה ישראל, פעם אחת מוגדרת כנאצית ובפעם שנייה כגילגול של הצבא הבריטי האכזרי, שגם לאחר השואה ממשיך להתעלל ביהודים ומונע מהם להגיע לארץ הקודש.

שיחזורה של ההיסטוריה הישראלית משואה לתקומה על ידי הטייס יונתן שפירא יוצר לא רק היפוך של תפקידים בין טובים לרעים, בין רדופים לנרדפים, הוא מערער את השיח הישראלי השגור ויוצר דיוסנס המקשה להתעלם מן המשט ולפתור אותו כפעולה אנטי ישראלית של קיצונים אנטישמים.

העובדה שמכל תשעת המשתתפים בהפלגה בעיקר יונתן שפירא וניצול השואה ראובן מוסקוביץ זכו להתייחסות, אף מחדדת את הסימבוליות בהפלגתה של היאכטה ובניסיונה לפרוץ את המצור על עזה. הטייס וניצול השואה הם הרי שני הסמלים המכוננים של החברה הישראלית ושל התפיסה של משואה לתקומה. לכן בניגוד למשט המרמרה שעורר מהומה עולמית וביקורת פנימית על ההתנהלות, אבל לא על צדקת הדרך. דווקא המסע הזה יזכר בטווח הארוך כבעל משמעות סימבולית.

הדרך היחידה לקעקע את הפעולה של שפירא וחבריו היא בהגדתם כחולי נפש והזויים כפי שביטאה זאת היום הודעת משרד החוץ:

"טייס לשעבר שמתגייס לשירות החמאס ומורח כתובות נאצה על קירות גטו ורשה איננו טייס אלא אסטרונאוט. ניצול שואה שמקדש את שם רוצחי היהודים ותורם מזמנו ומהרקורד האישי שלו כדי להצדיק את מי שאינו מכיר בזכותם של יהודים לריבונות, נראה שלא למד דבר מהעבר הנורא, וחבל מאוד שאנשים כאלו חלקם תמימים חלקם נוכלים של ממש"

הנשק שמפעילה החברה והמדינה כנגד אנשים כשפירא היא הצגתם כאוייבי העם, אנשים שאיבדו את שפיותם ואינם יודעים עוד להבדיל בין טוב לרע. כך, באופן כמעט עקבי כל מי שמביע דעות מן הסוג הזה נתפס כסובל משינאה עצמית, מטירוף או משניהם. כי, מי שמתנגד למדיניות ישראל באופן אקטיבי הרי  הוא תומך במדיניות החמאס ומי שרואה בגלעד שליט שבוי ומזכיר אותו בנשימה אחת עם אלפי אסירים פלסטינאים הרי הוא עוכר ישראל. הבעיה היא שבעירוב השיח ההומניטרי, הביטחוני והפוליטי נוצר לרוב שיח של חרשים, שיח של אטימות ולכן דווקא בפעולה פרובוקטיבית כמו המשט מעוררת למחשבה ומאלצת לפחות חלק מן האנשים לצאת מתוך המובן מאליו ולשאול שאלות.

יונתן שפירא וחבריו אינם חולי נפש, הם גם לא תמימים או מנוולים, הם אנשים שלמרות הדרך הבעייתית בה בחרו מהווים סמל וסמן לנו כחברה . כי בוויכוח המתמיד הזה על עזה ועל הומניטריות אנו נוטים לשכוח כי החמאס איננו עזה וכי זכויות אדם אינן מותרות, גם לא במצב הקשה השורר באזורינו.

קשה להאמין כמה שינאה ופחד מופנים כיום  נגד המשתתפים במשט כגון זה או כנגד ישראלים הפועלים נגד מדיניותה של מדינת ישראל בנושאים כמו זכויות אדם, בנייה בשטחים, הגדר בבלעין או הריסת בתים בשיח ג'ראח. הפחד הזה לא ברור בעיקר לאור השוליות המספרית של השמאל האקטיבי בישראל. במקום לשמוח בכך שיש קולות אחרים הנותנים לנו הזדמנות לחשוב על הדברים קצת אחרת, להתבונן במציאות דרך פרספקטיבה חדשה, אנו חוששים לפקוח את העיניים ולהתבונן במציאות במבט מפוכח גם אם לא מאוד מחמיא.



מי מפחד מחקירה בינלאומית

לאחר שהתוכנית המבריקה לא לשתף פעולה עם וועדת גולדסטון הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, החליטה מדינת ישראל, להמשיך במדיניות אי שיתוף הפעולה גם עם ועדת חקירה שתבדוק את אירועי המשט הטורקי

על פי החלטה זו, נדמה שלממשלת ישראל, יש רק קהל יעד אחד מהותי מבחינתה והוא דעת הקהל הישראלית. כל עוד ניתן לשכנע בעקביות את הקהל הישראלי שהוועדה היא אנטישמית אנטי-ישראלית או אנטי-ציונית, הרי זה עדיף על מצב עניינים בו ישראל חלילה תשתף פעולה ולמראית עין, תיתן אישור רשמי לעובדה שבפעולותיה נפלו פגמים.

