החוק לגיוס המשילות ללא מס וללא ערך מוסף

המצוקה של יאיר לפיד, כפי שהוא עצמו העיד עליה, בראיון שהעניק לערוץ 10 ביום שישי האחרון, נובעת מחוסר הסינכרון בין הזמן הפוליטי לזמן התקשורתי. כך בעוד הזמן התקשורתי מתנהל במהירות האור, מפיץ ידיעות לכל עבר בלחיצת מקלדת עוד בטרם נבדקו דיוקם ואימותם של הדברים, הזמן הפוליטי נדמה מנותק ונשכח.

התקשורת לכודה בתוך הסחרור הזה מסיבות מגוונות, עומס המידע וריבוי המקורות מאלץ את כולם לעבוד מהר יותר, לשחרר ידיעות וכותרות בחיפזון, העיקר להיות ראשונים, לזכות בכותרת, לנצח בתחרות. ההגיון המרכזי שמכתיב את הקצב הוא הגיון השוק, האתרים זקוקים לכמה שיותר כניסות וכמה שיותר תעבורה, לכן הלחץ לשנות את הכותרות ולחדש הוא המרכיב הדומיננטי ביותר בשיח התקשורתי.

המרחב הפוליטי, כמובן, לא יכול להתעלם מהשינויים הללו בשדה התקשורתי, ולא יכול לחיות במנותק מן מקצב המציאות, אך האם הוא צריך להתחרות בו? האם הוא צריך לרדוף אחריו? לתפיסתי התשובה היא לא.

הזמן הפוליטי הוא אחר, קצב פעימות ליבו שונה, הדי.נ.איי שלו אחר ולכן כל ניסיון לחיות בהלימה עם הזמן התקשורתי סופו לייצר פוליטיקה קצרת טווח, פוליטיקה של חוסר מחשבה, פוליטיקה של כותרות.

פוליטיקה היא במידה רבה, אומנות האיטיות. היא היכולת והצורך לתת לדברים להתייצב, כדי להיטיב לזהות את השכבות השונות ואת המשקעים שלהן. פוליטיקה, היא הצורך להבונן במציאות במבט מקיף, ולתת למגוון רחב של קולות והשפעות לבוא לידי ביטוי בתהליך. אם התקשורת היא הקצף על פני המים, הפוליטיקה היא תורת המאובנים שבקרקעית.

הבעיה היא כמובן, שחוסר התיאום הזה בין הזמן התקשורתי לזמן הפוליטי, הולך ומתחדד, ריבוי האמצעים הטכנולוגים, הנגישות של המידע, הצורך המתמיד בריגוש, מותיר את הפוליטיקה כמעשה אומנות של המאה ה-19 מיושן ולא רלוונטי. אך העובדה שהפוליטיקה הדמוקרטית של ימינו נמצאת במצוקה או במשבר, איננה מובילה למסקנה שהפתרון עובר בנתיב המהיר.

הפוליטיקה בת ימינו חייבת לברוא את עצמה מחדש, לייצר כלים חדשים להתשנות. היא צריכה לחשוב אחרת על תפקידה ולמצוא את האופנים בהם ניתן להרחיב את האפשרויות של אזרחים להשתתף בדיון ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. אך למרות שהדמוקרטיה זקוקה לעידכון ושינוי, השינויים שהדמוקרטיה זקוקה להם, הפוכים מסחף הזמן התקשורתי. הדמוקרטיה צריכה להשתמש בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא מייצרת על מנת לשפר את הדמוקרטיה ולא על מנת לשמוט אותה. היא צריכה לייצר כלים להאט את התהליך ולא להאיץ אותו. אבל הפוליטיקה "החדשה" איננה באמת על סדר היום, כי הפוליטקאים הרבים שמדברים בשמה, אינם מבינים את ההפרדה, לדידם השיח הפוליטי זהה לשיח התקשורתי. ורבים מהם גם טועים, לבלבל בין השימוש באמצעים טכנולוגים חדשנים כרשתות חברתיות, כשווי ערך ליצירת סוג אחר של שיח, כאשר למעשה הם מנציחים את אותו קו מחשבה המבוסס על הגיון תקשורתי מצומצם ולא על ההגיון הדמוקרטי-פוליטי.

