המחאה והבחירות

כאשר מתבוננים בתוצאות הצפויות בבחירות הקרובות (לפחות על פי הסקרים) קל לחשוב ולהאמין שמחאת 2011 התפוגגה ונעלמה. שבין איראן, מתנחלים וחרדים לא נותר יותר מדי מרחב פתוח, לשאלות של צדק חברתי. אפילו שלי יחמוביץ שהפכה את המימד החברתי כלכלי למרכז הכובד של מפלגת העבודה, מתקשה לשמר משהו מרוח המחאה ההיא.
יחימוביץ אולי הצליחה להחיות את מפלגת העבודה אך עושה רושם שהיא לא מצליחה לעשות דבר דומה לחברה הישראלית בכללותה. השאלה כמובן שצריכה להישאל היא מדוע? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שרק לפני שנה וחצי המונים מילאו את הרחובות במשך שבועות ועתה רק שקט מעיק שורר מעל פני המים?

בנוסף, השאלה הגדולה באמת היא, כיצד האויב המושבע של רעיונות הצדק החברתי ושל סולידריות חברתית ממשיך להוביל בביטחה בסקרים וגם נתפס כראש הממשלה שעליו סומכים רבים לא רק בשאלת הפצצה המתקתקת אלא גם בשאלת הכלכלה הנשנקת?

לתשובה, לטעמי שני חלקים הראשונה תהליכית והשנייה מדכדכת. הראשונה נובעת מכך שתהליכים חברתיים מתרחשים בקצב שונה מן האירועים עצמם. בדומה לברק והרעם המתחילים את חייהם באותה נקודה אך נפרדים זה מזה כהרף עין כך גם האירועים והשפעתם. פניה של עיר משתנות מהר יותר מלבו של בן תמותה, כתב בודלייר וליבו נחמץ אל מול הקצב המסחרר שבו הברון הוסמן שינה את את פריס ורחובותיה. כזהו לב האדם, וזו גם הסיבה שקשה לעיתים להבין שינויים דרמטיים בחברה, שהם סמויים מן העין ברוב ימות השנה וצצים רק מדי פעם מעל פני השטח. ההכרה האנושית היא איטית, לא מותאמת לעידן הבזק, לא יכולה להתמודד עם עם קצב האירועים המסחרר. המהירות הזו מובילה לכך שרבים שהיו שותפים למחאת 2011 חשים תחושת החמצה וכישלון ועיתונאים רבים כבר ארגנו למחאה החברתית של 2011 קבורת חמור. אך הדברים הם יותר מורכבים, התהלכים יותר איטיים והמחאה לא נעלמה, היא תהליכית, היא תשוב ותצוץ במערכת הפוליטית, בתרבות בחברה אך אין לצפות שהיא תשנה את החברה הישראלית בבחירות הקרובות.

מרד הסטודנטים בצרפת במאי 68 נחשב כתאריך רב משמעות בתולדות צרפת, רגע מכונן בתולדות השמאל הצרפתי וסמל להתעוררות של דור שלם של צעירים צרפתיים, שעד לאותו רגע הואשמו באגואיזם ובאינדבדואליות ולפתע קראו תיגר על מוסדות השלטון המיושנים של הפוליטיקה הצרפתית, ודרשו שקולם ישמע וקולותיהם יספרו. אך גם במקרה של מאי 68, בבחירות שהתקיימו לאחר שנה לנשיאות הצרפתית, לא התרחש כל שינוי, הימין והשמרנות המשיכו לאחוז בשילטון, הפוליטיקה הישנה ניצחה למראית עין, אך למעשה, משהו עמוק יותר ומשמעותי יותר התרחש בחברה הצרפתית, שבא לידי ביטוי בחברה הצרפתית בכל תחומי החיים, אבל לקח לו להבשיל מעל לעשור.

התשובה השנייה המדכדת, לטעמי, קשורה לכך שאין כיום בישראל אחיזה אמיתית ומהותית לתפיסה סוציאליסטית. ישראלים רבים, רוצים שינוי, או היו רוצים שהחברה הישראלית תיתן להם שירותים רבים ככל הניתן ובמחיר נמוך ככל האפשר, אבל לא באמת מוכנים לשלם על כך את המחיר ובנוסף לא באמת מוכנים לתת אמון במוסדות המדינה. כך, למרות הכשלים הרבים שמגלם בתוכו בקפיטליזם, למרות אובדן הביטחון התעסוקתי והסוציאלי, למרות תהליכים המובילים להתרחבות מעגלי העוני בישראל, עדין רוב מוחלט של הישראלים איננו תומך בחשיבה הסוציאלסטית.

