הם כבר לא נחמדים

המחאה בקיץ שעבר צברה פופלאריות רבה בציבור, כי הצליחה לעורר את הדימיון והצליחה לגרום לרבים לזהות את השקרים הקטנים של המציאות החברתית הכלכלית ה"שקופה". היא הצליחה גם, בגלל שהיא נתפסה כמחאה נעימה, כאירוע חברתי יותר מאשר כאירוע פוליטי. חצי מליון המפגינים שיצאו לרחוב היו חלק מהפניג מזכך, עם או בלי שלמה ארצי. מחאת הקיץ עוררה ברבים פרץ נוסטלגיה, תחושה של ישראל דמיונית של פעם, סולידרית, אותנטית ויצירתית ולא ישראל של רדיפת הבצע, האינדבדואליזם והחזירות.

החיבוק העז של הבורגנות את המחאה היה סוד עוצמתה ומה שאיפשר לה ליצור שינוי תודעתי רחב בציבור. כאשר נתניהו בחושייו המחודדים, גילה סימני בהלה מהמחאה, זה לא היה בגלל שדפני ליף באוהלה עוררה אותו מתרדמתו, אלא שהוא הבין את הפוטנציאל המאיים של המחאה הזו. לכן לקראת הקיץ הקרב, השתנה הטון, המטרה היא לא למנוע את המחאה, אין באמת קונספירציה עליונה ואין באמת ישיבות מתוחכמות של רבי יועצים הבוחשים בקלחת ביד אמונה. אבל, כן יש כאן ניסיון להפריד בין הגרעין הקשה של המאבק לבורגנות הישראלית.

המעמד הבורגני הגבוה והבינוני, היו הכוח המניע של המחאה הקודמת, הם המעמד ממנו חוששים הפוליטקאים, הם המעמד שיכול לגרום לשינוי מהותי בזירה הפוליטית, כלכלית חברתית, אך הם גם המעמד, שכאשר תחל האלימות ברחובות ישארו בבית. יצירתה של אווירה אלימה סביב ההפגנות היא המתכון הבטוח ליצירתו של חיץ בין המארגנים ואחד הכוחות המשמעותים של הזעקה הציבורית.

פירוקו של גרעין המאבק החל כבר עם הקמתה של ועדת טרכטנברג ועם הממלצותיה לקדם את חוק החינוך חינם מגיל 3 ובהמלצותיה בתחום המיסוי. טרכטנברג שוועדתו והמלצותיה נתפסו בעיני אנשי המחאה בתחילה, כועדת מיסוך מטעם הממשלה, הפכה בפחות משנה, לקנה המידה לדרישות המחאה. על יד כך עיקרה הממשלה חלק ממהות המחאה והפכה אותה לכזו הנתפסת כמוצלחת במישור המעשי ומייאשת עד כאב במישור הרעיוני.

הבורגנות הגבוהה והבינונית איננה מוכנה, באמת, לשלם את מחיר המחאה, איננה רוצה להמשיך ולממן את יתר חלקי החברה, והיא גם איננה מוכנה לשינוי מהותי. למעשה היא מקבלת כמעט במלואן את הטענות של נתניהו ומשרד האוצר על הצורך, למשל, לשמור את מסגרת התקציב ולא לפרוץ אותה, ואת הטענות על איתנותה השברירית של הכלכלה הישראלית. לכן היא מסתכלת על אירועי קיץ שנה שעברה ורואה את ההישגים כמכובדים, וזוכרת את התחושה הנפלאה, אבל האחריות והשמרנות לא יאפשרו להם להרחיב את גבולות המאבק. הפן המייאש או האווירה המלנכולית סביב המחאה הם יותר תוצר של תחושה שהפוליטיקה תמיד תישאר עכורה ומנותקת מן העם ובלתי אפשרית לשינוי .
ההתנהגות האלימה של המשטרה שגררה בעקבותיה גם תגובות אלימות של מפיגינים אמש, הם לא הגפרור שיצית את המחאה אלא לפיתתהמוות שלה. אנשי האוהלים החביבים משדרות רוטשילד מצויירים כעת, לא כאוכלי סושי מפונקים אלא כאנרכיטסטים, פורעי חוק, המחפשים להפיל את המלך מכיסאו. וכאשר המחאה לובשת צורה שונה ומתחזקת בכוחות חדשים, היא הולכת ומאבת את התמיכה הרחבה שהייתה למחאה בקיץ הקודם ואת הלגיטמציה שלה בקרב הציבור. התקשורת ששנה שעברה נכוותה ברותחין מן המחאה בהכנסותיה, כבר איננה ממהרת להציג את המציאות על מסכי הטלוויזיה של הציברו והשיח סביב המחאה באינטרנט וברשתות החברתיות, נותר מוגבל למעגלים מסויימים ומצומצמים.

