על אנשים קטנים ומספרים גדולים – דמוקרטית כריית הנתונים

big-data-watching-you_original

השבוע התקיים הכנס השנתי של המחלקה למדיניות ומינהל ציבורי במכללת ספיר, הכנס היה מרתק, ועסק בשאלות של דמוקרטיה, טכנולוגיה והיתכנותה של פוליטיקה אחרת. לקראת הכנס, כתבתי יחד עם ד"ר מייק דהאן, מאמר קצר, שאומנם נותן רק הצצה קטנטנה לעולם הזה ולשאלות הגדולות שעולות סביב הנושא, רק לעורר תחילתה של מחשבה..

בשנת 1854 עשה ד"ר ג'ון סנו שימוש חדשני בסטיסטיקה והשתמש בה ככלי לעצור את מגפת הכולרה במרכז לונדון. לקראת סוף המאה ה-19 כתב הסוציולוג הצרפתי הנודע גבריאל טארד "כי אם הסטיסטיקה תמשיך להתפתח כפי שקרה בשנים האחרונות, והמידע שהיא מייצרת ילך ויעשה מדויק יותר ומקיף יותר , יבוא הרגע שבו ניתן יהיה לכמת כל אירוע חברתי באופן מיידי, ולהנגיש אותו לציבור באמצעות התקשורת". כאשר סנו וטארד כתבו וחקרו האחד את התפשטותן של מגיפות והשני את החברה הצרפתית בימי הרפובליקה השלישית בצרפת, היו רעיונות אילו עוד בגדר מדע בדיוני, רחוקים מן המציאות בה עושים שימוש הולך וגובר בכמויות עצומות של מידע כדי לאתר ולמנוע בעיות, ולעיתים גם לחזות את העתיד.

אנו חיים היום בעולם הזה, עולם בו הטכנולוגיה מאפשרת לנו לקבל מידע רב ומדוייק על המתרחש סביבנו. עולם שבו, רבים נוטים לחשוב שהטכנולוגיה תאפשר לנו לייצר חברה דמוקרטית טובה יותר, פתוחה יותר המבוססת על מוערבות רחבה יותר של הציבור בחיים הפוליטים. אך צריך תמיד לזכור, שבדיוק אותה טכנולוגיה יכולה גם לבשר רעות, ובמיוחד דווקא, במשטרים דמוקרטיים, ולתרום להיווצרותה של מה שאנו נכנה "דמוקרטית כריית הנתונים", בה כולנו לוקחים חלק במימוש הרצון הכללי המשותף מהיותנו מחוברים ל"מכונה".

כך למרות שהחזון הדמוקרטי-אינטרנטי נישא על שפתיים ובלבבות, ולמרות שהוא מהדהד בשיח הפופולרי  על מהפכות הטוויטר באיראן ותוניס ובשיח על מהפכת הפייסבוק כביכול במצרים והאביב הערבי בכלל. ולמרות שהוא אפילו מכבב בציוצים משדרות רוטשילד פינת רחוב "יש עתיד", הטכנולוגיה, כדרכה, אדישה לתחושות שלנו ולמשאלות הלב,  אדישה לשאלה של דמוקרטיה או דיקטטורה, ומכילה את המטענים שיכולים להזין התפתחויות הרבה יותר מורכבת ובלתי צפויות שאת רובן עוד לא היטבנו לפענח. חשבו למשל, על היכולת הגוברת של השלטון, לעקוב, לאסוף, לנטר ואף להתיימר לחזות את העתיד, באמצעות השימוש ב"ביג דאטה". איש הרשות לביטחון לאומי האמריקאית (NSA) אדוארד סנודן חשף בפני העולם כולו את  ההיקף העצום של איסוף מידע הנעשה על ידי ארה"ב, בריטניה, ומדינות אחרות — כולל ישראל. ובמקומות כמו שיקגו, המשטרה עושה שימוש במאגרי דאטה וברשתות החברתיות  על מנת לזהות  פושעים עוד בטרם הם ביצעו עבירה.