במחקרי דעת קהל יש נטייה לטעון כי התמיכה בסוציאליזם היא רחבה וגם לא השתנתה מהותית בחברה הישראלית מאז שנות השישים, אך זהו נתון מטעה ולא נכון כאשר פורטים את הנתונים ולא מסתפקים בהצהרות של אנשים על עצמם. הישראלים הם סוציאליסטים בעיקרון וקפיטלסטים בפרקטיקה. הם מכירים בחשיבות של צמצום הפערים, של יצירת ביטחון סוציאלי ובמתן שירותי רווחה, אבל לא על חשבונם (ראו את המאמר הקצר של דרור וולטר שמסכם את הסקרים שנערכו בנושא משנת 1969.

כאשר אנשים יצאו לרחובות בקיץ 2011 הם יצאו בשמן של מצוקות רבות, בשמן של סיבות רבות והניסיון של המחאה לחבק את כולם ולא לתת צבע למחאה, הפך אותה למחאה של כולם ולמחאה של אף אחד. מחאה שתישא פירות אולי בעתיד רחוק יותר אבל לא כזו שנושאת בשורה לבחירות הקרובות.

בטווח הקצר ההישג הגדול של המחאה היה שהיא חשפה לעיני רבים את הקשר הסבוך בין הון לשלטון וגרמה לרבים להתבונן במציאות מזווית קצת אחרת, במישור הרחב יותר, נאלץ להמתין כנראה, לפחות עוד 4 שנים.

להבות בכיכר העיר

כאשר אדם מצית את עצמו בתוך קהל, האירוע מקבל משמעות הרבה יותר טעונה מכל סוג התאבדות אחרת (מבלי להתייחס לפיגועי התאבדות, שהם סיפור שונה). למוות בשריפה שמור מקום מיוחד ומצמרר בתרבות האנושית. זהו מוות המעורר בנו את כל אותם הקשרים תת הכרתיים, המחוברים לתפיסות ההיסטוריות תרבותיות שלנו בנושא הקרבת קורבנות.

בניגוד, לכל ניסיון התאבדות אחר, בשריפה יש עוצמה ציבורית פומבית שאיננה קיימת בצורות התאבדות אחרות. תמיד קשה לנו להתמודד עם התאבדותו של אדם, עם חיים שנמוגו, אם מה שנתפס, לרוב, כוויתור או ככישלון. אך השריפה לוקחת את הקושי הזה, צעד אחד רחוק יותר, אל נבכי האמונות הקדומות שלנו, אל המיתוסים המכוננים של החברה האנושית. כי בהצתה עצמית בניגוד לכל התאבדות אחרת, בייחוד עם היא נעשית במקום פומבי, יש משמעות החורגת מנטילת החיים של האדם במו ידיו ויש בה מישור של משמעות קולקטיבית, מעשה של מחאה ולא רק של ייאוש, מעשה שהוא חלק מפולחן קדום.

בסיפור שאנו מספרים לעצמנו על תולדות האנושות, האש היא המבדילה בין האדם הקדמון לאדם התרבותי, האש היא שאפשרה לאדם, לדמות לאלים, להיות בצלצם, לשלוט באור ובלילה, לשנות את הטבע, לבשל, זאת אומרת להוציא את הדברים ממצבם הטבעי ולהפוך אותם ליצירה אנושית.

 בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, האש מקרבת אותנו לדרגת אל, זו הסיבה בשלה האלים כה כעסו על פרומתיאוס שהעניק לבני האדם את האש, זו הסיבה שבשמה אנו מעלים קורבנות כדי לרצות את האלים. האש היא המרכיב המחבר בינינו לבין הנשגב. האש היא הכוח המעניק לבני האדם מעמד חדש והיא גם המרכיב שמאפשר לעלות השמיימה מנחה ולהתחבר לאלוהות.

האש, מכלה את הכול בדרכה, גם אם באיטיות ובייסורים, האש לא מותירה דבר מן הצלם האנושי, היא מרוקנת את התוכן ואת המעטפת ומפריחה אותם השמיימה, בדיאלוג מתעתע ואכזרי עם הבורא. לא במקרה כופרים, מכשפות, או קורבנות לצורך כפרה כללית ומוסר הציבור נשרפו למוות, מאפשרים לעולם להתנקות מזכרם ומאפשרים בשם האל לנקום. השריפה אמורה להוות מנחה לפיוס בין האדם לאלים, סמל לגדולתם ולנכונות שלנו להקריב רבות למענם. ובו בעת היא הוצאתו של האדם מן הסדר האנושי, תוך השמדת הדמיון שלו לאל והרחקתו מגדר האנושי.