יאיר לפיד הוא ראש המחנה הזה. ההגיון התקשורתי הוא העיקרון המנחה אותו. התקשורת היא מרחב הזמן המפעיל אותו. השעון שלו מכוון לקצב הפעימה התקשורתי ולכן בכל פעולותיו ניתן לזהות, כמעט תמיד, את הצורך לפעול מהר, את הבהילות, את המאבק על הדימוי ולא על המהות. לפיד כמובן לא לבד, קשה מאוד להתעלם היום מן השיח התקשורתי וממהירותו, השפעתו אדירה וזמן החסד של הפוליטקאי קצר עד אימה, אך טעות גדולה יותר היא לחשוב שהזמן התקשורתי הוא הזמן הנכון. כי כאשר אנשים באים לבחון את המעשה הפוליטי, כאשר הפוליטיקה בוחנת את עצמה ואת פעולותיה, מרחב ההתייחסות איננו באמת רק הרגע, ואיננו רק הכותרת של אתמול. למרות הדימוי הנפוץ של הזיכרון הציבורי הקצר, מה שמגבש את עמדת הציבור בשאלות שונות, הוא תמיד עמוק יותר מן הנראה לעין.

המהירות משנה את היחס שלנו למרחב האישי, למרחב העירוני ולמרחב הפוליטי, ומשרתת טוב מדי ובהצלחה גדולה את ההגיון הכלכלי הניאו-ליברלי, תוך נישולם המתמיד של האיטיים והחלשים. דברים אלו של פול וירליו מספרו הנודע משנת 1986 על זמן ופוליטיקה נותרו בעלי ערך עד היום, אך עליהם, יש להוסיף את המבט בן זמננו. בעידן הדיגטלי רישתי המהירות איננה רק משרתת הגיון כלכלי של תאוצה מתמדת של הזמן, אלא למעשה כולאת אותנו בתוך "הזמן האמיתי", בתוך הווה רישתי רב עוצמה שמתוכו אנו מגדירים את עצמנו ואת המציאות שלנו. בתוך ה"זמן-הווה" הזה, הפוליטיקה הישנה של הדמוקרטיה הליברלית, מתקשה לשרוד ולשמר את הגיונה ואת תפקידיה.

אך יש לזכור, העובדה שהמהירות מכתיבה לנו את המציאות הפוליטית שלנו, איננה מכת גורל ואיננה הכרח שאין מנוס ממנו. העובדה הזו היא בסופו של דבר בחירה, תשובה לשאלה, איזה חיים אנו רוצים כקולקטיב, על איזה תפישת טוב אנו נאבקים. כי הדיקטטורה של המהירות היא מסוכנת, היא איננה עסוקה בתפישת טוב, היא עסוקה בהעמדת פנים, ביצירת דימויים, בתחרות על תשומת הלב הציבורית שלנו, עכשיו בזמן אמת, בתוך ה"זמן-הווה" הנמתח לנצח שבו אנו חיים. בתוך מציאות שבה אנו כל הזמן נותרים מחוברים ומגיבים לכל צפצוף הנייד שלנו, כדי לאשש, כל פעם מחדש את עובדת היותנו קיימים ואת עובדת היותנו חלק מהזמן ורוחו.

הבעיה היא שבתוך "הזמן-הווה" אין משמעות לדיון, אין משמעות לתהליכים, אין משמעות לאזרח, יש רק צורך מתמיד לייצר אמירות, לייצר החלטות, לייצר נראות מיידית שתחלחל תודעה הצרכנית שלנו, שלא נחשוב לרגע שאין תמורה, כי השאלה היא לא האם יצרנו חברה טובה יותר אלא האם יש די חומרים לסרטון סיכום ויראלי של מעללינו.

דמוקרטיה של מעריצים ואינטליגנציה רגשית

article_3217016757_87b988b23d_b

המהפכה הצרפתית לא הייתה מהפיכה עממית אלא מהפכתו של מעמד חדש ומתעשר שחש שלא קיבל את המקום הראוי לו בקרב האליטות הצרפתיות. כך גם, הרחשים התת קרקעיים המזעזעים את הזירה הכלכלית חברתית בישראל היום. מי שחושב שביטול עיסקת לאומי דנקנר ומחיקת החובות היא תוצאה של חוכמת ההמונים או כל סוג אחר של מעורבות ציבורית מזן חדש, מטעה או מוטעה. כמו תמיד חשוב להתבונן בדברים גם מן הצד של מי מרוויח ומי מפסיד.