הטכנולוגיה ללא ספק משנה את חיינו ומשפיעה על האופן בו אנו מבלים, עובדים, מתקשרים, ומבינים את המציאות, אך היא לא פועלת בריק. המחויבות שלנו כאזרחים, כבני אדם וכהורים היא לצקת את התוכן הראוי באמצעות הטכנולוגיה ולא לראות בה גזירת גורל או צו עליון,  המכתיב את חיינו ומאלץ אותנו לחשוב אחרת על מושגים שפעם היו מובנים מאליו. דוגמא נוספת לכך, ניתן למצוא בשיח על מושג הפרטיות. בעבר פרטיות נחשבה לא רק כמושג חשוב להגדרה עצמית אלא כערך דמוקרטי ליברלי מהותי. ללא פרטיות, כל הרעיון של  פעולה חופשית ועצמאית משתנה. ללא פרטיות, הרוב  יוותרו מראש על האפשרות להיות שונים מן הכלל. כי הפרטיות איננה רק תלויה בעובדה שאיש איננו מונע ממני לממש את עצמי. הפרטיות איפשרה לנו את המפלט מן העין המתבוננת, את הקיום במרחב שבו אינני חייב דין וחשבון לחברה, את החופש לחשוב, ליצור ולמחות. אם הפרטיות נעלמת, איתה גם תעלם רוב האפשרות להיות, אחר. במקום פרטיות אנו מקדשים כיום את השקיפות, דורשים שהכל יהיה גלוי ופתוח, אך גם בשקיפות, שנדמית לנו כה חיובית, טמונה סכנה, המשבשת את השיח, מונעת את האפשרות לחשוב אחרת, ומעמידה אותנו כל הזמן חשופים לביקורת, עוד בטרם הבשילו הדברים לכדי עמדה מגובשת.  וכך מעניקה יתרון עצום לממשל ולמדינה ולבעלי ההון, כי בסופו של יום, זה אנו, האזרחים ששקופים הרבה יותר מאשר מוקדי הכוח.

גבריאל טארד החוקר הצרפתי בן סוף המאה ה-19 פיתח וחידד את החשיבות של שיחה כמושג מרכזי בדמוקרטיה, שיחה שאין לה מטרה, שיחה שלא נועדה לייצר מדיניות או לפתור בעיות, אלא שיחה כשלעצמה, המאפשרת לאנשים לעלות רעיונות לבחון אותם, לפסול אותם ולדון בהם באופן משוחרר. גם היום, למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית שהייתה מאז כתב טארד את הדברים, עדיין שיחה בטלה שעוסקת בשאלות הגדולות ומעררת אנשים למחשבה היא מהותית והכרחית, גם בעידן בו הכל צריך להיות ארוז ב-140 תווים, אנו צריכים למצוא את הדרך ואת המקום לייצר שיחות.

 

בואו ניקח מהעשירים

tumblr_lxiee1Pddx1qi148vo1_500 (1)

אני לא סוציאליסט. אני לא חושב שאנחנו צריכים להבהיל את כל המגזר העסקי. אני מכיר את התיאוריה שאומרת – בואו ניקח מהעשירים, אני גם רואה, זה לא הצליח, אין שום מקום בעולם שזה הצליח, הסוציאליזם לא הצליח בשום מקום בעולם. אני לא אהרוס את הכלכלה הישראלית כדי בשביל שיפסיקו לכתוב דברים רעים בפייסבוק" (יאיר לפיד בראיון לחדשות ערוץ 2 יום שישי ה- 10.5.13)

פעם אחר פעם, אנו מקבלים הוכחות לחולשותיו של הקפיטליזם הניאו ליברלי, לחוסר הצדק שבו, לתאוות הבצע שהוא מעודד, לחוסר השוויון שהוא יוצר. לפערים שהוא מעצים, לניכור שהוא מעמיק, ועדין רוב האנשים בטוחים שהשיטה עובדת. שאלו רק תקלות מקריות, סטיות תקן אקראיות, בעיות של ויסות ורגולציה.

