בואו ניקח מהעשירים

tumblr_lxiee1Pddx1qi148vo1_500 (1)

אני לא סוציאליסט. אני לא חושב שאנחנו צריכים להבהיל את כל המגזר העסקי. אני מכיר את התיאוריה שאומרת – בואו ניקח מהעשירים, אני גם רואה, זה לא הצליח, אין שום מקום בעולם שזה הצליח, הסוציאליזם לא הצליח בשום מקום בעולם. אני לא אהרוס את הכלכלה הישראלית כדי בשביל שיפסיקו לכתוב דברים רעים בפייסבוק" (יאיר לפיד בראיון לחדשות ערוץ 2 יום שישי ה- 10.5.13)

פעם אחר פעם, אנו מקבלים הוכחות לחולשותיו של הקפיטליזם הניאו ליברלי, לחוסר הצדק שבו, לתאוות הבצע שהוא מעודד, לחוסר השוויון שהוא יוצר. לפערים שהוא מעצים, לניכור שהוא מעמיק, ועדין רוב האנשים בטוחים שהשיטה עובדת. שאלו רק תקלות מקריות, סטיות תקן אקראיות, בעיות של ויסות ורגולציה.

בחמש השנים האחרונות התגלה הקפיטליזם בחולשתו. מדגים שוב ושוב שכאשר המדינה מפריטה את שירותיה היא למעשה מפקירה את אזרחיה. מוכיח בכל פעם מחדש שבעלי ההון, אינם רואים דבר מעבר לשורת הרווח, מעבר לדיבידנדים. בשיטה החדשה שנוצרה אין ערבות הדדית ואין אחריות ניהולית, אין מחויבות לעובדים ואין חלוקה בנטל. כך חברות ובעלי הון יכולים ללא כל ייסורי מצפון לפטר מאות אנשים לא בגלל שהם מפסידים כסף אלא רק בגלל שהרווח הצטמצם, או הדיבידנד בסכנה. כך הם יכולים לחלק למנהלים משכורות שהיו יכולות לכלכל לעתים אלפי משפחות, מבלי לגמגם, וכך הם גם יכולים לשקר או לנסות להטעות ולהפחיד את הציבור (ראו מקרי קידוחי הגז) הכל לגיטימי, בשם הרווח מותר לנסות הכל, אם יעבוד יופי אם לא נשלם קצת יותר, אבל לפחות לא וויתרנו ללא מאבק.

למרות הדוגמאות הרבות לכשלים האדירים של הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית עדין רק מעטים מוכנים להתנער מן השיטה, להציע אלטרנטיבה. אפילו חלק ניכר מהסוציאל-דמוקרטים בעולם המערבי מדברים בקול מגומגם על איזה קפיטליזם מרוכך עם קורטוב חמלה. לעומת זאת שולטת בכיפה איזו אמונה איתנה שאין אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית. שזו השיטה היחידה שיכולה להבטיח את רווחת האנושות, החירות והקדמה. הסוציאליזם מוצג כאיזו תופעה איומה, כזו שרק הביאה רק מזור וכאב עוני ואובדן לעולם. ההוכחה כמובן היא פשוטה, די לחשוב על ברית המועצות ולהבין עד כמה עמוק היה כישלונה של השיטה הסוציאליסטית. די להיזכר בהישגיה ההיסטוריים כדי להבין שהסוציאליזם בכל מקום כשל.

זו כמובן טענה לא מדויקת, ברית המועצות ומשטר האימים שלה, אומנם הוציאו שם רע לסוציאליזם אך הם אינם פניו. כישלונה של ברית המועצות איננו מהווה, כל הוכחה לכישלון הרעיונות המרקסיסטים. יותר מכך סוד ההצלחה של הקפיטליזם, שאנו כה אוהבים להלל, נובע בדיוק מכך שבניגוד לתחזיות הקודרות של מרקס על הקפיטליזם המשמיד את עצמו מבפנים ומוביל בהכרח להפיכה, השיטה הקפיטליסטית לא נותרה זחוחה באמונתה בשוק החופשי ויצרה משטר שהוא מיזוג בין השניים. השיטה הסוציאליסטית לא רק שלא נכשלה אלא היא זו שהצילה את הקפיטליזם מתאבונו המוגזם, מחוסר השליטה הפנימית שלו. כניסתם של ההמונים למרחב הפוליטי הכריחה את האליטות לשנות את יחסם לשאלת ההון והאדם העובד ולייצר מערכת רווחה מורכבת.

