חיבוקים שבורים

 

חיבוקים שבורים 1

"אנחנו חיים בעידן של מחבקים ומחובקים", אמר העו"ד ציון אמיר. "דמותו של קצב הושחרה ועוותה. כל חיבוק תמים הפך לעבירה – בית המשפט טעה". מתוך כתבה ב –YNET 10.8

 

כל חייו רצה קצב רק דבר אחד, להיות אחד מהחברה. אבל אף פעם לא חיבקו אותו מספיק, אף פעם לא עטפו אותו בדי אהבה או, בהקרה שאותה כה ביקש. תמיד הוא היה מקור ללעג או זלזול. גם אם היללו אותו, זה היה תמיד בערבון מוגבל, בגלל שהוא מהפריפריה, בגלל שהוא מזרחי. אפילו בעת הפך לנשיא מדינת ישראל, הוא זכה מצדם ליחס מתנשא. והרי הוא, כך תמיד חשב, היה צריך להיות מוקף מעריצים, היה אמור להינשא על כפיים. ראש עיר בגיל עשרים וארבע, חבר כנסת בשנות השלושים של חייו, שר ונשיא. למרות זאת הוא נשאר תמיד מחוץ למעגל, אותו מעגל שכה השתוקק להשתייך אליו. כל כך קרוב אליהם היה, עד שיכול היה לחוש בהבל פיהם, אבל תמיד משהו הפריד בינו לבינם, הותיר אותו בצד, קרוב רחוק.

אנחנו חיים בעידן של חיבוקים טען הבוקר להגנת קצב העו"ד ציון אמיר, וקצב רק חיבק אותן, חיבוק כזה אבהי, לא מיני, רק חיבוק. הוא לא הבין איך הן לא נופלות לרגליו, איך הן לא מתרשמות מהאיש ומהשגיו, איך הן לא חולמות עליו בלילות. הוא לא הבין איך הן לא נענות לחיזורים שלו, לחיבוקים שלו, אז הוא לקח מהן בכוח את אשר חשב שמגיע לו, כי לחיבוק הזה הוא היה זקוק וזכאי.

חיבוקים שבורים 2

מחאת האוהלים נשמרת כמעט בקנאות מן הזיהוי הפוליטי. רק שלא יאשימו אותם שהם שמאל או שמאל קיצוני, קומוניסטים או אנרכיסטים. הרצון העז לשמור על המחאה כביטוי חוצה גבולות, זהויות, ומחנאות, הוא ניסיון שאולי תורם לקונצנזוס המיידי ומאפשר לרבים להזדהות עם המחאה, גם אם השכנים אינם תמיד מוצאים חן בעיניהם, אך בסופו של דבר הוא ניסיון עקר. הקריאות להפריד בין שמאל וימין חברתיים לשמאל וימין פוליטים, הפכו להיות חלק מסיסמאת המחאה, אך אלו דברים בלתי אפשריים. אילו דברים שאם כל הרצון הטוב לא יכולים להחזיק מעמד, לאורך זמן. לא במקרה הימין הלאומי מוצא את עצמו מתקשה ליטול חלק במחאה. כי הימין הלאומי יודע ומבין, גם אם לעיתים רק באינטואיציה. שכאשר יעברו לעסוק במציאות ובסדר עדיפויות חדש, מהר מאוד תעלנה גם השאלות של הכיבוש, הסכסוך וההתנחלויות.

צדק חברתי הוא אולי סיסמא כללית נאה שמאחוריה יכול כל אחד להציב לעצמו חזון עצמאי של מהו צדק, אך בבוא היום, צדק חברתי דורש לחשוב גם על סוגיות פחות נוחות ואז האפשרות של השמאל והימין להתקיים יחדיו תלך ותצטמצם. הימין הלאומי מבין שבמידה והמחאה הזו תלד שינוי, השינוי הזה יבוא על חשבונם ועל חשבון המפעל המפואר שהם הקימו ברחבי השטחים.

