ישראל לא תתקוף את איראן. אינני קובע זאת כמומחה צבאי ואף אינני קרוב לשולחנם או לאוזנם של מקבלי ההחלטות בישראל. יותר מכך, גם כישורי הניבוי שלי לוקים בחסר ולכך יש לי הוכחות רבות. אך למרות זאת אני מוכן להסתכן ולומר שישראל לא תתקוף באיראן וכי כל המהומה התקשורתית פוליטית סביב הסוגייה הזו אין לה כל יעד, לא של שיח ציבורי , לא של שקיפות ולא של פנייה לדעת הקהל הישראלית או העולמית אלא יש בה בעיקר את הכנתו של האליבי ליום שאחרי ויש בה מן הצורך ליצור תחושה פנים ישראלית ואולי אף כלל עולמית של נכונות ומוכנות או לפחות של יכולת.
ישראל של 2011 לא תתקוף באיראן כי בשקלול התוצאות הצפויות מתקיפה כזו לעומת אי הוודאות לגבי המשמעות הגיאו אסטרטגית של איראן גרעינית, האופציה הראשונה מנצחת ללא מאמץ. לכולם ברור שתקיפה באיראן לא תעבור ללא תגובה וכולם מבינים שהתגובה הזו תהיה עזה ומרה. כאשר התוצאה מצד אחד כה ברורה ודי חד משמעית ומן הצד השני התוצאה נותרת עלומה ולא קלה לזיהוי, קשה מאוד יהיה לקבל החלטה לצאת לפעולה.
כאשר מקבלי החלטות צריכים לקבל החלטה, הם נדרשים לבחון את האלטרנטיבות האפשרויות ואת השלכותיהן, לכן למרות אי הוודאות הכרוכה בשאלה מה טומן בחובו המחר? השוואת התוצאות האפשריות של תקיפה עתידית שכזו את איראן או של אי תקיפה לא תותיר לדמיון הרבה סימני שאלה.
היכולת של מקבלי ההחלטות לדמיין את העתיד אחרי תקיפה או אם לא תתקיים תקיפה היא שתקבע בשאלה, האם מערכת קבלת ההחלטות בישראל תתגייס בעד או נגד פעולה צבאית באיראן. לכן, לאור המידע הגלוי בנושא ולאור בחינת האלטרנטיבות, קשה להאמין שישראל יכולה לשקול באופן רציני תקיפה. כל רשימת הסכנות המציגות את האיום של איראן אטומית ושל מציאות אזורית אסטרטגית חדשה ומורכבת שהמערב לא יכול להסכים לקיומה, מתגמדות אל מול הוודאות של התלקחות אזורית אלימה והרסנית.
ישראל לא תתקוף באיראן כי היא החליטה כנראה כבר די ממזמן שהתקפה כזו איננה אפשרית ואיננה רצוייה גם אם תצלח צבאית. לכן ישראל נותרה עם נשק אחד בלבד, הקרב התקשורתי. בעוד בישראל מתווכחים בעיקר בשאלה האם הנושא צריך או שלא צריך לעלות לסדר היום והאם זו שאלה שהציבורי יכול בכלל לענות עליה או להתמודד עמה, למעשה, הסוגייה הוכרעה וכבר לא נמצאת על שולחנם של מקבלי ההחלטות. הם מבחינתם זקוקים למראית העין להוכחה שהם שקלו את כל האפשרויות ובחנו את כל הדרכים רק על מנת להגיע למסקנה שתקיפה כזו היא בלתי אפשרית או לפחות בעייתית.
במשחק הפצצה האיראנית והתקיפה הישראלית שני הצדדים מנסים להוכיח שהם לא משחקים על פי הלוגיקה והרציונאל הקונבנציונלי. לשני הצדדים יש מה להרוויח מכך שהעולם יחשוב שהם מוכנים לשבור את הכלים ולהיות המשוגעים הבלתי צפויים של האזור. אבל המציאות, כדרכה, היא כמעט תמיד, אפרורית יותר. כל צד שוקל ובוחן גם צדדים פרגמטיים רציונאלים ופועל מתוך הגיון מורכב שאיננו משולל לוגיקה. המימד התקשורתי, ציבורי מקבל מימדים תיאטרלים, מימדים של מלחמת גוג ומגוג של משחק אימה אך כמו במלחמה הקרה ולמרות שאנחנו והאיראנים לא דומים לאמריקאים והרוסיים של שנות המלחמה הקרה, האימה ממלאת תפקיד ומחייבת את מקבלי ההחלטות להגביל את היצרתיות שלהם. בזירה הציבורית תקשורתית לעומת זאת, ניתן לשחרר את הרסן ואת הלשונות. דרך אגב, אני מרשה לעצמי לכתוב תחזית כזו על העתיד מתוך הנחה שאם היא תתבדה לא יהיה כאן איש להעמיד אותי על טעותי.