בהתבוננות שכזו מגלים שמאחורי דברים  עומדים אנשים וארגונים שאינם תמימים ובוודאי אינם מהווים ביטוי קוסמי פלאי לרחשי הרחוב, אלא אנשים וארגונים הפועלים מתוך תפיסת עולם או מתוך האינטרס הפרטי מגזרי שלהם, אנשים וקבוצות שחשים שאינם זוכים היום לקבל את חלקם בשלל או מרגישים שמגיע להם יותר ורוצים להגדיל את נתחם.

תמיד, כאשר שחקנים חדשים מבקשים לפלס את דרכם למרכז הבמה, הם יעשו זאת תוך התקוממות נגד הערכים הישנים, ויציגו את עצמם כחלוצים לפני המחנה, ככאלו  המשרתים את טובת הכלל (או לפחות הרוב)  את האזרח העובד, או את זה המשרת בצבא. הם גם לרוב יציגו את עצמם כמבשריה של פוליטיקה חדשה. כאשר למעשה הם בעיקר מיטיבים לרתום את הזעם הציבורי לפעולה המכוונת לשיפור מעמדם שלהם ושל כמותם. זו איננה קונספירציה מתוחכמת וערמומית, זו בסך הכל,  דפוס שיגרתי בהתנהלותו של מאבק פוליטי כלכלי. בכל פעם שאנשים מכריזים שהם נאבקים בשם המקופחים, הנדכאים או המנוצלים, צריך גם לבדוק מי אוחז במזמרה ומי נהנה מן הפירות, בחברה החלופית שהם מציגים.

על פי הוגי האמנות החברתיות של המאות השבע עשרה והשמונה עשרה, אנו בוחרים לחיות יחדיו בחברה מתוך הבנה כי החיים החברתיים הם האמצעי היחיד שיכול להגן על בטחוננו וזכויות היסוד שלנו. ההחלטה לחיות יחדיו בחברה, על פי תפישה זו איננה נובעת מדאגה לאחר, אלא בראש ובראשונה מתוך האינטרסים האגאויסטים שלנו, מתוך תפישה של פחד קיומי מחד ורצון לשגשוג אישי מאידך. האמנה החברתית הייתה חדשנית כי הציבה את היחיד במרכז ודיברה בשם כל היחידים כולם.

אך גם הרעיון האוניברסלי של האמנות החברתיות, הוא כזה, רק למראית עין. למעשה הוא איננו מיטיב באותה מידה עם כולם. גם מאחורי השיח הזה עומדות שאלות חברתיות מעמדיות המיטיבות עם אחדים ופוגעות באחרים (נשים למשל). כדי לטשטש את העובדה שהעיקרון האוניברסלי הוא בעצם פרטיקולרי, הסכנה והאיום הקיומי צריכים להיות כל הזמן נוכחים בחברה, כאמצעי לגרום לנו לאמץ, בכל פעם מחדש, את האמנה החברתית והסדר הקיים, גם אם הם לא בדיוק משרתים אותנו ואת צרכינו באופן אישי.

בעקבות כך, פיגוע (עצוב ומתועב) כמו זה שהיה בבוסטון בעת ריצת המרתון, למשל, מוצג בהגזמה, כמתקפה על אורחות חיי המערב ועל תפיסת עולמנו. ומוביל לכך שכוחות הביטחון יכולים להשבית עיר שלמה ליממה, כמעט ללא טרוניה. העצמת האירוע מחדדת את חשיבותה של האמנה שחתמנו עם אחרים, ומבהירה את חשיבותו של הסדר החברתי הקיים. כי כאשר הפחד חוזר לרחובות, כאשר הביטחון האישי נסדק, אנו זקוקים לאשרר מחדש את ההסכם שבנינו. זו איננה לידתה של סולדיריות חדשה, זו נקודת המוצא של אישוש העצמי בתוך החברה. העובדה שכל יום נהרגים עשרות אנשים, בתאונות דרכים, או בשל זיהומי אוויר, פשיעה, ומחדלים אחרים, מתגדמת לעומת אירוע הטרור הבודד. כך, למרות שהשפעתו הממשית של הטרור היא מינורית השפעתו על התפיסה שלנו את המציאות החברתית חזקה שבעתיים.