אך כל אלו הם נחלת העבר, משנות השמונים ובייחוד לאחר נפילת ברית המועצות המושג סוציאליזם נצבע בגוונים שחורים ונתפס כלא רלוונטי. ולכן למרות שאנו מודעים לבעיות של השיטה הקפיטליסטית קיבלנו אותה לפחות כברירת המחדל, כי במבחן התוצאה, בכל מקום הקפיטליזם הביא לרמת חיים גבוהה יותר בעוד הסוציאליזם הראה תוצאות הרבה יותר מפוקפקות. הבעיה בטיעון הזה שהוא לא לוקח בחשבון שמה שתמיד היה לנו הוא משטר מעורב, שכאשר הקפיטליזם איבד את הריסון הסוציאליסטי שלו הוא יצא מכלל איזון.

למה כל כך קשה לנו לראות זאת? כי מה שהיטיב הקפיטליזם לעשות בדור האחרון הוא להפוך אותנו לצרכנים במקום לאזרחים. מה המשמעות של מהפך זה? המשמעות שאנו חושבים על המציאות המקיפה אותנו דרך מושגים של שוק ולא מושגים של צדק, אנו חושבים על שרות ולא על מהות, אנו לא מצפים מאף חברה לדאוג לאינטרסים שלנו אלא מצפים ממנה שתדאג לנו כחלק מן האינטרסים שלה. אבל זו גם הבעיה, לא במקרה השרותים הציבוריים שבהם אנו נתקלים השתפרו, קל להוציא דרכון, נוח לעמוד בתור, במגוון רחב של משרדי ממשלה, אבל אבד הדבר החשוב ביותר, המניע והמהות, כך משירות מונע ערכים עברנו לשירות מונע תוצאות.

הסוציאליזם איננו האויב של הקפיטליזם אלא המשלים שלו, הוא האידאולוגיה שמחייבת את הקפיטליזם לרסן את עצמו. ללא האידאולוגיה המרקסיסטית כולנו (חוץ מהאחוזון העליון) נזכה לחיים ראויים פחות, לחוצים יותר וחסרי כל ביטחון חברתי, תעסוקתי גילי.

היופי שבאיטיות על דמוקרטיה ויעילות

תמונה

ציטוט מתוך עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד:

דבר קטן שעבר השבוע מתחת לרדאר: ביוזמתו של ח"כ רונן הופמן פנתה השבוע "יש עתיד" ליושב-ראש הכנסת בבקשה לקצר את פגרת הכנסת. אנחנו לא מצליחים להבין מה פתאום הכנסת יוצאת לחמישה שבועות (חמישה שבועות!!!!) של חופשה דקה אחרי שהתכנסה. משלמים לנו משכורת יפה על חשבון המדינה, מן הראוי שנעבוד בשבילה

ציטוט מתוך עמוד הפייסבוק של נפתלי בנט:

מה אנו יכולים ללמוד מחברת "וייז" – waze – הישראלית?
http://www.youtube.com/watch?v=VszA5DYBcDU
(סרטון של 2 דקות) בתוספת קישור לספר האקזיט של נפתלי בנט

 הדמוקרטיה במהותה היא אויבת היעילות. לכן, בעידן בו היעילות היא קנה המידה וכלי מהותי למדידה והערכה, אין פלא שהשלטון הדמוקרטי איננו נתפס בהתלהבות יתרה בחלקים הולכים ומתרחבים בציבור. כך נוצרת דיכוטומיה מוזרה, בין האמונה בחיים הדמוקרטים, בחופש הבחירה ובחירויות האדם מחד, לבין אי הערכה וחוסר אמון בשלטון הדמוקרטי מאידך.