כך נבנית מחאת קיץ 2012, אלימה יותר, קטנה יותר וגם אם היא תחזיק מעמד ולא תדעך, קיימת סכנה גדולה שהיא תפעל על פי מודל בילעין: אירוע המתקיים באופן טקסי וקבוע, שרבים מודעים לקיומו אבל הוא לא חלק מהוויתם ומחייהם.

הישראלי האחרון ונושאי הלפיד

יאיר לפיד מקבל כל כך הרבה מנדטים מבלי להיות בפוליטיקה ולו יום אחד בדיוק בגלל שהוא מייצג את הלא פוליטיקה ואולי אפילו את הסלידה מן הפוליטי. מדי פעם אנו קמים עם מושיע חדש. עם אותו אחד או אחת, שהחליטו להיכנס לפוליטיקה בניגוד לאזהרות של יודעי דבר. הם בניגוד לפוליטיקאים ה"אמיתיים", לא כאן בשביל הכיסא, לא בשביל המותרות, אפילו לא בשביל הכוח. מכל אלא הם כבר שבעו. הם נגעו כבר בעושר ובתהילה, הפגינו את כוחם במילים או בחילופי אש, ראו את חרדת המוות בלבן של העין או את מצולות הים. והם כאן כי הם מאמינים שהם יכולים להציע משהו אחר. פוליטיקה אחרת. פוליטיקה ללא פוליטיקה. פוליטיקה ללא דיליים, פוליטיקה טהורה.

מדי פעם, הם גם מצליחים להדביק באותנטיות שלהם ובכנות שלהם ציבוריים שלמים, הם מצליחים לעיתים לעמוד בראש מפלגות או להקים מפלגות יש מאין, הם זוכים לתשומת לב ציבורית ונישאים על גלי אהדה. הם ההפתעה, של הבחירות ואולי אפילו התקווה של המדינה. אך עם התקווה הזו, באה גם האכזבה. הם מגלים, שהפוליטיקה איננה מגרש של רצונות וכוונות בלבד, אלא של פשרות. הם מגלים,שהפוליטיקה סבוכה והאינטרסים מרובים. הם מגלים, שהפוליטיקה רצופה מהמורות ומלכודות והם מהר מאוד מגלים, את העובדה הישנה והכואבת, שאין פוליטיקה אחרת. אין פוליטיקה חלופית, שונה במהותה. יש דרכים טובות יותר, ומוצלחות פחות. יש רעיונות גדולים ורעיונות נפל, אך הפוליטיקה סופה לבעוט בכל המתיימרים להיות לא פוליטקאים. הפוליטיקה היא מערכת שלמה של כוחות ואנשים, מוסדות ותהליכים ולא רק שהם לא יכולו לנצח אותה, אלא שהפוליטיקה תכריע אותם במהרה, אם הם לא ילמדו את כללי המשחק.

כמו המושיעים החדשים, שבטוחים שהם יכולים לשנות את המציאות, גם אנחנו הציבור לא לומד דבר, לא מתפכח מן התקווה הזו, שהנה נמצא לנו המושיע. כך, בכל פעם מחדש אנו מהללים את האביר החדש בשכונה, משוועים לדם חדש, לכוח מרענן, לשינוי. מישהו שיהיה שונה מכל המושחתים, רודפי בצע והכבוד, הממלאים את מסדרונות השררה. רק שוכחים שרבים מאותם פוליטיקאים שאנו בזים להם היום, היו פעם בעצמם, ההבטחה הגדולה. היו אבירי האמונה שבאו אל הזירה הפוליטית ללא מטרות רווח.

