בואו נזרוק את הפצצה

ישראל לא תתקוף את איראן. אינני קובע זאת כמומחה צבאי ואף אינני קרוב לשולחנם או לאוזנם של מקבלי ההחלטות בישראל. יותר מכך, גם כישורי הניבוי שלי לוקים בחסר ולכך יש לי הוכחות רבות. אך למרות זאת אני מוכן להסתכן ולומר שישראל לא תתקוף באיראן וכי כל המהומה התקשורתית פוליטית סביב הסוגייה הזו אין לה כל יעד, לא של שיח ציבורי , לא של שקיפות ולא של פנייה לדעת הקהל הישראלית או העולמית אלא יש בה בעיקר את הכנתו של האליבי ליום שאחרי ויש בה מן הצורך ליצור תחושה פנים ישראלית ואולי אף כלל עולמית של נכונות ומוכנות או לפחות של יכולת.

ישראל של 2011 לא תתקוף באיראן כי בשקלול התוצאות הצפויות מתקיפה כזו לעומת אי הוודאות לגבי המשמעות הגיאו אסטרטגית של איראן גרעינית, האופציה הראשונה מנצחת ללא מאמץ. לכולם ברור שתקיפה באיראן לא תעבור ללא תגובה וכולם מבינים שהתגובה הזו תהיה עזה ומרה. כאשר התוצאה מצד אחד כה ברורה ודי חד משמעית ומן הצד השני התוצאה נותרת עלומה ולא קלה לזיהוי, קשה מאוד יהיה לקבל החלטה לצאת לפעולה.

כאשר מקבלי החלטות צריכים לקבל החלטה, הם נדרשים לבחון את האלטרנטיבות האפשרויות ואת השלכותיהן, לכן למרות אי הוודאות הכרוכה בשאלה מה טומן בחובו המחר? השוואת התוצאות האפשריות של תקיפה עתידית שכזו את איראן או של אי תקיפה לא תותיר לדמיון הרבה סימני שאלה.

היכולת של מקבלי ההחלטות לדמיין את העתיד אחרי תקיפה או אם לא תתקיים תקיפה היא שתקבע בשאלה, האם מערכת קבלת ההחלטות בישראל תתגייס בעד או נגד פעולה צבאית באיראן. לכן, לאור המידע הגלוי בנושא ולאור בחינת האלטרנטיבות, קשה להאמין שישראל יכולה לשקול באופן רציני תקיפה. כל רשימת הסכנות המציגות את האיום של איראן אטומית ושל מציאות אזורית אסטרטגית חדשה ומורכבת שהמערב לא יכול להסכים לקיומה, מתגמדות אל  מול הוודאות של התלקחות אזורית אלימה והרסנית.

ישראל לא תתקוף באיראן כי היא החליטה כנראה כבר די ממזמן שהתקפה כזו איננה אפשרית ואיננה רצוייה גם אם תצלח צבאית. לכן ישראל נותרה עם נשק אחד בלבד, הקרב התקשורתי. בעוד בישראל מתווכחים בעיקר בשאלה האם הנושא צריך או שלא צריך לעלות לסדר היום והאם זו שאלה שהציבורי יכול בכלל לענות עליה או להתמודד עמה, למעשה, הסוגייה הוכרעה וכבר לא נמצאת על שולחנם של מקבלי ההחלטות. הם מבחינתם זקוקים למראית העין להוכחה שהם שקלו את כל האפשרויות ובחנו את כל הדרכים רק על מנת להגיע למסקנה שתקיפה כזו היא בלתי אפשרית או לפחות בעייתית.