הפרדה זו יוצרת פרדוקס מעניין, תפיסה של האדם הדמוקרטי בממד האישי,  הרואה בפרט את בסיס ההצדקה המוסרי היחיד של החברה, ובו בעת, תפיסת אזרח/צרכן שרואה במסגרת הקולקטיבית מכשול והפרעה. לכן, המסקנה המתבקשת של רבים היא,  שיש צורך בשינוי. שינוי שיתממש על ידי הרחבת  הממד האינדיבידואלי של העיקרון הדמוקרטי מחד וצמצום הממד הפוליטי שלו מאידך. את הפוליטי על פי תפיסה זו, יש לדחוק לשוליים ולהרחיק ככל הניתן מתהליך קבלת ההחלטות. כך ניתן בשם היעילות, המדידה ובשם דת הניהול, לנסות להציג את הפוליטיקה כלא רלוונטית, כמיושנת כאחראית רק לפילוגים, לסכסוכים, לעסקאות אפלות ולהקצנה, זהו ערש לידתה של פוליטיקה חדשה, פוליטיקה ללא פוליטיקה.

גישה זו מסוכנת כי בעקיפין היא מקדמת תפישה  לא דמוקרטית של החיים הפוליטיים, המאיימת להפוך את מהות הקשרים החברתיים למבוססים אך ורק על  שאלות של תועלת, אפקטיביות, עשייה. היא מסוכנת כי היא לא מבינה שאזרחות בנויה על עוד כמה קריטריונים והיבטים חשובים בחיים החברתיים, ממדים שבהם, ביטול הזמן והשחתתו על שיח, על מחשבה על איטיות, אינם האויב אלא אולי אפילו התרופה.

דמוקרטיה אמיתית, צריכה להיות לא יעילה, זו מהותה. דמוקרטיה צריכה להיות איטית, מסורבלת, מפוכחת, בוחנת בודקת, שוקלת ושוקלת שוב, מתלבטת, מעוררת מחשבה, יוצרת דיון. דמוקרטיה צריכה להיות לא יעילה, כי חוסר היעילות שלה הוא שמאפשר לה לבחון את הדברים לעומק, למצוא פשרות, לפקפק בהחלטותיה להישאר ענווה. דמוקרטיה במיטבה צריכה לשקול את צעדיה ולכן דמוקרטיה לא צריכה להיות מוכנה משומנת ויעילה וחסכנית עד כאב.

זה לא אומר שדמוקרטיה צריכה להיות מושחתת, מופקרת, חסרת עמוד שידרה, אבל זה כן אומר שלאיטיות ולחשיבה ואפילו לפגרת הכנסת יש תפקיד, והתפקיד הזה איננו שולי או חסר ערך. כי לא תמיד הנטייה הראשונית שלנו היא הנכונה ולא תמיד נכון לחוקק מן הבטן. כאשר מחוקקים מזעם או כאשר השלטונות מנצלים את הפחד מקבלים לרוב חקיקה בהתאם.

אבות החוקה האמריקאית הבינו זאת היטב, כוח רב מדי הוא משחית, יכולת שליטה של גורם אחד היא המסוכנת, לכן במערך הבלמים והאיזונים האמריקאי שום דבר בנושא של חקיקה לא יכול לקרות מהר וביעילות. זה יוצר לעיתים תחושה של קונגרס מנותק מן המציאות אך זה גם מונע חקיקה לא אחראית, פופוליזם והשתלטות של קיצוניות על הזירה הפוליטית. החיים הציבוריים אינם קיימים בשביל לעשות אקזיט.

המחשבה הזו מביא אותי לדואופול שנקרא בנט ולפיד. האסטרטגיה הבנטית-לפידית אל מול הפוליטיקאי נתניהו בנויה בדיוק על הסלידה מן הפוליטי, על דת היעילות. אל מול הפוליטיקה, מתייצבת החזית ההייטקיסטית ז'ורנליסטית הבורגנית שמסתכלת על הפוליטיקה כמרחב של ניהול כושל. היות והפוליטיקה נתפסת כלא יעילה, כמונעת מאינטרסים, כשנואה על הציבור זה רגעם הגדול של האנשים שבאו מבחוץ, שיודעים שכדי לבנות חברה מצליחה כמו וויז פשוט צריך לבחור את האנשים הנכונים והכל מסתדר (חבל באמת, שאי אפשר, לבחור את האזרחים),  זו הגישה שמבוססת על כך שכל מה שהמדינה צריכה הם מנהלים שמבינים את השוק ואת הצרכניים, אנשים שהוכיחו שהם יודעים להפוך מילים לזהב ותוכנות ליהלומים וחלומות למניות.