בחמש השנים האחרונות התגלה הקפיטליזם בחולשתו. מדגים שוב ושוב שכאשר המדינה מפריטה את שירותיה היא למעשה מפקירה את אזרחיה. מוכיח בכל פעם מחדש שבעלי ההון, אינם רואים דבר מעבר לשורת הרווח, מעבר לדיבידנדים. בשיטה החדשה שנוצרה אין ערבות הדדית ואין אחריות ניהולית, אין מחויבות לעובדים ואין חלוקה בנטל. כך חברות ובעלי הון יכולים ללא כל ייסורי מצפון לפטר מאות אנשים לא בגלל שהם מפסידים כסף אלא רק בגלל שהרווח הצטמצם, או הדיבידנד בסכנה. כך הם יכולים לחלק למנהלים משכורות שהיו יכולות לכלכל לעתים אלפי משפחות, מבלי לגמגם, וכך הם גם יכולים לשקר או לנסות להטעות ולהפחיד את הציבור (ראו מקרי קידוחי הגז) הכל לגיטימי, בשם הרווח מותר לנסות הכל, אם יעבוד יופי אם לא נשלם קצת יותר, אבל לפחות לא וויתרנו ללא מאבק.

למרות הדוגמאות הרבות לכשלים האדירים של הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית עדין רק מעטים מוכנים להתנער מן השיטה, להציע אלטרנטיבה. אפילו חלק ניכר מהסוציאל-דמוקרטים בעולם המערבי מדברים בקול מגומגם על איזה קפיטליזם מרוכך עם קורטוב חמלה. לעומת זאת שולטת בכיפה איזו אמונה איתנה שאין אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית. שזו השיטה היחידה שיכולה להבטיח את רווחת האנושות, החירות והקדמה. הסוציאליזם מוצג כאיזו תופעה איומה, כזו שרק הביאה רק מזור וכאב עוני ואובדן לעולם. ההוכחה כמובן היא פשוטה, די לחשוב על ברית המועצות ולהבין עד כמה עמוק היה כישלונה של השיטה הסוציאליסטית. די להיזכר בהישגיה ההיסטוריים כדי להבין שהסוציאליזם בכל מקום כשל.

זו כמובן טענה לא מדויקת, ברית המועצות ומשטר האימים שלה, אומנם הוציאו שם רע לסוציאליזם אך הם אינם פניו. כישלונה של ברית המועצות איננו מהווה, כל הוכחה לכישלון הרעיונות המרקסיסטים. יותר מכך סוד ההצלחה של הקפיטליזם, שאנו כה אוהבים להלל, נובע בדיוק מכך שבניגוד לתחזיות הקודרות של מרקס על הקפיטליזם המשמיד את עצמו מבפנים ומוביל בהכרח להפיכה, השיטה הקפיטליסטית לא נותרה זחוחה באמונתה בשוק החופשי ויצרה משטר שהוא מיזוג בין השניים. השיטה הסוציאליסטית לא רק שלא נכשלה אלא היא זו שהצילה את הקפיטליזם מתאבונו המוגזם, מחוסר השליטה הפנימית שלו. כניסתם של ההמונים למרחב הפוליטי הכריחה את האליטות לשנות את יחסם לשאלת ההון והאדם העובד ולייצר מערכת רווחה מורכבת.

אך כל אלו הם נחלת העבר, משנות השמונים ובייחוד לאחר נפילת ברית המועצות המושג סוציאליזם נצבע בגוונים שחורים ונתפס כלא רלוונטי. ולכן למרות שאנו מודעים לבעיות של השיטה הקפיטליסטית קיבלנו אותה לפחות כברירת המחדל, כי במבחן התוצאה, בכל מקום הקפיטליזם הביא לרמת חיים גבוהה יותר בעוד הסוציאליזם הראה תוצאות הרבה יותר מפוקפקות. הבעיה בטיעון הזה שהוא לא לוקח בחשבון שמה שתמיד היה לנו הוא משטר מעורב, שכאשר הקפיטליזם איבד את הריסון הסוציאליסטי שלו הוא יצא מכלל איזון.

למה כל כך קשה לנו לראות זאת? כי מה שהיטיב הקפיטליזם לעשות בדור האחרון הוא להפוך אותנו לצרכנים במקום לאזרחים. מה המשמעות של מהפך זה? המשמעות שאנו חושבים על המציאות המקיפה אותנו דרך מושגים של שוק ולא מושגים של צדק, אנו חושבים על שרות ולא על מהות, אנו לא מצפים מאף חברה לדאוג לאינטרסים שלנו אלא מצפים ממנה שתדאג לנו כחלק מן האינטרסים שלה. אבל זו גם הבעיה, לא במקרה השרותים הציבוריים שבהם אנו נתקלים השתפרו, קל להוציא דרכון, נוח לעמוד בתור, במגוון רחב של משרדי ממשלה, אבל אבד הדבר החשוב ביותר, המניע והמהות, כך משירות מונע ערכים עברנו לשירות מונע תוצאות.

