אני מצלמה -דמוקרטיה בהילוך חוזר

534151-10738964-640-360

אנו חיים בעידן בו הכל חשוף, גלוי ומצולם. אנשי הציבור נמצאים כל העת תחת עינינו הפקוחה. מה שמוביל לכך שהפוליטיקה נחווית באופן המזכיר את מה שקורה בזירת הכדורגל. כיום בעזרת המצלמה קל ללכוד את שופט הכדורגל במבוכתו ובשגיאותיו, דבר ההופך משחקים רבים לחסרי ערך ומביכים. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה של כישלון וחוסר שביעות רצון המלווה את הצופים במשחקים. תחושה הגובלת לעיתים במרירות. משחק הכדורגל כמו הזירה הפוליטית מתנהל בנבדל תמידי. אין לשופט הכדורגל, לראש הממשלה, לחבר הכנסת, לאן להימלט מעין המצלמה.

לכן התאווה היחידה שנותרה היא למחזה המרהיב, תנו לנו שערים. מכרו לנו דרמה. כל היתר הופך לחסר חשיבות, למצומצם. משחק נטול שערים, גם אם הוא משחק טוב נתפס ככישלון מחפיר. אין יותר מקום לתחרות מעודנת, אנו רוצים ניצחון או השפלה, דרגות הביניים חדלו להתקיים. אך בעוד בכדורגל מדובר בסופו של דבר רק במשחק בפוליטיקה יש לכך השפעה הרת גורל.

הזירה הפוליטית מתנהלת כיום לקצב אותם תופים. המעשה הפוליטי חשוף לפנינו, או לפחות הדימוי התקשורתי שלו. אנו רואים כל העת את הפוליטיקאים בבושתם, במערומיהם. שקיפותה של הזירה הפוליטית יוצרת דה-לגיטימציה של הפוליטי ודחייה שלו, או לפחות אדישות לקיומו. השקיפות התמידית גורמת לזירה להתמקד במחוות הריקות, בטקסיות  ולא במהות. כך לדוגמה, הדיון מוסת להוצאות האישיות המופרזות של ראש הממשלה, שהוא אולי נושא חשוב, אך לא  כאשר הוא מחליף את הדיון המהותי יותר בקיצוץ במשרד הביטחון.

משחק הכדורגל בעידן התקשורת והמצלמה המקיפה אותו מכל עבר מתנהל כטרגדיה, הטעות של השופט היא בלתי נמנעת והחשיפה של הטעות הזו שוב ושוב בהילוכים חוזרים, מדגישה את הגיחוך, מדגישה את חוסר האונים של הסמכות אל מול המבט נטול הפניות של המצלמה. החזרה המעגלית על הטעות והעמדתו של השופט באור נלעג, קובעת את עליונותה של התקשורת ככלי השיפוט היחיד. כאמצעי הסמכות הבלעדי, המסוגל להשיב למשחק את כבודו.

כך משתלטת התקשורת על הזירה הפוליטית, הציבורית והספורטיבית תוך קביעת עליונותה המוכחת שוב ושוב בשידורים חוזרים. עליונות המלווה בפרשנות אנשי התקשורת, הבזים לאנשי המנגנון המנסים לעצור את הקדמה ולהילחם בעתיד. המצלמה מאפשרת לפרשני הטלוויזיה לבקר בארסיות את ההנהגה מתוך נקודת המבט של הישות העליונה שדבר איננו נסתר ממנה.