השיטה עובדת ללא ספק, אנשים היום מעריכים יעילות וניהול יותר מאשר דמוקרטיה על כל הבזבוז הנוראי שבה וחוסר היעילות.

הישראלי האחרון ונושאי הלפיד

יאיר לפיד מקבל כל כך הרבה מנדטים מבלי להיות בפוליטיקה ולו יום אחד בדיוק בגלל שהוא מייצג את הלא פוליטיקה ואולי אפילו את הסלידה מן הפוליטי. מדי פעם אנו קמים עם מושיע חדש. עם אותו אחד או אחת, שהחליטו להיכנס לפוליטיקה בניגוד לאזהרות של יודעי דבר. הם בניגוד לפוליטיקאים ה"אמיתיים", לא כאן בשביל הכיסא, לא בשביל המותרות, אפילו לא בשביל הכוח. מכל אלא הם כבר שבעו. הם נגעו כבר בעושר ובתהילה, הפגינו את כוחם במילים או בחילופי אש, ראו את חרדת המוות בלבן של העין או את מצולות הים. והם כאן כי הם מאמינים שהם יכולים להציע משהו אחר. פוליטיקה אחרת. פוליטיקה ללא פוליטיקה. פוליטיקה ללא דיליים, פוליטיקה טהורה.

מדי פעם, הם גם מצליחים להדביק באותנטיות שלהם ובכנות שלהם ציבוריים שלמים, הם מצליחים לעיתים לעמוד בראש מפלגות או להקים מפלגות יש מאין, הם זוכים לתשומת לב ציבורית ונישאים על גלי אהדה. הם ההפתעה, של הבחירות ואולי אפילו התקווה של המדינה. אך עם התקווה הזו, באה גם האכזבה. הם מגלים, שהפוליטיקה איננה מגרש של רצונות וכוונות בלבד, אלא של פשרות. הם מגלים,שהפוליטיקה סבוכה והאינטרסים מרובים. הם מגלים, שהפוליטיקה רצופה מהמורות ומלכודות והם מהר מאוד מגלים, את העובדה הישנה והכואבת, שאין פוליטיקה אחרת. אין פוליטיקה חלופית, שונה במהותה. יש דרכים טובות יותר, ומוצלחות פחות. יש רעיונות גדולים ורעיונות נפל, אך הפוליטיקה סופה לבעוט בכל המתיימרים להיות לא פוליטקאים. הפוליטיקה היא מערכת שלמה של כוחות ואנשים, מוסדות ותהליכים ולא רק שהם לא יכולו לנצח אותה, אלא שהפוליטיקה תכריע אותם במהרה, אם הם לא ילמדו את כללי המשחק.

כמו המושיעים החדשים, שבטוחים שהם יכולים לשנות את המציאות, גם אנחנו הציבור לא לומד דבר, לא מתפכח מן התקווה הזו, שהנה נמצא לנו המושיע. כך, בכל פעם מחדש אנו מהללים את האביר החדש בשכונה, משוועים לדם חדש, לכוח מרענן, לשינוי. מישהו שיהיה שונה מכל המושחתים, רודפי בצע והכבוד, הממלאים את מסדרונות השררה. רק שוכחים שרבים מאותם פוליטיקאים שאנו בזים להם היום, היו פעם בעצמם, ההבטחה הגדולה. היו אבירי האמונה שבאו אל הזירה הפוליטית ללא מטרות רווח.

הגיע העת שנחלים מכך ונתפכח מן הסינדרום של פוליטיקאים ללא פוליטיקה, של אנשי דרך ויושרה. הפוליטיקה היא מקצוע, מקצוע קשה, כפויי טובה ובתוכו היא אפשר לרצות את כולם, לא ניתן לייצג את כולם ולא ניתן להיטיב עם כולם. הפוליטיקה כרוכה תמיד במאבק על משאבים, בסגירת דיליים ובמציאת פשרות. בוודאי בפוליטיקה המבוססת על ייצוג יחסי של האוכלוסייה ומחייבת הקמת קואליציות. בוודאי פוליטיקה בארץ שסועה ורבת אתגרים כמו ישראל.