לכן כאשר אנשים מציתים את עצמם גם בקונטקסט החילוני המודרני המעשה מקבל משמעות טעונה, המותירה לא רק זעזוע אלא תחושה חזקה יותר של משהו שנעשה בשם הכלל וכקורבן ציבורי. של משהו טהור, שלמרות שהוא צעד של התאבדות ניתפס כבעל עוצמה מוסרית ואמץ. מוות באש לא נתפס לרוב כצעד של אדם מיואש הבולע כדורים או קופץ מן הגשר זהו צעד מלא התרסה ובאופן מצמרר מחושב.

לסיום, הערב אני הולך להופעה של הג'ירפות ולכן לפני ההופעה ביקרתי באתר הלהקה, ובמקרה נתקלתי בשיר מאלבומם גג משנת 2006 בשם משה, שיר שבאופן מצמרר למדי מקבל משמעות טראגית בהקשר של משה סילמן שהצית את עצמו בשבוע שעבר בהפגנה בתל אביב.

משה
ג'ירפות
מילים: גלעד כהנא, רותם דרור, ארז רוסו, אסף ששון ויאיר קז
לחן: יאיר קז, אסף ששון, ארז רוסו, גלעד כהנא ורותם דרור

כל כך קשה
להתווכח עם משה
לאחר שהסתגר
שלושה חודשים הוא לא יכול לדבר…
שלושה חודשים הוא לא מוכן לוותר

כולם עולים לגג
לראות אותי בוער
שלוש שניות אני לבד
וקשה להתאפק
להבעיר את מה שנותר

לא עובר יום
בלי לקלל
לא עובר יום
בלי לקלל…

כל כך קשה להרגיע את משה
לאחר שהשתחרר
שלושה חודשים
הוא לא מפסיק לסנוור..

כולם עולים לגג
לראות אותי בוער
שלוש שניות אני לבד
וקשה להתאפק
להבעיר את מה שנותר

לא עובר יום בלי לקלל
לא עובר יום…

כל כך קשה להשאר
לאחר שהתבהר..

להשתיק את הרוב הדומם

מה משותף לחוק טל, וגבעת האולפנה? מדוע ערב המחאה לפני כשבועיים הסתיים באלימות משטרתית ולמה ההישג היחיד משמעותי, עד כה, של המחאה הוא בחוק חינוך חינם מגיל 3? לכאורה דבר אינו מחבר בין הסוגיות השונות הללו, שנמצאות על סדר היום שלנו ומכתיבות את התייחסות שלנו לפעולתם של מקבלי ההחלטות בחברה הישראלית. אך למעשה לכל אחד מן המרכיבים שציינתי יש תפקיד חשוב במערכת הפוליטית, אשר עושה מאמץ רב לרוקן את הדיון החברתי בישראל מתוכן, באמצעות מיקוד השיח הפוליטי בנושאים בטחוניים מדיניים ולא סוציאלים. ובמילים אחרות על ידי התמקדות בפוליטיקה שנועדה לרצות ולפייס את הציבור הישראלי או לפחות להרחיק אותו מן הזירה החברתית.

לכל אחד מן הנושאים הללו שציינתי בפתיח, יש השפעה על הדיון הציבורי וכוח להחליש את הדיון המהותי. כאשר מטרתו להרחיק שיח חשוב ולהפוך את הדיון הציבורי לדיון עקר, בלתי משמעותי ובלתי ראציונלי ותוך כך ולחזק בתוכו את המימד המבוסס על דעות קדומות ופחדים.

גבעת האולפנה ושלטון החוק: כמו בטקס תקופתי ידוע מראש, ישראל תכריז על מחויבותה לשלטון החוק ועל מחויבותה למנוע הקמתן של האחזויות בלתי חוקיות. והרי שלטון החוק, כידוע, יקר לליבו של הציבור הרחב, הרואה בעצמו ציבור ערכי שומר חוק, ואפילו מרגיש, לעיתים, מעט לא בנוח עם תנופת הבנייה בשטחים על אדמות פרטיות, אבל, באותה נשימה, גם מבין את המרוכבות של הבעיה וזוכר שהים הוא אותו הים.