 במשחק הפצצה האיראנית והתקיפה הישראלית שני הצדדים מנסים להוכיח שהם לא משחקים על פי הלוגיקה והרציונאל הקונבנציונלי. לשני הצדדים יש מה להרוויח מכך שהעולם יחשוב שהם מוכנים לשבור את הכלים ולהיות המשוגעים הבלתי צפויים של האזור. אבל המציאות, כדרכה, היא כמעט תמיד, אפרורית יותר. כל צד שוקל ובוחן גם צדדים פרגמטיים רציונאלים ופועל מתוך הגיון מורכב שאיננו משולל לוגיקה. המימד התקשורתי, ציבורי מקבל מימדים תיאטרלים, מימדים של מלחמת גוג ומגוג של משחק אימה אך כמו במלחמה הקרה ולמרות שאנחנו והאיראנים לא דומים לאמריקאים והרוסיים של שנות המלחמה הקרה, האימה ממלאת תפקיד ומחייבת את מקבלי ההחלטות להגביל את היצרתיות שלהם. בזירה הציבורית תקשורתית לעומת זאת, ניתן לשחרר את הרסן ואת הלשונות. דרך אגב, אני מרשה לעצמי לכתוב תחזית כזו על העתיד מתוך הנחה שאם היא תתבדה לא יהיה כאן איש להעמיד אותי על טעותי.

חרם פיפיות

כאשר נזקקים לחקיקה על מנת להעניק לגיטימציה למוצרים שבאים מן השטחים, זו העדות הטובה ביותר למצוקה שבה נמצא הימין הישראלי. כך למרבה הפלא, למרות היותו בשלטון ולמרות שהוא נהנה מתמיכת הרוב, מתקיים הימין בפחד, בתחושת מחנק הולכת ומתגברת והולך ומתרחק מן הנורמות הבסיסיות ביותר של חברה דמוקרטית, מנצל את עוצמתו הזמנית ומחסל את שרידי הליבה המאחדת המאפשרת לחברה מקטובת להמשיך ולהתקיים יחדיו.

חוק החרם שעבר אתמול בקריאה ראשונה ושניה בכנסת הוא הדבר הטוב ביותר שקרא לתומכי המרכז-שמאל בישראל, כי הוא מחייב גם אנשים החיים את רוב ימות השנה בתוך בועה מגוננת, הרחק מן המחשבה הפוליטית, להגיב. הוא מחייב כל אזרח לנקוט עמדה, להבין שהוא חלק ממאבק שדורש ממנו להתצייב באחד מצידי המחנה. זה חוק שיתגלה במהרה כחרב פיפיות, שלא יחזק את תוצרת השטחים, אלא יבדל אותה, יעצים את המאבק, יחדד את ההבדלים ומסייע לחסל את התחומים האפורים של אי הוודאות.

כעיקרון אני נגד חרם מוצרים מן ההתנחלויות, כי התפיסה שלי את הסכסוך הישראלי פלסטיני היא תפיסה של מאבק בין שבטי, מאבק פוליטי, שבו ההכרעה על הגבולות היא הכרחית אך בוודאי לא חד משמעית. אין הבדל מהותי בין קווי 47, 48 או 67 כל עוד לא נחתם הסכם. שאלת המהות היכן מתחיל הכיבוש ומסתיים הצדק היא מאוד מורכבת וקוי 67 הם נקודת חלוקה היסטורית מקרית ולא נקודה עקרונית מהותית. טיב הסכסוך בין הצדדים הוא שאלה של הכרה ולא רק של זכות. בין זכות האבות, לזכות השיבה, בין חלוקת הארץ לשני עמים בשנת 47 לשטחים שנכבשו במלחמת העצמאות, בין שאלות של עוול וצדק.

זאת אומרת השאלה המהותית היא הכרה של כל צד בזכות קיומו של הצד השני ובזכות שלו למדינה עצמאית חופשית, מתוקף קיומם כאן ועכשיו, לכן, למרות שאני תומך בכל מעודי בחלוקת הארץ ובפינוי ההתנחלויות, האמנתי שחרם הוא צעד בעיתי מדי, שלא מאפשר לקיים דיון במהותי והופך כל חרם על תוצרת ישראלית או אקדמיה ישראלית באשר מקורותיה ללגיטימית, בייחוד שהקריאה להחרים את ישראל בעולם מלווה בתפיסה של שגויה של ישראל כמדינה קולניאליסטית.