למרות שיכול להיווצר הרושם כאילו המאבק הוא על הזכות למשחק הוגן, על שינוי קטן שיאפשר לאמת להרים ראשה בגאון, מדובר קודם כל בתאווה להאדיר את הסמכות התקשורתית, לחזק אותה ובדרך לגרוף עוד הון. המטרה היא ליצור אשליה אצל הקהל, כי הוא זה שקובע, כי המשחק איננו עוד בידיו השרירותיות של הכוון או השופט או ראש הממשלה, אלא בידיה הנאמנות של המצלמה, שלעולם איננה משקרת ומתוקפה הכוח למעשה נמצא במבט שלנו, המאשר את אשר קלטה המצלמה

כמו צופי הריאליטי שעוקבים יום וליל אחר חייהם של אנשים הכלואים במרחב סגור המצולם מכל עבר, כך גם הזירות הפוליטית, הספורטיבית והציבורית עוברות תהליך של הפיכתן לחלק ממופע תקשורתי, חלק מאובייקט הצפייה. יצירתו של מתחם ריאליטי, רציף, סביב החיים הציבוריים יוצר תחושה של היכרות אינטימית עם הדמויות ושל תחושת אותנטיות שקרית. חשיפת חולשותיהם של הדמויות הציבוריות של טעויותיהם תוך הפגנת עוצמתה של התקשורת, הפועלת בשם טובת הציבור וכנציגתו, יוצרת תחושת שותפות, הרי אנחנו והמצלמה חד הם, אנחנו העדים המאשרים את חוסר האונים של המופקדים על גורלנו בהחלטותיהם ויהיה זה בקשר לאיראן, לתקציב או במשחק כדורגל.

הכנסתם של המצלמה ושל האמצעים הטכנולוגים אל תוך הספורט והפוליטיקה הופכת את הזירות הללו לפחות ופחות אנושיות. האדם, השוגה, החושב, האנושי מוחלף בשם הקריאה של ההמונים לצדק. האדם מסולק לטובת הרצון הכללי המנוסח ומונצח על ידי המצלמה. זהו חלק מתהליך הפיכתה של הזירה לאינסטרומנטלית, זירה מנותקת מן ההוויה. אין עוד מקום לשחקנים בעלי דעות, רעיונות או אידאולוגיה, כי אז הם מסכנים את ערך השוק שלהם, יש מקום רק למכונות כדורגל משומנות, או לפוליטיקאים שהם אנטי-פוליטיקאים ולשופטים שהם הערת אגב במשחק.

ניצחונה של המצלמה מוצג לנו כניצחונה של הדמוקרטיה. המצלמה, זה אנחנו הצופים, הרואים את השופט בבושתו, רואים את ראש הממשלה בעליבותו ובוחרים מי יזכה במיליון באח הגדול.

דמוקרטיה בנבדל

אנו חיים בעידן בו הכל חשוף, גלוי ומצולם. אנשי הציבור נמצאים כל העת תחת עינינו הפקוחה. היכולת שלנו ללכוד את שופט הכדורגל במבוכתו ובשגיאותיו, הופך משחקים רבים לחסרי ערך ולעיתים למביכים. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה של כישלון וחוסר שביעות רצון המלווה את המשחקים, תחושה הגובלת לעיתים במרירות. משחק הכדורגל כמו הזירה הפוליטית מתנהל בנבדל תמידי. אין לשופט הכדורגל, לראש הממשלה, לחבר הכנסת, לאן להימלט מעין המצלמה.

התאווה היחידה שנותרה היא למחזה המרהיב, תנו לנו שערים. מכרו לנו דרמה. כל היתר הופך לחסר חשיבות, למצומצם. משחק נטול שערים, גם אם הוא משחק טוב נתפס ככישלון מחפיר. אין יותר מקום לתחרות מעודנת, אנו רוצים ניצחון או השפלה, דרגות הביניים חדלו להתקיים. אך בעוד בסוף בכדורגל מדובר בסופו של דבר רק במשחק בפוליטיקה יש לכך השפעה הרת גורל.

הזירה הפוליטית מתנהלת גם היא כיום לקצב אותם תופים. המעשה הפוליטי חשוף לפנינו. או לפחות הדימוי התקשורתי שלו. אנו רואים כל העת את הפוליטיקאים בבושתם, במערומיהם. שקיפותה של הזירה הפוליטית יוצרת דה-לגיטימציה של הפוליטי ודחייה שלו, או לפחות אדישות לקיומו. השקיפות התמידית גורמת לזירה להתמקד במחוות הריקות, בטקסיות ולא במהות.