חיבוקים שבורים 3

בכל פעם שעיר מערבית בוערת, מיד  מחככים ישראלים רבים את ידיהם בהנאה של מי שמזמן כבר אמרו לאירופאים …חכו חכו, גם יומכם יבוא. הנה יעלו עליכם הזרים, המהגרים, המוסלמים וכל רמשי האדמה האחרים ולפתע הנה גם אתם, יפי הנפש המעודנים בחליפותכם, תביטו לשמים כמחפשי ישועה ולא תדעו מאיפה זה בא. והנה גם אתם לפתע תשכחו מכל כללי הנימוס ותשכחו מן המילים היפות ותחליפו את השיח שלכם בשיח אלים ובכדורי גומי. אבל כמו במקרה הרצח ההמוני בנורבגיה, מתברר במהרה כי מאחורי המהומות לא עומדים בהכרח מוסלמים וכי למרות ארבע ימים לא פשוטים רוויי אלימות, המשטרה הבריטית שומרת, לרוב, על איפוק. אפילו האזרחים עצמם התארגנו לצאת ולהגן על השכונות שלהם, ולפתע נעשה קשה להבחין באיזה צד יש יותר בני מהגרים בין הפורעים או בין משמרות הרחוב האזרחיים.

אני תומך במחאה אבל…

הם לא מספיק פוליטים
הם פוליטים מדי
הם לא מספיק שמאלנים
הם שמאל קיצוני
הם לא חושבים על השכבות החלשות
הם חושבים רק על עצמם
הם רק חושבים את עצמם
הם לא חושבים.
ומה עם הערבים
ומה עם הדתיים
ומה עם האתיופים
ומה עם העובדים הזרים
מהגרי עבודה, פליטים
ומה עם הפלסטינאים…. אותם שכחתם לגמרי?
שיעברו לגור בפריפריה
שיעברו לגור אצל ההורים
שיעברו לשטחים
שיעברו לברלין

שיפסיקו לאכול סושי
שיפסיקו לעשן נרגילות.
מה הם עשו למען המדינה?
אין להם תוכנית
אין להם עתיד
אין להם ניסיון
אין להם בושה
אין להם כסף
יש להם יותר מדי כסף
הם מפונקים
הם המיטב
הם סוחבים את המדינה על הגב
הם קפיטלסטים
הם קומוניסטים
איפה הדרישות?
איזה מן דרישות אלו?
מה אתם רוצים?

המחאה נכנסת לשלב המורכב שלה, עת התאוששו מן ההלם יועצי התקשורת, מלכי הספינים, פוליטקאים מקצועיים, כל אלו שמטרתם היא אחת, להוציא בכל דרך את הרוח מן המפרשים של המחאה. לתקוף אותה, מכל כיוון אפשרי, לעטוף את המחאה בשלל ניירות עבודה, להציע שלל פתרונות בזק בעיתיים, לבודד, לבזר, למגר, להרחיק קבוצות שונות זו מזו, לפלג ובעיקר להעביר זמן ועוד זמן, עד שלכולם ימאס.

מחאת האוהלים ורוח 68 – היו מציאותיים, דרשו את הבלתי אפשרי

בתקשורת ובמשרדי הממשלה מתקשים להבין את אופן ההתנהלות של מחאת האוהלים ומנהיגיה. מה הם רוצים? מהי רשימת הדרישות? לאחר שהצליחו למשוך תשומת לב ועניין ציבורי, זועקת התקשורת,  למה הם לא קוטפים את הפירות, זה הזמן, להיות פרגמטיים, פרקטיים, עניינים. "להתמקד, למסגר, להצטמצם" בשפתו של אחד מפרשני התקשורת.

הקושי של התקשורת והממשלה לקבל את עמדת יושבי האוהלים, נובעת מכך שמעולם לא הייתה כאן מחאה מהזן הזה. מחאה שרוצה להוביל לשינוי מהותי ולא להשגים רגעים.  לכן למרות שהממשלה הציע פתרונות, המוצגים כמרחיקי לכת בנושא הדיור, המחאה מסרבת להתקפל. מסרבת לחלוץ את היתדות מן הקרקע ולגלגל את שקי השינה.