רק שבדרך הציבור שוכח שדין אי החוקיות של גבעת האולפנה איננו שונה מדין האי חוקיות של בית אל. ושוכח גם שכל היישובים הללו בשטחים, נבנים ומתרחבים תוך פריעת חוק, זלזול והתעלמות מוחלטת (לפחות במישור הגלוי) מן השאלה, מהן ההשלכות של בנייה זו על האפשרות של דו קיום ושל פשרה אזורית עתידית. כך על ידי הפיכת כל מיני מאחזים קיקיוניים ללב הבעיה, כל יתר היישובים בשטחים מקבלים אופי של התיישבות חוקית, מוסדרת ולגיטימית. כך בקלות מבססות ממשלות ישראל את ההתיישבות הישראלית בשטחים, תוך כדי שמירה, על מראית עין, של שלטון החוק.

חוק טל הוא לחם חוקה של הפוליטיקה הישראלית, אין נושא עדיף יותר למערכת על מנת למקד את השיח הציבורי בשולי ובבלתי רלוונטי. הנה לאורך קו זה מתייצבת תמיד חזית מאוד ברורה המציבה את החילונים, כקול השפוי הקורס תחת הנטל, ואת החרדים כעלוקות נצלניות החיות על חשבוננו. הנה הנושא שתמיד ימשוך את תשומת הלב של שכבות הביניים, אך למעשה ייגמר באותו מפח נפש ובאי ניסיון לפתור את הבעיה הזו מעבר לרמה ההצהרתית.

זהו הנושא המשרת את הפוליטקאים יותר מכל, קל לאחד את השורות ואת המחנה סביב הנושא שתמיד מעורר אמוציות ורגשות כמוסיים, אך לא במקרה לא נפתר. יותר מכך, למעשה לרוב אין אינטרס למצוא פיתרון אמיתי ומהותי לבעיה הזו שיכולה להוביל את המערכת הפוליטית בקלות לסיחרור ודורשת פתרונות יצרתיים של פשרה והסדרה. כריכת שאלת ערבי ישראל בתוך הפרשה הזו, כמובן מוסיפה לו את הנפח הדרמטי על השיווין בנטל ועל ההצדקה ההיסטורית להפלייה מהותית של ציבור שלם.

חוק טל מנוצל על ידי כולם, מופז משתמש בו עתה כדי לשרוד פוליטית, נתניהו נהנה מכך שזה הנושא המרכזי, התאחדות הסטודנטים בראשות איציק שמולי נחלצה בעזרתו מהעמדה הבעייתית שלה סביב המחאה. וכמובן כל אילו שחולמים להיות מנהיגי המחר, נציגי הישראליות החילונית הפראיירית בראשות לפיד ואחרים.

אלימות המשטרה במחאה לא הייתה מקרית וגם אם לא הייתה מתוכננת בקפידה היא מהווה חלק ממהלך שמהותו לקטלג את המחאה כקיצונית, כחלק ממתקפה פוליטית של שמאל ראדיקלי ועל ידי כך להרחיק את הציבור מן המחאה ולתת לה נפח הרבה יותר קשה לעיכול. כך למרות התחושות הלא נעימות של חלקים בציבור אל מול תמונות האלימות, למרות הביקורתיות כלפי המשטרה, נראה לעת עתה שהשימוש באלימות משיג את מטרתו, הציבור מפתח יחס אמביוולנטי למחאה ומתרחק ממנה. כך הסקרים יכולים להראות תמיכה גורפת במחאה אך הרחוב מגלה תמונה אחרת. באותו הקשר אין זה מקרי שההישג המשמעותי ביותר של המחאה קשור לחוק חינוך חינם. כי על ידי הסדרת נושא זה הצליחה הממשלה ליצור מראית עין של שינוי ולתת לציבור הרחב שהוא היה מקור התמיכה של המחאה בקיץ הקודם תחושה שהממשלה קשובה לצרכיו והוציאה במידה מסויימת את העוקץ מן הצורך לשוב ולצאת לרחוב.

הם כבר לא נחמדים

המחאה בקיץ שעבר צברה פופלאריות רבה בציבור, כי הצליחה לעורר את הדימיון והצליחה לגרום לרבים לזהות את השקרים הקטנים של המציאות החברתית הכלכלית ה"שקופה". היא הצליחה גם, בגלל שהיא נתפסה כמחאה נעימה, כאירוע חברתי יותר מאשר כאירוע פוליטי. חצי מליון המפגינים שיצאו לרחוב היו חלק מהפניג מזכך, עם או בלי שלמה ארצי. מחאת הקיץ עוררה ברבים פרץ נוסטלגיה, תחושה של ישראל דמיונית של פעם, סולידרית, אותנטית ויצירתית ולא ישראל של רדיפת הבצע, האינדבדואליזם והחזירות.