הגיע הזמן שנבין שרבים מנציגנו בכנסת הם אנשים ראויים ואנשים העובדים קשה. אנשים שאכפת להם ובאים כל בוקר לעבודה. הקלות בה ניתן לרמוס ולהכפיש נציגים פוליטים היא חסרת מידה. כל איש ציבור הופך למושא ללגע בקלות ובמהירות, בעיקר בגלל שאנחנו מתקשים לקבל את רעיון הייצוג. הרי איש אינו יכול לייצג אותנו באמת. בוודאי לא פוליטקאי מקצועי. אנו חיים בעידן בו משווקים לנו פוליטקאים כמו שמוכרים משחת שיניים ואחר כך אנו מתפלאים שהפער בין הדימוי והמציאות כה מייאש. הפוליטקאים של העידן הנוכחי חיים תחת מיקרוסקופ וכאשר מתבוננים באנשים כה מקרוב, גם טובי המראה והבלורית והיפות שבנשים מתגלים בכיעורם.

כל זה איננו אומר שלפיד לא יכול לרוץ לכנסת ולהתגלות בסופו של דבר כפוליטקאי ראוי. אם הוא יחליט שהפוליטיקה היא המקצוע שלו, הוא עוד יכול להפתיע, היו כבר תקדימים. כי בנוסף לאופנה לתקוף את כוונתו לרוץ ללא דרך וללא כל אמירה מחייבת או תוך ניצול הבמות שעליהן הופיע וכתב, צריך לזכור שהרעיון של חברה דמוקרטית מבוסס בין היתר על כך שכל אזרח יכול להציג את מעומדותו ולבחור בחיים הפוליטיים. לכן ההתייחסות ללפיד וגם לאנשים אחרים כמו נעם שליט שבחרו ללכת לפוליטיקה כניצול ציני של מעמדם, היא די מגוחכת ושגויה. בבחירות במדינה דמוקרטית צריכה להיות לכל אדם, בכל מקצוע ובכל מעמד אפשרות להתמודד על השתתפות בחיים הפוליטיים. לכן חוקים כמו חוק לפיד שנידונו בכנסת אינם חוקים ראויים ויש בהם אף עקרונות אנטי דמוקרטים במהותם או לפחות אי הבנה עמוקה של כללי המשחק.

לסיום מי שמחפש את האני מאמין של יאיר לפיד או לפחות את קהל היעד שהוא מאמין כי הוא כה מיטיב לייצג, ימצא אותו בשיר שחיבר לפני כשנתיים עבור רמי קליינשטיין "הישראלי האחרון"

רק אני נשארתי האחרון שעדיין עומד / אין לי תלונות למרות שאני קצת פוחד / כל יום מישהו עושה מכה, כל יום מישהו נופל / כל מי שנתפס חובש כיפה מתחיל להתפלל / אלי כהן הגדול מכר את המשק והקים פרוייקט דירות / רני נסע לקליפורניה ואבי בלילות מריץ שורות / אני האידיוט היחיד שמנכים לו ארבעים אחוז במקור / אבל למי תצלצלו אם באמת צריך לעזור?

פזמון: בני אדם טועים אלוהים רושם / אם היה לי חלום הוא לא התגשם / אוכל יותר מדי עדיין מעשן / אבל בעזרת השם אני עדיין נושם

אני לא חרדי, לא ערבי, לא משהו מיוחד / לפעמים נדמה לי שהחיים שלי עברו ליד / עוד זוכר איך הרגשתי אז שאני המדינה / היינו חלק מאותו השבט וגדלנו באותה שכונה / אלי כהן הגדול אמר לי שצריך לקנות אג"ח / אני אפילו לא יודע מה זה ואני בטח לא מבוטח / כולם רעבים כולם עצובים וכולם רוצים יותר / נעמה אומרת שאני חייב לפעמים ללמוד לוותר.