דווקא חוסר המיקוד , הוא חלק מעוצמתה של המחאה הזו, רק כך למעשה, היא יכולה לצמוח למשהו משמעותי יותר. לא עוד מאבק פרגמטי על אחוזי שכר, לא עוד הטבה למגזר כזה או אחר, לא סיבסוד זמני של מחירי הדירות, אלא מאבק אמיתי על הבית, מאבק על הזכות לחלום. להאמין שניתן להאבק גם על משהו שהוא לא בהכרח מציאותי אבל מאוד מהותי. "היו ריאליים דרשו את הבלתי אפשרי" (Soyons réalistes, demandons l'impossible ) זעקו השלטים ברחבי צרפת של מאי 68.

כאשר התבצרו אלפי סטודנטים צרפתים ברחובות פריס וברחבי צרפת במאי-יוני 68, סיסמא נוספת שליוותה את מאבקם הייתה "הדמיון לשלטון". קריאה זו גילמה בתוכה את הכוח המניע של מאבקם. תסכול דורי עמוק, הנובע מן התחושה שהשמרנות, הקיבעון והפוליטיקה האליטיסטית, מנסים להסתיר מן הדור החדש את המציאות, לעצור את מחוגי הזמן ולשמר עולם ישן ולא רלוונטי עבור דור של צעירים הדורש שינוי פוליטי, חברתי ותרבותי. הקריאה "הדמיון לשלטון" הייתה קריאה נגד הפיכתה של הדמוקרטיה לטכנוקרטיה. קריאה להחזיר מחדש את הדמוקרטיה לריבון האמיתי, לפתוח לרווחה את הדלתות הכבדות מאחוריהן מתנהלת הפוליטיקה של המחשכים. להאמין שאפשר אחרת.

הקריאה להעלות את הדמיון לשלטון, בצרפת של 68, נגמרה במפח נפש. היא נמשכה בקושי חודש שלאחריו חזר הסדר הישן על כנו. הדמיון, לא הצליח להציע סדר פוליטי חדש והתגלה בעיקרו כדמיון שלילי. דמיון המסוגל להחריב את העולם הישן אך איננו מסוגל לבנות אחד אחר במקומו.

אך הכישלון הזה היה רק כישלון חלקי. מהפכת 68 אולי לא שינתה מיד את הזירה הפוליטית, אבל היא שינתה משהו יותר עמוק ומהותי בחברה הצרפתית. היא שינתה את האופן בו צרפת מזהה את עצמה חושבת על עצמה. היא שינתה את מעמדו של דור שלם, את מעמדן של הנשים, את מערכת היחסים בין המעמדות החברתיים בצרפת. השינויים שחוללה מהפכת 68 יצרו סדר חברתי חדש, דווקא בגלל שהמהפכה נדמתה חסרת יעדים, מבולבלת ומבלבלת, היא טלטלה את החברה הצרפתית מן היסוד.

מחאת האוהלים היא  שונה מאוד במהותה ובמטרותיה, אך היא מזכירה יותר ויותר את המחאה הזו מבחינת החזון שלה, בגלל שהוא רחב, מקיף ולא ממוקד. כל דרישה קונקרטית תהפוך את הישיבה של שבועים באוהלים, לחסרת ערך. רק אם המחאה הזו תצליח להחקק בתודעה החברתית ותצליח להשפיע על סדר היום הפוליטי רעיוני של  ישראל היא תקצור את הפירות והם יהיו מקיפים יותר ומהותיים יותר מכמה התחלות בנייה מהירות.

מחאת 2011 צריכה להגיע לקלפי, צריכה להוות את הנושא המרכזי שיטריד  את המצביעים בבחירות הבאות. לא עוד ימין ושמאל, הצבועים רק בצבעי דגל הלאום, אלא ימין ושמאל חברתיים. לא עוד ימין ושמאל הנפרדים סביב הקו הירוק. מחאת האוהלים צריכה להיות קריאת תגר ולא משא ומתן עייף בחדרי חדרים עד שיצא עשן לבן, יציאה נגד האופן בו מנוהלת הפוליטיקה כיום, נגד שלטון ההון והבטון.

מהפכת 68 שינתה את סדר היום החברתי פוליטי בצרפת לשנים ארוכות, השפעתה לא הייתה מיידית ולא חד משמעית. אך רעיונתיה חילחלו והפכו לחלק מההוויה של צרפת, וזהו ההישג המהותי, כי שינויים אמיתיים המתרחשים בדמיון האזרחי דמוקרטי השפעתם רחבה יותר.