הסוציאליזם איננו האויב של הקפיטליזם אלא המשלים שלו, הוא האידאולוגיה שמחייבת את הקפיטליזם לרסן את עצמו. ללא האידאולוגיה המרקסיסטית כולנו (חוץ מהאחוזון העליון) נזכה לחיים ראויים פחות, לחוצים יותר וחסרי כל ביטחון חברתי, תעסוקתי גילי.

חוכמת ההמונים ובורות פוליטית

greatminds

יש לנו כיום יותר מידע מאי פעם בהיסטוריה, יש לנו גם, הרבה יותר כלים המאפשרים לנו להתעמק בדברים, לשאול שאלות להביע את דעתנו, יש לנו אפילו, על פי מחקרים, יותר איי.קיו מאשר הדורות הקודמים, ולמרות זאת כאשר זה מגיע לשאלות של החיים החברתיים, ולשאלות הבוחנות הבנה של מורכבות פוליטית והיסטורית, היכולות שלנו נמצאות בנסיגה מטרידה. אם לנסח זאת בצורה פשוטה,  אנו יותר חכמים כפרטים והרבה יותר טיפשים כחברה.

כיצד ניתן להבין התפתחות זו? איך בכלל זה מסתדר? שאנחנו יותר אינטליגנטים מן הדורות הקודמים ומצד שני אווילים מתמיד? התשובה, כמובן מורכבת ומתעתעת, וכל ניסיון לענות על השאלה בצורה חד משמעית ופשטנית תהיה להוכיח את הדבר עצמו בגוף השאלה. למרות הסכנה המוחשית הזו, אני רוצה להציע מספר הסברים אפשריים.

הסיבה הראשונה לטעמי לבורות הקולקטיבית שלנו, קשורה לכך שאנחנו פחות ופחות חיות פוליטיות. כאשר אריסטו הגדיר את בני האדם כחיות פוליטיות הוא התכוון לכך, שהמשמעות של הקיום אנושי ומה שמייחד את בני האדם מייתר בעלי החיים, הוא היותם מוסגלים ליצור את המציאות של עצמם ולבנות את סביבתם. הפוליטיקה היא מבחינתו האפשרות של האדם להתנתק מן הקשר המיידי לטבע ולהוסיף מימד של בחירה, לגבי אופי החיים המשותפים שלנו. כיום, במידה רבה, אנו חיים בעידן שבו המימד הפוליטי של הקיום הולך ומתעמעם, עד כדי כך, שאנשים מתקשים לראות את הקשר בין החיים הפרטיים שלהם, הבחירות שהם עושים והמישור הקולקטיבי.

האדם הוא פחות חיה פוליטית, כי ההקשר החברתי פשוט הלך והתרחק מאיתנו והתעמעם. אנו חיים למען עצמנו, למען הגשמה עצמית ומתקשים לראות את האחר את הכלל ולא מסוגלים בכלל לזהות את הקשר בין המישור הפרטי למישור הציבורי.

סיבה שניה קשורה לפרסנוליזציה של המציאות. הפסיכולוג ההפוליטי הנודע ג'וזף אדלסון במחקרו המפורסם מתחילת שנות ה-70 חקר את ההתפתחות של רעיונות פוליטיים אצל בני נוער בשלוש מדינות שונות ומצא שהמשתנה המשמעותי ביותר לניבוי הבנה מורכבת של פוליטיקה בקרב בני נוער איננו הלאום, המעמד או המגדר, אלא בראש ובראשונה הגיל.

בני ה-12 חושבים על הפוליטיקה בצורה נאיבית, פרסונלית  ולא מסוגלים לשייך התנהגויות של אנשים למצבים חברתיים מורכבים יותר, לעומת זאת לקראת גיל 15-16 בני נוער כבר מסוגלים להכליל מתוך המקרים הפרטיים, מסוגלים להבין את המורכבות של רעיונות ולחשוב במושגים פילוסופים על המציאות החברתית. מתוך המחקרים הללו מפתח ג'וזף אדלסון תפיסה של חינוך, הקשורה לאופן שבו יש למערכת החינוך אחריות על יצירת  הדמיון הפוליטי שלנו. זאת אומרת, אחריות על האופן שבו אנו יכולים להבין את המציאות הפוליטית בתוכה אנו חיים ולדמיין לה אלטרנטיבה.