החיבוק העז של הבורגנות את המחאה היה סוד עוצמתה ומה שאיפשר לה ליצור שינוי תודעתי רחב בציבור. כאשר נתניהו בחושייו המחודדים, גילה סימני בהלה מהמחאה, זה לא היה בגלל שדפני ליף באוהלה עוררה אותו מתרדמתו, אלא שהוא הבין את הפוטנציאל המאיים של המחאה הזו. לכן לקראת הקיץ הקרב, השתנה הטון, המטרה היא לא למנוע את המחאה, אין באמת קונספירציה עליונה ואין באמת ישיבות מתוחכמות של רבי יועצים הבוחשים בקלחת ביד אמונה. אבל, כן יש כאן ניסיון להפריד בין הגרעין הקשה של המאבק לבורגנות הישראלית.

המעמד הבורגני הגבוה והבינוני, היו הכוח המניע של המחאה הקודמת, הם המעמד ממנו חוששים הפוליטקאים, הם המעמד שיכול לגרום לשינוי מהותי בזירה הפוליטית, כלכלית חברתית, אך הם גם המעמד, שכאשר תחל האלימות ברחובות ישארו בבית. יצירתה של אווירה אלימה סביב ההפגנות היא המתכון הבטוח ליצירתו של חיץ בין המארגנים ואחד הכוחות המשמעותים של הזעקה הציבורית.

פירוקו של גרעין המאבק החל כבר עם הקמתה של ועדת טרכטנברג ועם הממלצותיה לקדם את חוק החינוך חינם מגיל 3 ובהמלצותיה בתחום המיסוי. טרכטנברג שוועדתו והמלצותיה נתפסו בעיני אנשי המחאה בתחילה, כועדת מיסוך מטעם הממשלה, הפכה בפחות משנה, לקנה המידה לדרישות המחאה. על יד כך עיקרה הממשלה חלק ממהות המחאה והפכה אותה לכזו הנתפסת כמוצלחת במישור המעשי ומייאשת עד כאב במישור הרעיוני.

הבורגנות הגבוהה והבינונית איננה מוכנה, באמת, לשלם את מחיר המחאה, איננה רוצה להמשיך ולממן את יתר חלקי החברה, והיא גם איננה מוכנה לשינוי מהותי. למעשה היא מקבלת כמעט במלואן את הטענות של נתניהו ומשרד האוצר על הצורך, למשל, לשמור את מסגרת התקציב ולא לפרוץ אותה, ואת הטענות על איתנותה השברירית של הכלכלה הישראלית. לכן היא מסתכלת על אירועי קיץ שנה שעברה ורואה את ההישגים כמכובדים, וזוכרת את התחושה הנפלאה, אבל האחריות והשמרנות לא יאפשרו להם להרחיב את גבולות המאבק. הפן המייאש או האווירה המלנכולית סביב המחאה הם יותר תוצר של תחושה שהפוליטיקה תמיד תישאר עכורה ומנותקת מן העם ובלתי אפשרית לשינוי .
ההתנהגות האלימה של המשטרה שגררה בעקבותיה גם תגובות אלימות של מפיגינים אמש, הם לא הגפרור שיצית את המחאה אלא לפיתתהמוות שלה. אנשי האוהלים החביבים משדרות רוטשילד מצויירים כעת, לא כאוכלי סושי מפונקים אלא כאנרכיטסטים, פורעי חוק, המחפשים להפיל את המלך מכיסאו. וכאשר המחאה לובשת צורה שונה ומתחזקת בכוחות חדשים, היא הולכת ומאבת את התמיכה הרחבה שהייתה למחאה בקיץ הקודם ואת הלגיטמציה שלה בקרב הציבור. התקשורת ששנה שעברה נכוותה ברותחין מן המחאה בהכנסותיה, כבר איננה ממהרת להציג את המציאות על מסכי הטלוויזיה של הציברו והשיח סביב המחאה באינטרנט וברשתות החברתיות, נותר מוגבל למעגלים מסויימים ומצומצמים.

כך נבנית מחאת קיץ 2012, אלימה יותר, קטנה יותר וגם אם היא תחזיק מעמד ולא תדעך, קיימת סכנה גדולה שהיא תפעל על פי מודל בילעין: אירוע המתקיים באופן טקסי וקבוע, שרבים מודעים לקיומו אבל הוא לא חלק מהוויתם ומחייהם.