משחק הכדורגל בעידן התקשורת והמצלמה המקיפה אותו מכל עבר מתנהל כטרגדיה, הטעות של השופט היא בלתי נמנעת והחשיפה של הטעות הזו שוב ושוב בהילוכים חוזרים, מדגישה את הגיחוך, מדגישה את חוסר האונים של הסמכות אל מול המבט נטול הפניות של המצלמה. החזרה המעגלית על הטעות והעמדתו של השופט באור נלעג, קובעת את עליונותה של התקשורת ככלי השיפוט היחיד. כאמצעי הסמכות הבלעדי, המסוגל להשיב למשחק את כבודו.

כך משתלטת התקשורת על הזירה הפוליטית, הציבורית והספורטיבית תוך קביעת עליונותה המוכחת שוב ושוב בשידורים חוזרים. עליונות המלווה בפרשנות אנשי התקשורת, הבזים לאנשי המנגנון המנסים לעצור את הקדמה ולהילחם בעתיד. המצלמה מאפשרת לפרשני הטלוויזיה לבקר בארסיות את ההנהגה מתוך נקודת המבט של הישות העליונה שדבר איננו נסתר ממנה.

למרות שיכול להיווצר הרושם כאילו המאבק הוא על הזכות למשחק הוגן, על שינוי קטן שיאפשר לאמת להרים ראשה בגאון, מדובר קודם כל בתאווה להאדיר הסמכות התקשורתית לחזק אותה ובדרך לגרוף עוד הון. המטרה היא ליצור אשליה אצל הקהל, כי הוא זה שקובע, כי המשחק איננו עוד בידיו השרירותיות של הכוון או השופט או ראש הממשלה, אלא בידיה הנאמנות של המצלמה, שלעולם איננה משקרת ומתוקפה הכוח למעשה נמצא במבט שלנו, המאשר את אשר קלטה המצלמה

כמו צופי הריאליטי שעוקבים יום וליל אחר חייהם של אנשים הכלואים במרחב סגור המצולם מכל עבר, כך גם הזירות הפוליטית, הספורטיבית והציבורית עוברות תהליך של הפיכתן לחלק ממופע תקשורתי, חלק מאובייקט הצפייה. יצירתו של מתחם ריאליטי, רציף, סביב החיים הציבוריים יוצר תחושה של היכרות אינטימית עם הדמויות ושל תחושת אותנטיות שקרית. חשיפת חולשותיהם של הדמויות הציבוריות של טעויותיהם תוך הפגנת עוצמתה של התקשורת, הפועלת בשם טובת הציבור וכנציגתו, יוצרת תחושת שותפות, הרי אנחנו והמצלמה חד הם, אנחנו העדים המאשרים את חוסר האונים של המופקדים על גורלנו בהחלטותיהם ויהיה זה במשט או במשחק כדורגל.

הכנסתה של המצלמה ושל האמצעים הטכנולוגים אל תוך מערכת הספורט הופכת את הזירות הללו לפחות ופחות אנושיות. האדם, השוגה, החושב, האנושי מוחלף בשם הקריאה של ההמונים לצדק. האדם מסולק לטובת הרצון הכללי המנוסח ומונצח על ידי המצלמה. זהו חלק מתהליך הפיכתה של הזירה לאינסטרומנטלית, זירה מנותקת מן ההוויה. אין עוד מקום לשחקנים בעלי דעות, רעיונות או אידיאולוגיה, כי אז הם מסכנים את ערך השוק שלהם, יש מקום רק למכונות כדורגל משומנות, או לפוליטיקאים שהם אנטי-פוליטיקאים ולשופטים שהם הערת אגב במשחק.

ניצחונה של המצלמה מוצג לנו כניצחונה של הדמוקרטיה. המצלמה, זה אנחנו הצופים, הרואים את השופט בבושתו, רואים את ראש הממשלה בעליבותו ובוחרים מי יזכה במיליון באח הגדול.