שירת העבדים

"האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים", כתב ז'אן ז'אק רוסו בפתיחת האמנה החברתית שלו והמשיך "פלוני סבור שהוא אדון לאחרים, והוא בעצמו עבד יותר מהם. כיצד התחולל שינוי זה? אינני יודע." אמש התבשרנו כי ליאיר לפיד התשובה. שלושת העמודים הראשונים שהקדיש "ידיעות אחרונות", לטורו  של יאיר לפיד, הם ההוכחה, לכמה כולם, ללא יוצא מן הכלל, אוהבים מאבקים לא "פוליטיים". מאבקים בהם נלחמים על הזכויות של כולנו, מאבקים שעמם כולנו מזדהים. מאבק שבו כולנו שותפים ושאיש איננו מתנגד לו. מאבק בו כולם מקווים לאותה תוצאה וכולם באותו צד של המתרס אל מול רשעי הממשל ונוכלי ההון.

מעיון ברשת, סביב הטקסט של לפיד שפורסם אמש בידיעות , שלל הביקורות נגד הטקסט הן יותר נגד הדובר ולא נגד הדברים עצמם והם תוקפים את הרעיון שלפיד העשיר והמצליח, ידידם של בעלי ההון, יכול להיות לפתע אדם מן היישוב, או לפחות אח לעבדות. זאת אומרת, הביקורת מפרידה בין הדברים שנכתבו כל כך יפה, לבין האדם, הנתפס בעיקר כאופורטוניסט פוליטי. אבל למעשה לא רק האדם אלא גם הטקסט עצמו מסמלים את הבעיה.

מן המאבק לשיחרור גלעד שליט דרך מחאת האוהלים ועד הטקסט של לפיד שב ועולה, הפחד מן הפוליטי. החשש להיתפס כאילו המאבק שאנו מנהלים הוא מאבק בעל מימד פוליטי, מאבק שמעורבים בו ערכיים, אידאולוגיות ותפיסה של מהו הטוב החברתי המשותף והרצוי. כי הרי מה כולנו רוצים? בסך הכל רק לשלם פחות ולא להיתפס כפראיירים וחלילה להיתפס כפוליטיים.

לכן הדיון הציבורי שהתפתח לאחרונה, דיון מבורך, מפספס, בשל ראייתו את הפוליטיקה כאיום על האחדות, כאיום על המאבק. צריך להפסיק להתבייש מן הפוליטי. מאבק שאיננו פוליטי הוא מאבק חלול, ובעיקר חסר כיוון. כאשר המאבק נתפס כחסר כיוון הוא גם מאפשר לכולם להצטרף בקלות, בעלי עיתונים, שרים, חברי כנסת, ראשי ממשלה, תנועות מן הימין ומן השמאל, כולם הופכים לתומכים, כולם בעד. יותר מכך, כאשר המאבק איננו פוליטי, הוא נותר בסופו של דבר לא מאבק על פני החברה אלא בסך הכל מאבק להגשמת החלום הפרטי של כל אחד מאיתנו להיות בעל בית או לפחות קוטג'.

"אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח"
כותב לפיד עבדות איננה רק מצב חומרי, עבדות היא מצב קיומי, היא חוסר יכולת בסיסית לקבוע את נתיב חייך, אמונותיך ודעותיך ולהוציא אותן לפועל. עבדות איננה מצטמצמת למציאות חומרית. אבל זה המסר של לפיד. חברת העתיד הרצויה שלו היא חברה של אינדבדואליסטים מצליחים, אנשים המחוברים לעצמם ומחוברים למהותם. שיודעים להצליח או לפחות לנסות, שרוצים כולם להיות עצמאיים ושאיש לא ירוויח על חשבונם. אנשים שרוצים ולשלם כמה שפחות מס. כי מס הוא כסף מבוזבז, כסף שאיננו מנוצל למטרה חיובית. כסף שיורד לטימיון. במקום להותיר בידי את הבחירה מה לעשות עם כספי, אני עבד, אני מממן את הדתיים והערבים שזה בסדר ואת קבוצות האינטרס (דתיים, ערבים ומתנחלים ועשירים) שזה לא בסדר. אני מממן את הבזבזנות ואת החוזים הקיבוציים. לכן לפיד מרבה לדבר על חינוך, כי חינוך הוא שם קוד למשאב שאם נחלק אותו כראוי, אז כל אחד יהיו לו הכלים להצליח בחיים או להאשים רק את עצמו.

