אבודים בהולילנד

אל מול כל פרשת שחיתות חדשה שנחשפת גובר אי האמון של האזרח במערכת הפוליטית ומתחזקת המגמה של הציבור להתרחק מן הזירה הפוליטית ולראות בה זירה מאוסה, רקובה ולא רלוונטית לחייו. המשמעות של כך היא, שדווקא, בעת בה יותר מתמיד הזירה הפוליטית זקוקה לאזרחים שיקומו ויעשו מעשה. אזרחים שיפעלו על מנת לשנות את המציאות הפוליטית בה אנו חיים, הזירה הזו נטושה יותר מתמיד.

השחיתות הרבה הניבטת אלינו מכל עבר, פועלת פעולה הפוכה ופרדוקסלית, במקום לנער מעלינו את אבק האדישות ואת קורי השינה ולהירתם למסע ריפוי, הציבור רואה בשחיתות אות לכך שהעולם כמנהגו נוהג וכי אין טעם לצפות לשינוי. כך מבלי שנרגיש הפכה הזירה הפוליטית שלנו לנטולת מרפא, לחולה חשוכה. אם אין הבדל במי נבחר, אם כל אחת מן הבחירות שלנו תוביל בסופו של דבר לכך שנחליף מושחת אחד ברעהו, אז למה לנו לטרוח, מדוע לגשת עד הקלפי.

החיים בהולילנד מעולם לא נדמו כה מושחתים וציניים, עד כדי כך, שאדם שפוי מוצא את עצמו יושב מול אמצעי התקשורת ומאחל לכך שהכל יתגלה כשקר אחד גדול, שהפרשה תתגלה כמפוברקת וכל זאת לא מאהבת אהוד אלא מן התקווה הדלה או האמונה הנסתרת, שלא הכלרקוב בממלכת הקודש. כמה היינו רוצים עתה שעננת אבק איסלנדית, תכסה את שמי הארץ, תסתיר את בושתנו או לפחות את כיעורה של העיר.

במקום בו עמד הדגם של בית המקדש ושל ירושלים ושל העיר בימי בית שני, עומדים היום מגדלי ענק ומתבוננים בעיר בגאוותנות, ראשם בעננים ורגליהם נטועות עמוק בקרקע שעליה חלמנו שנים ארוכות ועליה נשפך דם כה רב. במקום שנצא בקילשונים ובדגלים להפגין במלא הגרון לא עוד, הטביעו אותנו ביגון ובעצבות שעיקרה את פעולתינו עוד בטרם פסענו ולו צעד אחד.

ישראל 2010 איננה עומדת להשתנות, המלחמה בפשע לא תרתיע את העבריינים ולא את ראשי הערים ולא את שרינו, כי הפיתוי הוא גדול וההזדמנויות הן רבות והייאוש שלנו מן המערכת הפוליטית וההתנתקות שלנו ממנה רק מחדדים מצב זה ומחזקים את ידיהם של המושחתים. במקום שנבעט אותם משורותינו אנו הופכים אותם למנהיגים שלנו, מתוך תפיסה שבארץ הקומיבנות רק הממזר יכול להיות מלך.

אחר כך, כאשר הממזרים מתגלים במלוא הדרם אנו נחרדים לגלות כי המלכים שלנו מושחתים, אך במקום להודות שאנו אשמים בכך ושאנו העלינו אותם למושבם, אנו מנחמים את עצמנו בפזמון הקל לעיכול, כולם מושחתים, שמשמעותו היא שלא יכולנו לעשות דבר, שהנושא היה אבוד מראש, כי אם כולם מושחתים, הרי לא משנה מה הייתה בחירתנו, התוצר היה זהה בכל מקרה.

זו איננה האמת כמובן, זו ההנחה הנוחה לנו, על מנת להרחיק את האשמה מאיתנו, אך היא לא יכולה לכסות על העובדות. אנו בוכים על השחיתות, אך לא נבחר במי שנתפס בעינינו כפראייר, לא גברי ואולי אפילו חנון.

לא משנה עם מחר יזוכו כל המעורבים בפרשת הולילנד, הנזק כבר נעשה. בתודעה הלאומית שלנו, בייצוג הפנימי של המציאות התמונה של השחיתות כבר ברורה והעובדות לא תוכלנה לשנות מציאות זו. כשם שלא צריך שטילים יפגעו במטרות ממשיות על מנת שהחרדה תתקיים, כך גם לא צריך שהשחיתות תוצג לפנינו, ראשה שמוט ועיניה מושפלות, היא כבר מילאה את כל חדרי ליבנו, היא כבר כאן בנשמתנו, מותירה אחריה בדרכה רק צל ארוך וכבד, שקשה להתנער ממנו.

הסכנה הגדולה של שחיתות פוליטית הוא הרגע בו האדישות והגועל מן המערכת הפוליטית מתרגמים את עצמם לבוז ושינאה למערכת הפוליטית כולה ולדמוקרטיה בפרט. כאשר השחיתות נתפסת כשולטת בכל, הרי אז מתחילים להיוולד רגשות אנטי פרלמנטרים ואנטי דמוקרטיים, כי בסופה של השחיתות וההפקרות מחכה תמיד בסבלנות אין קץ העריצות. אולי כפי שטען אפלטון לגבי המחזוריות המשטרית, מתוך החופש הגדול והחירות נולדת העבדות והטריניות שלעולם איננה כה רחוקה.