בתוך ההקשר הזה של כוחות חדשים הפועלים וצצים בזירה החברתית פוליטית, צריך גם לבחון את התופעה של בנט ולפיד ואת טיב הברית ביניהם. בעזרתה ניתן להבין, טוב יותר, מדוע ברית זו איננה מפתיעה או יוצאת דופן ומדוע צעדיהם להחלשת מעמד הכנסת (אנאם רק במקומות שבהם לא מפריעים לי) או הבחירה במשאל-עם (במקרה של איזה הסכם שלא נראה באופן עם הפלשתינאים) אינם חלק מבוז (מודע) לדמוקרטיה, כפי שטענו מבקריהם, אלא ניסיון להגדיר את המרחב הדמוקרטי החדש בהתאם לאינטרסים הפוליטים שלהם ושל הקבוצות שהם מייצגים.

 בניגוד לפרשנות המקובלת זו איננה רק פוליטיקה של דימויים והעמדת פנים. זו אכן פוליטיקה חדשה, לא במובן שהיא ממציאה את המושג פוליטיקה מחדש (אין פוליטיקה חדשה), אלא במובן שהיא מנסה להטות את מוקדי הכוח הקבועים שלו, לעבר כיוונים חדשים, הנוחים להם יותר, ומבקשת לממש את יצירתו של מרחב פסבדו-ציבורי לא בתוך מוקדי השליטה הישנים שלו בתקשורת או בכנסת, אלא מחוץ להם. למעדה, בנט ולפיד מבקשים לבסס את תשתית הכוח הציבורי שלהם על המודל של קהילת המעריצים כפי שניסחה אותה חוקרת התקשורת ון זונן כמרחב פוליטי דמוקרטי פעיל.

במציאות בה אנשים אינם מצביעים יותר על פי הדפוסים הישנים של שייכות קבוצתית ואידאולוגית. בעולם בו קרסו רוב מערכות הייצוג הישנות והמפלגות, נוצר אט אט זן אחר של פוליטיקה, כזו המבוססת פחות על המפלגה ויותר על האישיות, פחות על הייצוג ויותר על ההזדהות. בפוליטיקה הזו הציפייה של הבוחרים היא לא שהמועמד ייצג את עמדותי שלי ואת מעמדי, אלא שהוא יהיה חלק מתהליך ההגדרה העצמי פוליטי שלי, שהוא יהיה הדבק. הזהות שלנו כקבוצה איננה קיימת א-פריורית אלא נוצרת ומתקיימת דרך דמותו של האובייקט להערצה. לכן כאשר בנט ולפיד יוצאים נגד נאומים בכנסת, בעד קיומו של משאל עם ומתעקשים לתקשר עם הציבור כמעט אך ורק דך הרשתות החברתיות, הם טוענים שהם עושים זאת כדי לקדם שיח רציונאלי אמיתי, וכדי שהם יוכלו להשמיע את קולם ללא צרימות, זיופים או הפרעות. אך למעשה הם עושים את הדבר מסיבות שונות לחלוטין, אולי אף הפוכות, המטרה שלהם היא לא הרחבתו של השיח הרציני והשקול אלא בנייתו של קהל תומכים ומעריצים מעורב ומושקע רגשית.

במבט ראשון נדמה שמדובר בגישה פסימית ומדכדכת על  פוליטיקה לא רציונלית המבוססת על עולם ריק של דימויים והערצה, אך זו רק חלק מן התמונה. בפוליטיקה של מעריצים טמונה גם, מידה מסויימת, של חידוש ונכונות למעורבות והתעניינות של הציבור בפוליטי. הרי חלק מן הבעיה של הפוליטיקה הדמוקרטית כיום, נעוץ בעובדה שהציבור מוצג כאדיש, פסיבי ומנוכר ביחס לזירה הפוליטית, לכן ייתכן שדווקא על ידי למידה מהאופן בו מצליחות תוכניות טלוויזיה וריאליטי לא רק לייצר רייטינג, אלא ממש לגבש קהל מעורב, פעיל ומצביע, גם הדמוקרטיה יכולה לחדש את הלכותיה.