בגיל הנעורים אנו עוברים מלחשוב על הפוליטיקה כזירה של שחקנים לפוליטיקה כזירה של מוסדות, רעיונות והאינטרקציה ביניהם. אבל אם אנחנו לא נחשפים די לחינוך ביקורתי ולעושר מחשבתי והיסטורי, אזי אנחנו נתקעים לנצח עם מחשבות פשטניות על הפוליטיקה. הנטייה לחשוב על הפוליטיקה בעיקר במישור האישי, מובילה לכך שאנו לא מצביעים יותר לרעיונות אלא לאנשים, אנחנו לא באמת פוסלים את השיטה אלא רק את הפוליטיקאים המושחתים (כמו שכתב יפה אלעד אור על מפלגתו של אלדד יניב וסרטוני השיטה) ואנחנו מתקשים לראות את הקונטקסט הרחב ונשארים רק בעיקר ברמה האישית ובעצם נשארים בני נוער לנצח.

לתקשורת גם יש תרומה נכבדת לכך. במהותה היא לא מעוניינת לספר את הסיפור מן הזווית הרחבה, ומעדיפה את הדרמה, הריגוש והרייטינג ולכן היא משתדלת להצג את הדברים תמיד כסיפור של טובים ורעים, גיבורים ונבלים, סיפור של אנשים וחולשות ובכך מעצימה את ההסבר הפרסונלי על חשבון הניסיון להסביר את הדברים באופן יותר מורכב ומתוחכם. אבל גם מן

גם רשת האינטרנט איננה יוצאת בידיים נקיות,  הרשת למרות שהיא מקור בלתי נדלה למידע מעודדת את פשטנות שעוטפת אותנו כיום, כי אנו מתרגלים לצרוך את הררי המידע המקיפים אותנו במנות קטנות, תוך קפיצה מנושא לנושא, אנחנו מתקשים לקרוא טקסטים שעוברים 140 תווים, אנחנו מתקשים להישאר מרוכזים, אנחנו מתקשים לחשוב על נושא אחד מעבר לזמן קצוב, למעשה אנו מפתחים תסמונות של בעיות קשב וריכוז המונעות קיומו של דיון משמעותי כמעט בכל תחום ובין היתר בזירה הפוליטית. יש עוד סיבות שניתן להרחיב עליהן אך נראה לי שחרגתי ממזמן מהקיצבה המותרת לכתיבה בפוסט אחד, ומכיוון שיש להניח שאיש לא הגיע עד הלום, אשאיר רעיונות אילו להזדמנות אחרת.

לידתה של החברה הזורמת

החברה הישראלית עוברת שינויים רבים בעשורים האחרונים, מחברה מגויסת לחברה אינדיבידואלית, מחברה סוציאלית המקיימת ערבות הדדית לחברה קפיטליסטית דורסנית, מחברת מחסור לחברת שפע. אל מול מגוון השינויים הללו נראה כי רק דבר אחד נותר קבוע ויציב ללא שינוי, כסמל איתן לישראליות. זהו מושג היסוד ישראלי "יהיה בסדר" הניצב כמודל כפול לחפיפניקיות ואכפתיות ישראלית ובעבור רבים כסמל מעורב ליתרונות הישראליות ולליקוייה.

צמד המילים האלו, ביטאו, תמיד, איזה שילוב של המיטב והבלתי נסבל בישראליות, מחד קנה מידה לאופטימיות, יכולת אלתור וכושר המצאה מאידך סמל לתחלואי החברה, שלא מתכננת מראש ולא צופה קדימה ונאלצת לתקן את הדברים בתנועה או למצוא פתרון מורכב לבעיה שבראשיתה הייתה פשוטה.

המושג "יהיה בסדר" הוא מטבע לשון שכל עולה לישראל הכיר כבר לאחר שהות קצרת מועד בה ומהר מאוד גם למד על בשרו שזו הבטחה, שבמקום להרגיע אותך, דורשת ממך להבין שמשהו, כנראה, עומד להשתבש. אבל למרות שזו הבטחה שהתגלתה במקרים רבים כחסרת כיסוי, היא הפכה גם לסמל לרצון חיובי, ולכוונות טובות. שהרי אחרי קצת כעס ועלבון הדברים הסתדרו. מישהו תרם מקום, אחר הביא מזון, השלישי בא לשאול עם צריכים עוד משהו. יהיה בסדר הוא הערוב של אנדרלמוסיה פוזיטיבית, שבמקרים רבים הוציאה את הטוב מן האנשים.

