חיבוקים שבורים 1
"אנחנו חיים בעידן של מחבקים ומחובקים", אמר העו"ד ציון אמיר. "דמותו של קצב הושחרה ועוותה. כל חיבוק תמים הפך לעבירה – בית המשפט טעה". מתוך כתבה ב –YNET 10.8
כל חייו רצה קצב רק דבר אחד, להיות אחד מהחברה. אבל אף פעם לא חיבקו אותו מספיק, אף פעם לא עטפו אותו בדי אהבה או, בהקרה שאותה כה ביקש. תמיד הוא היה מקור ללעג או זלזול. גם אם היללו אותו, זה היה תמיד בערבון מוגבל, בגלל שהוא מהפריפריה, בגלל שהוא מזרחי. אפילו בעת הפך לנשיא מדינת ישראל, הוא זכה מצדם ליחס מתנשא. והרי הוא, כך תמיד חשב, היה צריך להיות מוקף מעריצים, היה אמור להינשא על כפיים. ראש עיר בגיל עשרים וארבע, חבר כנסת בשנות השלושים של חייו, שר ונשיא. למרות זאת הוא נשאר תמיד מחוץ למעגל, אותו מעגל שכה השתוקק להשתייך אליו. כל כך קרוב אליהם היה, עד שיכול היה לחוש בהבל פיהם, אבל תמיד משהו הפריד בינו לבינם, הותיר אותו בצד, קרוב רחוק.
אנחנו חיים בעידן של חיבוקים טען הבוקר להגנת קצב העו"ד ציון אמיר, וקצב רק חיבק אותן, חיבוק כזה אבהי, לא מיני, רק חיבוק. הוא לא הבין איך הן לא נופלות לרגליו, איך הן לא מתרשמות מהאיש ומהשגיו, איך הן לא חולמות עליו בלילות. הוא לא הבין איך הן לא נענות לחיזורים שלו, לחיבוקים שלו, אז הוא לקח מהן בכוח את אשר חשב שמגיע לו, כי לחיבוק הזה הוא היה זקוק וזכאי.
חיבוקים שבורים 2
מחאת האוהלים נשמרת כמעט בקנאות מן הזיהוי הפוליטי. רק שלא יאשימו אותם שהם שמאל או שמאל קיצוני, קומוניסטים או אנרכיסטים. הרצון העז לשמור על המחאה כביטוי חוצה גבולות, זהויות, ומחנאות, הוא ניסיון שאולי תורם לקונצנזוס המיידי ומאפשר לרבים להזדהות עם המחאה, גם אם השכנים אינם תמיד מוצאים חן בעיניהם, אך בסופו של דבר הוא ניסיון עקר. הקריאות להפריד בין שמאל וימין חברתיים לשמאל וימין פוליטים, הפכו להיות חלק מסיסמאת המחאה, אך אלו דברים בלתי אפשריים. אילו דברים שאם כל הרצון הטוב לא יכולים להחזיק מעמד, לאורך זמן. לא במקרה הימין הלאומי מוצא את עצמו מתקשה ליטול חלק במחאה. כי הימין הלאומי יודע ומבין, גם אם לעיתים רק באינטואיציה. שכאשר יעברו לעסוק במציאות ובסדר עדיפויות חדש, מהר מאוד תעלנה גם השאלות של הכיבוש, הסכסוך וההתנחלויות.
צדק חברתי הוא אולי סיסמא כללית נאה שמאחוריה יכול כל אחד להציב לעצמו חזון עצמאי של מהו צדק, אך בבוא היום, צדק חברתי דורש לחשוב גם על סוגיות פחות נוחות ואז האפשרות של השמאל והימין להתקיים יחדיו תלך ותצטמצם. הימין הלאומי מבין שבמידה והמחאה הזו תלד שינוי, השינוי הזה יבוא על חשבונם ועל חשבון המפעל המפואר שהם הקימו ברחבי השטחים.
חיבוקים שבורים 3
בכל פעם שעיר מערבית בוערת, מיד מחככים ישראלים רבים את ידיהם בהנאה של מי שמזמן כבר אמרו לאירופאים …חכו חכו, גם יומכם יבוא. הנה יעלו עליכם הזרים, המהגרים, המוסלמים וכל רמשי האדמה האחרים ולפתע הנה גם אתם, יפי הנפש המעודנים בחליפותכם, תביטו לשמים כמחפשי ישועה ולא תדעו מאיפה זה בא. והנה גם אתם לפתע תשכחו מכל כללי הנימוס ותשכחו מן המילים היפות ותחליפו את השיח שלכם בשיח אלים ובכדורי גומי. אבל כמו במקרה הרצח ההמוני בנורבגיה, מתברר במהרה כי מאחורי המהומות לא עומדים בהכרח מוסלמים וכי למרות ארבע ימים לא פשוטים רוויי אלימות, המשטרה הבריטית שומרת, לרוב, על איפוק. אפילו האזרחים עצמם התארגנו לצאת ולהגן על השכונות שלהם, ולפתע נעשה קשה להבחין באיזה צד יש יותר בני מהגרים בין הפורעים או בין משמרות הרחוב האזרחיים.