אנחנו לא סוציאליסטים אחי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו.

חשוב ללפיד להדגיש את העובדה שהוא לא שייך לשמאל, אם מישהו התבלבל וזיהה שורות שמרקס היה יכול לחתום עליהן. זו לא הכוונה, לפיד שייך לרוב הדומם הרוב שהוא כה אוהב לדבר בשמו ויום אחד ירוץ למענו לכנסת. הרוב שגם אביו טיפח, אלו שהם לא שמאל ולא ימין, אלו שתמיד נקראים אל הדגל, כפי שמתאר השיר "הישראלי האחרון" שכתב לפיד לרמי קלינשטיין, הרוב הדומם, שרואה בדתיים ובערבים ובכל יתר קבוצות המיעוט, סוג של מטרד, המנצל את טוב ליבו של הישראלי התמים.

" אני לא חרדי, לא ערבי, לא משהו מיוחד
לפעמים נדמה לי שהחיים שלי עברו ליד
עוד זוכר איך הרגשתי אז שאני המדינה
היינו חלק מאותו השבט וגדלנו באותה שכונה
אלי כהן הגדול אמר לי שצריך לקנות אג"ח
אני אפילו לא יודע מה זה ואני בטח לא מבוטח
כולם רעבים כולם עצובים וכולם רוצים יותר
נעמה אומרת שאני חייב לפעמים ללמוד לוותר
בני האדם טועים אלוהים רושם
אם היה לי חלום הוא לא התגשם
אוכל יותר מדי עדיין מעשן
בעזרת השם אני עדיין נושם."

לפיד האב ייצג סיפור של ניצול שואה, הילד שהפך לתאוותן בגלל שידע מהו רעב וידע מהו אובדן. לפיד האב, היה סיפור נקמה מתוק ,הילד הקטן והנרדף, חוזר לעיר נעוריו כשר בממשלת ישראל, כצעד של סגירת מעגל והתרסה. הבן פועל בהשראת האב, זו אותה קבוצת ייחוס שהוא פונה אליה, רק בניגוד לאב הוא יותר מפויס, הוא המודל המעודכן. מייצגו של מעמד הביניים מייצגו של החלום של המעמד הזה. הוא תמיד היה שם, יותר טוב מאיתנו, יותר מצליח, יותר יפה אבל אחד משלנו. הוא קצת איש תורה והרבה חילוני, קצת רוחני וקצת מתאגרף, קצת איש רוח וקצת האיש מן הרחוב. לכן הוא חושב שבתור הסופר- אגו שלנו הוא יכול להגיע רחוק, הוא הרי מכיר אותנו, מבין אותנו, הוא אפילו חושב כמונו. כותב יפה אך איננו מתבטא בהתנשאות, שוזר רעיונות מבלי להיות מתוחכם מדי. לפיד כמו אביו הופך את הרוב לקורבן אנחנו העבדים. לא העובדים הזרים, הפליטים, הערבים, הדתיים, הפריפריות, אלא מעמד הבניים, הוא הקורבן האמיתי. לכן, לפיד מציע לנו מנהיגות ודרך אלטרנטיבית, לא פוליטית, כפי שהוא מיטיב לעשות מדי שבוע ביומן החדשות ובעיתון.

אנשים כלפיד, בזים לפוליטי כי הם לא רואים בעצמם אנשים פוליטים אלא אנשים שאכפת להם, אנשים שבאים לפוליטיקה ממקום "אחר"… אבל אין מקום אחר בפוליטיקה, הפוליטי תמיד דורש מאבק ופשרות. הפוליטיקה היא מקצוע ומי שרוצה להנהיג שינוי, איננו כשיר לעשות זאת רק בגלל שהוא חושב שהוא יודע טוב יותר מה טוב למדינה ולעבדיה.