הרי אנו, הציבור הישראלי, אנו מסתפקים, בועדות בדיקה פנימיות של צה"ל. כמה נוח להשתמש בועדות בדיקה פנימיות, המסבירות לנו בפשטות, שהיו טעויות אבל לא כשלים, או אולי היו כשלים אבל לא היו שגיאות, כפי שקבעה וועדת איילנד.

דוגמא טובה, הוא דו"ח ועדת גולדסטון מסקנותיו של הדו"ח עוררו סערה בישראל, אך במהרה הם נדחו ונהפכו בשיח הישראלי למקבילה של הפרוטוקלים של זקני ציון. זאת אומרת, לא באמת חשוב, מה חושב העולם, העיקר שאת הציבור הישראלי הצלחנו לשכנע כי העולם כולו נגדנו. את מי זה מעניין, עם בסופו של דבר, האשמות רבות שהוכחשו בזמן אמת התגלו כנכונות. הנה רק בדו"ח שנשלח בשבוע שעבר לאו"ם צה"ל הבטיח שבפעם הבאה הוא כבר לא ירה פצצות זרחן, לאחר שטען בתחילה, כי לא היו דברים מעולם.

מן ההכחשות הגורפות, דרך ההודיה בלשון רפה ועד המסמך הרשמי שנשלח לאו"ם בשבוע שעבר, מתגלות להן עובדות שנוח לנו לא לשמוע אותן ושאנו מעדיפים לא לדעת על קיומן. תנו לצה"ל לבדוק את עצמו, להסיק מסקנות, לשפוט את עצמו, לנו יש בו אמון מלא. הרי הצבא הוא הגוף האמין ביותר במדינת ישראל על פי סקרי אמון הציבור. יותר אמין מבית המשפט העליון.

הרי אם ישראל טוענת כי הספינה הטורקית הייתה מלאה מחבלים שתקפו את החיילים ואף יש לה הוכחות לכך מדוע שלא תציג אותן בפני הועדה? מדוע שלא תשתף פעולה? אולי מפני שאנו מעדיפים להמשיך ולשכנע את המשוכנעים ולא לשתף פעולה עם ועדה שאולי לא תקבל את הטענות הצה"ליות. הבעיה היא, שאם נשתף פעולה לא נוכל אחר כך להאשים את הועדה ואת העולם כולו שהוא צבוע ואנטישמי, לפחות לא באותה עוצמה.

כמו בעניין ההתייצבות האוטומטית של השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה מאחורי השוטר הרוצח, לא מוקדשת מחשבה, לא רק לשאלה האם ישראל תצא טוב או רע מוועדת הבדיקה, אלא מתעלמים מן השאלה איזו מדינה אנו רוצים לחיות בה. כזו שבה שלטון החוק הוא חסר חשיבות והשקיפות עכורה, או שמא חברה הבודקת את עצמה בצורה אמיתית ולא מפחדת מן האמת. ועדות החקירה גם מטשטשות את השאלות האמיתיות, במקום לשאול למה בכלל הטלנו סגר על עזה, אם הוא לא באמת בעל חשיבות (כפי שהתגלה לאחר המשט) עוסקים בשאלה האם החיילים תודרכו נכון או לא.

ההתקפה על שלטון החוק ועל בית המשפט נובעת מתוך הנחת יסוד, שבתי המשפט לא מבינים את השטח, שקל לשפוט מן הכורסא הנוחה והמרופדת של בית המשפט העליון, בעוד המציאות היא מורכבת יותר, השוטר שירה למוות בפורץ, או היחידה שירתה פגזי זרחן, פעלו בעת קרב, ובשעת קרב מתרחשות שגיאות. לכן כל ועדת חקירה חיצונית, כל שופט המחטט בפרטי האירוע וכל ניסיון להכניס גורמים זרים לתוך החקירה, נתפסים כאיום כמהלכים שיובילו באופן ידוע מראש למציאת פגמים בפעולתה של ישראל.

אך זהו כיוון מחשבה בעייתי. גם אם הדברים נראים אחרת מן הכורסא מאשר מן החזית, עדין עליונות שלטון החוק צריכה להישמר, גם בשעת מרדף יש חוקים וגם בשעת קרב יש קווים אדומים. יותר מאשר זקוק שוטר לביטחון שהוא יכול לירות בשעת הצורך והוא יקבל גיבוי מן המערכת (מה שקורה כמעט תמיד) זקוקים האזרחים לביטחון, שכאשר הם יפגשו בכוחות הביטחון, זכויותיהם הבסיסיות תשמרנה.