הפוליטיקה היא כמובן פוליטיקה, בין אם היא ישנה או חדשה, וירטואלית או מוחשית, ישירה או ייצוגית. היא, בראש ובראשונה, מאבק על הגמוניה ועל חלוקת משאבים. אבל בשביל לזכות היום ללגיטימציה ציבורית ולתמיכת הקהל לא די לנצח בבחירות, צריך לגרום לציבור למעורבות ולהשקעה רגשית. על ידי יצירתו של הממד הרגשי ויצירתה של מחויבות, כמו זו שהייתה פעם חלק מן הפוליטיקה המפלגתית ייצוגית ניתן יהיה לרתום את הציבור לשינויים.

השאלה המעניינת כמובן היא האם יש לבנט ולפיד את הכלים לייצר סוג כזה של שיח לאורך זמן, האם הם יוכלו ליצור סוג כזה של ציבור מושקע רגשית ומעורב, ובעיקר באיזו מידה הזירות התקשורתיות המסורתיות תאפשרנה להם את הזמן והמרחב לייצר כזו אלטרנטיביה, מבלי קודם להשחיר את תדמיתם ולהמאיס את דמותם, כפי שעושים בקפדנות לכל פוליטיקאי מרגע שהפך לחלק מן הזירה.

אנטיגונה והפוליטיקאים החדשים

anti20125426_6122500_0.

בימים אלו מועלה בתיאטרון גשר בביצוע ובימוי נהדר, המחזה אנטיגונה בגרסתו של ז'אן אנוי. המחזה המבוסס על אנטיגונה של סופקלס, מספר את סיפורם הטרגי של ילדיו של אדיפוס. גורלם של שני בניו אשר הורגים זה את זה בשדה הקרב ונופלים חבוקים אל מותם, וגורלה של הבת הצעירה אנטיגונה, המקריבה את חייה על מנת להביא לקבורה את גופת אחיה, פולינקס, שהוכרז כבוגד, ואשר המלך קריאון ציווה להותיר את גופתו מחוץ לחומת העיר, מופקרת לציפורי טרף ולאוכלי נבלות, בניגוד לצו האלים, המחייב להביא את המתים לקבורה.

בגרסתו של אנוי שנכתבה והועלתה לראשונה על הבימות בימי שלטון וישי בצרפת, נשמרה המסגרת המנחה של המחזה, וכמו בטרגדיה המקורית, כל הדמויות הולכות אל סופן הטראגי ואינן יכולות להימלט מגורלן. אך בין שתי הגרסאות קיים הבדל משמעותי, בעוד אצל סופקלס מדובר בטרגדיה הכרחית, ידועה מראש, שאיננה ניתנת לשינוי. אצל אנויי הממד של הגורל הופך לבחירה. החלטה של אנטיגונה למלא את התפקיד שיעניק משמעות לחייה איננה ציווי אלוהי מוכתב, לכן, לא במקרה דמותו של הנביא הזקן טריסיאס נעלמת מגירסתו של אנויי. לאלים אין כל קשר להחלטתה של אנטיגונה, זו החלטה של הפרט האוטונומי.

בגירסתו של אנויי הממד עליו מושם דגש הוא המורכבות של החיים האנושיים, המורכבות של הפוליטיקה והקושי של הפרט לפעול בתוך המציאות הפוליטית הזו ולשנותה. אנוי כתב את המחזה בימי הכיבוש ושלטון משתפי הפעולה, ומן המחזה שלו עולה בצורה מרומזת הקריאה המצפונית להתנגד לרוע, אך גם הבנה לפאסיביות ולקבלת המציאות של הרוב הדומם. הפרשנות של תיאטרון גשר למחזה מחדדת ממד נוסף שלו. במחזה בבימויו של אריה יבגני, אין רעים מוחלטים ואין טובים מוחלטים, העולם  איננו מחולק לשחור לבן, יש בו ממדים רבים של אפור, מתקיים בו מתח מובלע בין האחריות הכבדה שיש למנהיג לחייהם של מליוני אנשים, לבין האפשרות של היחיד להחליט באופן אוטונומי לגבי חייו שלו ומעשיו.