זו גם הסיבה, שאנשים כה רבים בחברה הישראלית יכלו מחד לפתח בוז למוסדות השונים ולמנגנון הבירוקראטי אך מאידך הרבה אהבה והערכה לאנשים, אפילו לעיתים אנשי המנגנון עצמם, שיגידו לך שהם מצטערים אבל אי אפשר לעשות כלום, אבל לא יפסיקו לבחון את האפשרויות שלהם לעזור בעקיפין. זאת התחושה שאי אפשר לסמוך על המערכת אבל אפשר במקרים רבים, לסמוך על האנשים.

אבל העת הזו מסתמן הולכת לחלוף מן העולם ועמה גם המושג יהיה בסדר. זהו כבר איננו המושג המשקף את העת, זהו איננו המושג שיכול להסביר או להאיר את פניה של החברה הישראלית שנוצקה כאן בעשור האחרון. מחברה של "יהיה בסדר", אנו הופכים למשהו אחר, לחברה של .. "זורמים".

כאשר אתה חש חסר אונים אל מול המערכות, כאשר הקיום הישראלי נראה כמוביל למבוי סתום. כאשר השלום והסולידריות החברתית נראים כמושגים לא רלוונטיים ולא עדכניים בישראל של שנות ה-2000, כל מה שנותר לעשות זה לזרום. לקבל את גזירת הגורל, לפתח איזה מנגנון אישי שלא מתרגש מכלום, המתרכז בחיים הפנימיים ובהגשמה האישית. שיודע לדבר על צמיחה ולמידה פרטיים, על העצמה והתבוננות פנימית אך ויתר לחלוטין על הזירה הציבורית ועל החיים המשותפים.
על כל מגבלותיו במושג "יהיה בסדר" הייתה גלומה הדדיות ואכפתיות, רצון כנה לסייע, גם אם אין לך באמת את האפשרות לעזור, הבטחת שיהיה בסדר למישהו, כי רציתי שיהיה לכך כיסוי. המעבר לחברה זורמת, פירושו שאנו, כבר לא בוטחים באיש וגם לא רואים את האחר, אנו נמצאים בהשלמה. אך ההשלמה הזו או השלווה הפנימית הזו, איננה מתבצעת כאקט של ייאוש אלא כבחירה לוותר על הציבורי ולהתמקד רק בעצמי.

לא לעשות עניין משטויות, לא להכביד עם שאלות קיומיות, לא לצאת לרחובות, לא להיות פלספן ולא להיות כבד, פשוט ליהנות מהחיים, להגשים את עצמך ולזרום. הרי החיים חד פעמיים, הזמן הוא קצר ולמה להתעסק ללא הרף בדברים נטולי פתרון. עזבו אתכם מן הפוליטי, מן הכיבוש, מן העוני, משאלות מורכבות ומייאשו. הרי רק העיסוק בדברים הללו, יוצק כובד ותחושת אי נעימות, לעומת זאת אם זורמים, המשא נעשה קל כנוצה.

בחשיבה הסטואיקנית הייתה תפיסה כי אנו כבני אדם קשורים לכרכרה ואין לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיה, השאלה היא רק כיצד? אנו יכולים לבחור בין לרוץ לצידה לבין להיגרר בעקבותיה. זו תפיסה של השלמה עם הגורל והבחירה היא רק כיצד להתקיים בתוך מציאות שאין לנו כל שליטה עליה. בחברה הזורמת המודרנית העיקרון הוא שונה. אנו אולי לא יכולים לשלוט בגורל היקום אבל יש לנו שליטה מלאה בחיים שלנו, במציאות הסובייקטיבית האישית, אנו יכולים לקבוע אותה ולכוון אותה, גם אם הכול מורכב וסבוך סביבנו, יש לנו שליטה על החיים שלנו. לכן אנחנו לא יכולים להבטיח שיהיה בסדר באופן רחב יותר, אלא רק כמושג של התחברות פנימית אישית.