חופש העיתוי

חופש העיתוי
הכל היה כמעט מושלם,
תקתק כמו שעון
הפצצות פגעו ביעדן
האויב ניגר ראשון
אך לא הגענו למיצוי
הכל בגלל העיתוי.

בלי הרבה מאמץ הצליחו דוברי הממשלה להפוך את הדיון בהמשך הבנייה במזרח ירושלים ללא יותר משאלה של עיתוי. אין חשיבות לשאלות המהותיות, האם ראוי לבנות במזרח ירושלים? מהי המשמעות של הבנייה הזו? האם סביר, כי מחד, אנו מכריזים מעל כל במה כי ידינו מושטת לשלום בעוד למעשה ידינו מכוסה במלט?

כן העיתוי הוא הגורם למבוכה, אם רק היינו מתאפקים מחכים עוד יום, מחכים שביידן יחצה את איילון כדי לנסוע להרצות בתל אביב ולאחר מכן מלווים אותו בקול תרועה לשדה התעופה בן גוריון ורק ואז מפשילים שרוולים ומכסים את הארץ בשמלת בטון, הכל היה נראה אחרת.

אבל לא יכולנו להתאפק, זה כבר ממש דגדג בקצות האצבעות, האפשרות לראות במהרה בימינו את ירושלים של מטה מתאחדת עם ירושלים של מעלה ואת מערב העיר ומזרחה פושטים ידים להקיף את השכונות הערביות לחבק אותן באהבה.

במחשבה שנייה אולי העיתוי לא היה מקרי? אולי לכולם זה היה מאוד נוח? אולי זה פשוט התאים לכל המעורבים בפרשה? ביידן מצא הזדמנות לגעור בידידתה הטובה של אמריקה ושוב ל"הוכיח" כי ארצות הברית היא גם ידידה של הפלסטינאים ובעיקר מתווכת ראויה ואוביקטיבית. ביידן קיבל הזמדנות לנזוף במילים רכות בישראל ולחבק את אבו מאזן באותה עת.

לשכתו של נתניהו הרוויחה הזמדנות להראות לאמריקאים שהם צריכים להתאמץ קצת יותר וכי לישראל יש מדניות משלה בלי להכעיס יותר מדי, כלפי הפלסטינאים הוכחנו שוב שהזמן לא בהכרח עובד לטובתם ובמישור של הפוליטיקה הפנימית, הרווח הוא כפול, גם לא וויתרנו אל מול האמריקאים על מזרח ירושלים ועל עמדותינו וגם קרצנו בו בעת לימין, אשר חושש שנתניהו שינה את עורו.

השר אלי ישי העמיד אמש פני תם, "אם הייתי יודע שההחלטה תתקבל בעיתוי הזה הייתי מעכב אותה". אך העיתוי לא היה מקרי, אלי ישי אולי הצטייר לרגע כמי שאינו שולט במתרחש במשרדיו אך מאחורי הקלעים מתרבות הקריצות של יודעי החן.

אבו מאזן מצידו זכה לתמיכה אמריקאית מרבית וכך הוא שוב מופיע כמגן ירושלים וכמי שאיננו רק בובה חסרת אונים של ישראל אלא מנהיג אחראי שאיננו מפחד מעימות, עוד נדבך חשוב במאבקו נגד התחזקות החמאס.

רק דעת הקהל הישראלית נפלה במלכודת ועסקה כל היום במבוכה ובאיחור הלא אלגנטי של האורחים לארוחה עם ראש הממשלה ורעייתו. קל ומפתה לתלות את כל הבעיה בתזמון, להניח מראש שמזרח ירושלים היא מחוץ למשחק, בייחוד שהמושג מזרח ירושלים מתפרש בין גבעת זאב דרך מישור אדומים ועד מבואות בית לחם. כל כך קל לראות את כל האירוע כעוד צעד שלומיאלי חסר אחריות של הממשלה בעוד שקביעת עובודות בשטח, היא המציאות היומיומית של הנוכחות שלנו בשטחים.

ידינו מושטות לשלום מילותינו ברורות, קולנו חד וחזק רק כוונותינו אינן טהורות. או כמו שאמר דודו של המלט, בנסיונו להתפלל לאל, כאשר הבין שהטבעת מתהדקת סביבו :
מלותי עולות אל על
מחשבותיי למטה נותרות,
מילים ללא מחשבות
לעולם לשמיים לא מגיעות.