הקונפליקט בין קריאון לאנטיגונה איננו של ציווים קטגוריאלים. קיראון אפילו מוכן ללא היסוס למחול לאנטיגונה, הוא לא זקוק לגופה שלה, הוא לא זקוק למותה בשביל לשמר את הסדר הקיים, אם היא רק תסכים לסגת מעמדתה העקרונית. קריאון של יבגני בביצוע מצויין של ו'ילוז'ני איננו הטירן שאיננו מוכן למחול על כבודו, הוא איננו דמות תאבת שלטון, ההפך, הוא אנושי, הוא פגיע הוא מעורר אמפתיה.

כך בעוד שאצל אינויי הבחירה של אנטיגונה למות ללא תוצאות היא ראויה לכבוד והערכה, ונתפסת כאקט אקזיסטנצילי של התרסה ואישוש החיים עצמם, אצל יבגני היחס שלו לאנטיגונה הוא יותר אמביוולנטי, הוא יכול להבין את יושרתה, אבל לא  בטוח שהוא מסכים עם בחירתה.  כמו שחוזר ואומר המספר המלווה את המחזה, "כל הסופים זהים, הסוף שלי, הסוף שלכם, הסוף של כולם, ההבדל הוא רק בדרך,מה שנקרא החיים".

במחזה של סופקלס העימות הוא בלתי נמנע, בין העיקרון שאסור להמרות את האלים לעיקרון של שלטון החוק, אנטיגונה וקריאון לא יכולם לשנות את עמדתם. במחזה המודרני הדבר היחיד שמטריד את קריאון הוא הקהל, הוא השאלה איך הדבר ייתפס בעיני האזרחים, מה הם יגידו. לא האלים מטרידים אותו ולא שלטון החוק, רק האופן בו הוא ייתפס בדימוי הציבורי. זו הטרגדיה האמיתית של המחזה כפי שמעלה אותו תיאטרון גשר, בין היאחזות חסרת הפשרות בעקרונות של אנטיגונה לבין הכוח המדמה בשביל קריאון. כי עבורו אין הבדל בין האחים המתים, שניהם היו אנשים קטנים ורעים, לא אכפת לו באמת עם אנטיגונה כיסתה את הגופה בחול או לא, אין אלים ואין חוק, כל עוד הדברים נותרים באזור הנסתר, כל עוד איש איננו יודע מה קרה הוא יכול ומוכן לשנות את המציאות. אבל אנטיגונה עקשנית, עקשנית עד אימה, עד אשר אפילו הקהל, למרות שאנחנו ידועים שאין דרך להצילה, מתחילים לפקפק בנחיצות של הצעד האידאליסטי שלה בעולם חסר עקרונות.

זו גם הטרגדיה שבתוכה הולכים ומסתבכים בנט ולפיד. ההבטחה לפוליטיקה חדשה, ההבטחה כי לא נתפשר על העקרונות, והחשש לדימוי מציבים אותם בין  קריאון לאנטיגונה, עוטים על עצמם חישוקים, מסתבכים בהכרזה על נכונות ללכת לבחירות נוספות, מוכנים לכאורה למות על המזבח, העיקר לשמור על הדימוי של פוליטיקה אחרת, כאילו יש פוליטיקה אחרת, כאילו אפשר להתעלם מכן שהמציאות הפוליטית היא הרבה יותר מורכבת, אפורה ויומיומית.

אבל כמו שאמר המספר, סשה דמידוב המצויין מלווה בתזמורת קאברטית,. "זה מתאים למלכים שהסוף ידוע מראש".

המלכוד של לפיד

לאן שלא יביט, לאן שלא יפנה, זמן הטורים בפייסבוק הולך ומתקצר, הלחץ הולך וגובר,
וגם אם על פי עדותו אין לו נטיה להזיע, יש לו הרבה יותר מה להפסיד.

אכן, פוליטיקה של קואליציות היא דבר אכזרי, היא מכבש לחצים שממנו איש איננו יכול לצאת כפי שבא, איש אינו יכול לצאת בתחושה של הישג. קואליציות בנויות תמיד על כך שאני מקבל דבר מה ומפקיר תחומים רבים אחרים.