החקיקה של אתמול משנה את פני הדברים ומובילה אותי למסקנה, כי מעתה יש להתייצב לצד הקוראים להחרמה של מוצרים מן השטחים. מרגע שכללי היסוד הופרו, מרגע שזכויות הפרט וזכויות המיעוט שונו, הרי גם כללי המשחק משתצנים. יותר מכך, אף הייתי מגדיל ואומר שאין לפנות לבג"ץ. כי הרי הפניה לבג"ץ תשרת את ממשלת נתניהו ואת יתר אנשי הימין שיודעים שהם טיפסו על עץ גבוה מדי, ששורשיו לא עמוקים וצמרתו שפופה. כולם עתה מחכים להחלטת בית המשפט שיאפשר לשלטון החוק לומר את המילה האחרונה, ויאפשר לחלקם לרדת מן העץ , כמנצחים ויאפשר לראש הממשלה ליהנות מכל העולמות, גם תמך וגם לא שילם את המחיר.

התערבותו של בית המשפט העליון בנושא החוקתיות של החוק, תגרור את בית המשפט שוב אל תוך הקלחת הפוליטית, ותחתום את מהותו, כמעוזו של השמאל, כמפלטם של "הרשעים". ולכן, אני הייתי בוחר במקרה הזה, שהמאבק לא יוכרע בבית המשפט אלא ברחוב, בבלוגים, מעל דפי העיתונות ובזירה הציבורית. אל נניח לבית המשפט לעשות עבורנו את העבודה השחורה. זו העת של הציבור להצביע ברגליו, בידיו ובפיו ולהפוך את חוק החרם לחוק מגוחך עוד בטרם יבשה חותמת הנשיא על החוק.

ואלס מן הבופור עד עג'מי

הלילה, בפעם השלישית ברציפות, ינסה ניסה סרט ישראלי לזכות בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. למרות שלכאורה שלושת הסרטים הישראלים שזכו להגיע למעמד זה שונים מאוד אחד מן השני, בוודאי השניים הראשונים מן השלישי, עג'מי, למעשה רב המשותף ביניהם. בשלושת הסרטים, בופור, ואלס עם בשיר ועג'מי, גיבורי הסרטים הם שבויים בידי המציאות, החזקה מהם ושולטת בהם. בשלושת הסרטים הגיבורים הם קורבנות של נסיבות. אנשים מן היישוב, שההיסטוריה כפתה עליהם להיות ניצבים משותקים ושותקים באחת מעלילותיה הטראגיות.

הדטרמיניזם המכתיב את קורות הגיבורים, הוא גם אחד הגורמים (מעבר ליצרתיות ולכישרון) אשר הופך את הסרטים הללו לכה מצליחים בעולם. כך מביט העולם במציאות הישראלית, כמציאות נטולת פתרון, מציאות שבה יהודים וערבים הם קורבנות של ההיסטוריה, קורבנות של אין מוצא, בשל העדר פתרון לסכסוך. כך מתוך ההכרח ומחוסר האונים מקבל הסכסוך משמעות טראגית אוניברסלית.

הדמויות פועלות, בשלושת הסרטים, בתוך מציאות שהם לא מבינים אותה ואשר הם מתקשים לראות אותה בהקשר רחב יותר. לכן כל שנותר להם הוא רק לנסות לשרוד, או בעיקר לרחם על עצמם. כמו אידה גיבורת ספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות" הנקלעת בעל כורחה אל אימת מלחמת העולם השנייה והופכת כמו רבים אחרים לקורבן של אותה סופה משתוללת, כך גם גיבורינו הם כולם ניצבים נטולי משמעות אל מול המציאות. בהבדל אחד קטן, בעוד, אידה היא אשה ממוצא יהודי, המגדלת לבדה שני ילדים באחת מן התקופות האפלות ביותר של המאה ה-20 גיבורי בופור וואלס עם בשיר, הם חיילים חמושים, אפילו בע'גמי המציאות בתוכה פועלות הדמויות איננה כה קיצונית כמו מלחמת העולם השנייה.