הגיע העת שנחלים מכך ונתפכח מן הסינדרום של פוליטיקאים ללא פוליטיקה, של אנשי דרך ויושרה. הפוליטיקה היא מקצוע, מקצוע קשה, כפויי טובה ובתוכו היא אפשר לרצות את כולם, לא ניתן לייצג את כולם ולא ניתן להיטיב עם כולם. הפוליטיקה כרוכה תמיד במאבק על משאבים, בסגירת דיליים ובמציאת פשרות. בוודאי בפוליטיקה המבוססת על ייצוג יחסי של האוכלוסייה ומחייבת הקמת קואליציות. בוודאי פוליטיקה בארץ שסועה ורבת אתגרים כמו ישראל.

הגיע הזמן שנבין שרבים מנציגנו בכנסת הם אנשים ראויים ואנשים העובדים קשה. אנשים שאכפת להם ובאים כל בוקר לעבודה. הקלות בה ניתן לרמוס ולהכפיש נציגים פוליטים היא חסרת מידה. כל איש ציבור הופך למושא ללגע בקלות ובמהירות, בעיקר בגלל שאנחנו מתקשים לקבל את רעיון הייצוג. הרי איש אינו יכול לייצג אותנו באמת. בוודאי לא פוליטקאי מקצועי. אנו חיים בעידן בו משווקים לנו פוליטקאים כמו שמוכרים משחת שיניים ואחר כך אנו מתפלאים שהפער בין הדימוי והמציאות כה מייאש. הפוליטקאים של העידן הנוכחי חיים תחת מיקרוסקופ וכאשר מתבוננים באנשים כה מקרוב, גם טובי המראה והבלורית והיפות שבנשים מתגלים בכיעורם.

כל זה איננו אומר שלפיד לא יכול לרוץ לכנסת ולהתגלות בסופו של דבר כפוליטקאי ראוי. אם הוא יחליט שהפוליטיקה היא המקצוע שלו, הוא עוד יכול להפתיע, היו כבר תקדימים. כי בנוסף לאופנה לתקוף את כוונתו לרוץ ללא דרך וללא כל אמירה מחייבת או תוך ניצול הבמות שעליהן הופיע וכתב, צריך לזכור שהרעיון של חברה דמוקרטית מבוסס בין היתר על כך שכל אזרח יכול להציג את מעומדותו ולבחור בחיים הפוליטיים. לכן ההתייחסות ללפיד וגם לאנשים אחרים כמו נעם שליט שבחרו ללכת לפוליטיקה כניצול ציני של מעמדם, היא די מגוחכת ושגויה. בבחירות במדינה דמוקרטית צריכה להיות לכל אדם, בכל מקצוע ובכל מעמד אפשרות להתמודד על השתתפות בחיים הפוליטיים. לכן חוקים כמו חוק לפיד שנידונו בכנסת אינם חוקים ראויים ויש בהם אף עקרונות אנטי דמוקרטים במהותם או לפחות אי הבנה עמוקה של כללי המשחק.

לסיום מי שמחפש את האני מאמין של יאיר לפיד או לפחות את קהל היעד שהוא מאמין כי הוא כה מיטיב לייצג, ימצא אותו בשיר שחיבר לפני כשנתיים עבור רמי קליינשטיין "הישראלי האחרון"

רק אני נשארתי האחרון שעדיין עומד / אין לי תלונות למרות שאני קצת פוחד / כל יום מישהו עושה מכה, כל יום מישהו נופל / כל מי שנתפס חובש כיפה מתחיל להתפלל / אלי כהן הגדול מכר את המשק והקים פרוייקט דירות / רני נסע לקליפורניה ואבי בלילות מריץ שורות / אני האידיוט היחיד שמנכים לו ארבעים אחוז במקור / אבל למי תצלצלו אם באמת צריך לעזור?

פזמון: בני אדם טועים אלוהים רושם / אם היה לי חלום הוא לא התגשם / אוכל יותר מדי עדיין מעשן / אבל בעזרת השם אני עדיין נושם

אני לא חרדי, לא ערבי, לא משהו מיוחד / לפעמים נדמה לי שהחיים שלי עברו ליד / עוד זוכר איך הרגשתי אז שאני המדינה / היינו חלק מאותו השבט וגדלנו באותה שכונה / אלי כהן הגדול אמר לי שצריך לקנות אג"ח / אני אפילו לא יודע מה זה ואני בטח לא מבוטח / כולם רעבים כולם עצובים וכולם רוצים יותר / נעמה אומרת שאני חייב לפעמים ללמוד לוותר.