חלק מהנטייה לגנות את הפוליטיקה הישראלית ולראת בה מופת של שחיתות נובע בדיוק מן הנקודה הזו, מן המקום בו כל המפלגות שבוחרות להצטרף לממשלה צריכות למכור משהו מהבטחותיהן ולפזרן עם הרוח. זה טיבו של המשחק הקואליציוני זה טיבם של החיים הפוליטיים, פשרה, פשרה , פשרה ולעיתים גם וויתור.

נו אז מה אם אנחנו רוצים גיוס מלא של החרדים מחר, לא כל מה שאנו רוצים, חייב להתקיים עכשיו ומייד. לא כל דבר שהחילונים רוצים הוא גם צודק ונכון. למרות הנטייה של מצביעי המרכז, לפיד, וחלק ממצביעי העבודה שמאל, לראות בכל האחרים אוכלי חינם ונצלנים, חברה היא דבר מאוד מורכב שקשה לדחוף למגירות, למשל, האם אותם אוכלי חינם ונצלנים, הם אילו שנהינו מפירות הצמיחה, מהקשרים הצבאיים, משליטה על מוקדי הכוח? קל להאשים, קל לכוון אל האחר את האצבע המאשימה אך שוב האמת יותר מורכבת. באותה מידה גם המתנחלים אינם מקור כל רע, הם אינם אילו שבגללם מעמד הביניים קורס, או החינוך לא מקבל את תשומת הלב הראויה. זה שוב הרבה יותר מורכב.

הפוליטיקה של השליטה בשטחים יצרה גם הרבה מקומות עבודה, תעסוקה, מפעלים, שליטה על משאבי טבע. הצמיחה הישראלית של העשורים האחרונים, לא מתסיימת בקו הירוק וישראל גם מרוויחה (בחלק מהנושאים) מאחיזתה בשטחים הללו ומתשתית ישובית עסקית שנוצרה בהם. זאת אומרת השטחים הם לא רק הוצאות, כמו שאוהבים להציג אותם ראו למשל האתר מי מרוויח מהכיבוש אבל לשבת ולצעוק כולם גזלנים ואנחנו נאנקים תחת העול זה הכי קל, כי זה מאוד ישראלי, להתעטף ולהתחפר בתחושת הפריאייריות המדומה. לעמיד פני קורבנות, בייחוד שזו אותה פרקטיקה הננקטת על ידי כל המחנות בחברה הישראלית.
כמעט באותה נשימה, גם מאוד קל להיות אידאליסטים ולא לוותר במשא ומתן ולהתעקש, אבל קל, רק לכאורה. כי לפיד עכשיו במילכוד, ימכור את עקרונותיו, יאשימו אותו שהוא פוליטיקה ישנה, יעמוד על עקרונותיו יאשימו אותו שהוא אחראי לקואליציה קיצונית. ישב בממשלה מבחן הפוליטיקה האחרת יהיה קשה מנשוא, ישב באופוזיציה יש לו סיכוי ממשי להיעלם מן המפה הפוליטית, כי המפלגה שלו מחוץ לקואליצה תתפרק לכיוונים שונים, תאבד את הצלם שטרם רכשה, אולי אפילו תנפח את נשמתה. לפיד זקוק לקואליציה כמו אוויר לנשימה. לפיד ללא השלטון יהיה בגידה ישירה ומיידית ברוב הקולות ששלחו אות לכנסת ולא רוצים שינוי אלא רוצים אותה שיטה רק עוגה אחרת.
בכלל ישראל איננה ארץ טובה לאופוזיציונרים, זו ארץ הבולדוזרים, המזיזים, המשנים את המציאות ואת גבעות החול הופכים לישוב. קשה להיות אופוזיציה אפקטיבית, שקולה נשמע, קשה יותר לשכנע שתרמת לשינוי בנוף הישראלי. לפיד באופוזיציה ועוד לפיד הישראלי המצוי הנחמד, הוא מתכון לניוון, לקמילה מהירה.
הצרה של לפיד היא שכולם יודעים זאת, הצרה שלו היא שהסוף של המשא ומתן ידוע, לכן במקום להתעקש על כל הנקודות שהביא עמו כנדוניה יכול להיות שעדיף לו להתחיל לחשוב על האופן שבו מקימים קואליציה לא מושלמת, אלא קודם כל הכי פחות גרועה ואולי אפילו כזו שמסמנת לעצמה מטרות ברות השגה.
בשביל שיהיה פה עתיד, צריך להתחיל בהווה.