הייאוש הפוליטי המאפיין את העשור האחרון בישראל מאז פרוץ האינתיפדה השנייה אשר מקורותיו בתפיסה שהפכה לסיסמתו של דור שלם, כי "אין שותף", הפך גם בקולנוע הישראלי לקינה על המציאות בתוכה אנו חיים, מציאות שאנו כולם קורבנותיה. בבופור יושבים החיילים ומחכים לפגז ולחלל הבא, מלאי רחמים עצמיים, שורדים במציאות שהם לא מבינים בה את תפקידם, מוקפים בקיום של אי ודאות שרירותית. בואלס עם בשיר, שנים ארוכות לאחר המלחמה מנסה ארי פולמן להבין את התפקיד שהוא מילא במלחמה שנמחקה לחלוטין מן התודעה שלו, ומנסה לזהות את הקשר שלו לטבח בסברה בשתילה או, אולי יותר נכון, להוכיח את אי אחריותו, או את אי יכולתו, לעצור את גלגלי ההיסטוריה. כך גם בעג'מי כל הדמויות מתגלות כקורבנות של הנסיבות. אין אנשים רעים בעג'מי אין כוונות רעות, רק שרשרת עגומה של מקריות, גורל וחוסר מזל.

למרות הדמיון הרב בפרשנות שלושת הסרטים הללו את המציאות בתוכה אנו חיים והפטליזים שלהם, עדיין ניתן למצוא התפתחות מעניינת בין שלושתם, שמצביעה על כך שאולי דווקא מתוך תהומות הייאוש הללו תהא חייבת בסופו של דבר לצמוח תקווה למוצא.

בבופור פועלת המציאות בניתוק מוחלט מן ההיסטוריה ומן ההוויה של הכיבוש. הימצאותם של חיילים ישראלים במבצר צלבני בלב לבנון נותר מנותק מכל הקשר של הכיבוש ומן הסיבות להימצאותם של חיילים ישראלים שם. בבופור אין כל תהליך של למידה או של התקדמות אין כל תהליך של שינוי. דבר איננו נלמד מן העבר, דבר איננו מעובר אל העתיד. כשהכוחות האחרונים יעזבו את המוצב הם לא יותירו דבר אחריהם, גם לא את לוח הזיכרון עם שמות החללים שנפלו בעת כיבוש ההר, כאילו היו עוברי אורח זמניים, הערת שוליים היסטורית כשם שהיו הצלבנים מאות בשנים לפניהם.

ואלס עם בשיר שונה, למרות שגם הוא עוסק בחייל כקורבן של הנסיבות. אצל פולמן תחילתו של המסע אל הזיכרון מתחיל בחלום הכלבים המתים הרודפים אחר חברו. המשכו בסיפור על חייל שמערכות המגננה הפסיכולוגיות שלו אל מול המוות והזוועות קורסות בהיפודרום של ביירות הגדוש בגופות של סוסים ערביים אצילים שחוטים.  אך פולמן לא נותר שם ומן הכלבים והסוסים, הוא מגיע בסופו של המסע בעקבות הזיכרון האבוד, אל הטבח בבני אדם. אל הגופות המכסות את רחובות מחנות הפליטים של סברה ושתילה ואל הנשים המקוננות. המעבר בדקה האחרונה של הסרט מן אנימציה אל הצילום התיעודי, מזכירה לנו, כי כל זה לא היה רק אירוע קולנועי, יציר מוחו של הבמאי, אלא אירוע אמיתי בו נרצחו בני אדם. מעבר המזכיר לנו כחברה את אחריותנו ואשמתנו ומזכירות את קיומו של "האחר" בשר ודם.

בעג'מי ה"אחר" הוא כבר חלק אינטגרלי מן הקיום הישראלי, במחול הקורבנות התמידי המתקיים כאן, כבר לא ניתן להבחין במחוללים ובנסיבות שהובילו את המציאות אל נקודת השבר, אך כולם קורבנותיה מבלי הבחנה למרות או אולי בעיקר בגלל אנושיותם. בימאי עג'מי הכריז ערב התחרות בראיון לתקשורת שהסרט שלו איננו מייצג את ישראל אך למרות הניסיון של סכנדר קובטי להתמחק מן התווית גם אם סרטו איננו מייצג את מדינת ישראל הוא בהחלט מייצג את הוויתה ותרבותה הנוכחית.