מי מפחד מחקירה בינלאומית

לאחר שהתוכנית המבריקה לא לשתף פעולה עם וועדת גולדסטון הוכיחה את עצמה מעל ומעבר, החליטה מדינת ישראל, להמשיך במדיניות אי שיתוף הפעולה גם עם ועדת חקירה שתבדוק את אירועי המשט הטורקי

על פי החלטה זו, נדמה שלממשלת ישראל, יש רק קהל יעד אחד מהותי מבחינתה והוא דעת הקהל הישראלית. כל עוד ניתן לשכנע בעקביות את הקהל הישראלי שהוועדה היא אנטישמית אנטי-ישראלית או אנטי-ציונית, הרי זה עדיף על מצב עניינים בו ישראל חלילה תשתף פעולה ולמראית עין, תיתן אישור רשמי לעובדה שבפעולותיה נפלו פגמים.

הרי אנו, הציבור הישראלי, אנו מסתפקים, בועדות בדיקה פנימיות של צה"ל. כמה נוח להשתמש בועדות בדיקה פנימיות, המסבירות לנו בפשטות, שהיו טעויות אבל לא כשלים, או אולי היו כשלים אבל לא היו שגיאות, כפי שקבעה וועדת איילנד.

דוגמא טובה, הוא דו"ח ועדת גולדסטון מסקנותיו של הדו"ח עוררו סערה בישראל, אך במהרה הם נדחו ונהפכו בשיח הישראלי למקבילה של הפרוטוקלים של זקני ציון. זאת אומרת, לא באמת חשוב, מה חושב העולם, העיקר שאת הציבור הישראלי הצלחנו לשכנע כי העולם כולו נגדנו. את מי זה מעניין, עם בסופו של דבר, האשמות רבות שהוכחשו בזמן אמת התגלו כנכונות. הנה רק בדו"ח שנשלח בשבוע שעבר לאו"ם צה"ל הבטיח שבפעם הבאה הוא כבר לא ירה פצצות זרחן, לאחר שטען בתחילה, כי לא היו דברים מעולם.

מן ההכחשות הגורפות, דרך ההודיה בלשון רפה ועד המסמך הרשמי שנשלח לאו"ם בשבוע שעבר, מתגלות להן עובדות שנוח לנו לא לשמוע אותן ושאנו מעדיפים לא לדעת על קיומן. תנו לצה"ל לבדוק את עצמו, להסיק מסקנות, לשפוט את עצמו, לנו יש בו אמון מלא. הרי הצבא הוא הגוף האמין ביותר במדינת ישראל על פי סקרי אמון הציבור. יותר אמין מבית המשפט העליון.

הרי אם ישראל טוענת כי הספינה הטורקית הייתה מלאה מחבלים שתקפו את החיילים ואף יש לה הוכחות לכך מדוע שלא תציג אותן בפני הועדה? מדוע שלא תשתף פעולה? אולי מפני שאנו מעדיפים להמשיך ולשכנע את המשוכנעים ולא לשתף פעולה עם ועדה שאולי לא תקבל את הטענות הצה"ליות. הבעיה היא, שאם נשתף פעולה לא נוכל אחר כך להאשים את הועדה ואת העולם כולו שהוא צבוע ואנטישמי, לפחות לא באותה עוצמה.

כמו בעניין ההתייצבות האוטומטית של השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה מאחורי השוטר הרוצח, לא מוקדשת מחשבה, לא רק לשאלה האם ישראל תצא טוב או רע מוועדת הבדיקה, אלא מתעלמים מן השאלה איזו מדינה אנו רוצים לחיות בה. כזו שבה שלטון החוק הוא חסר חשיבות והשקיפות עכורה, או שמא חברה הבודקת את עצמה בצורה אמיתית ולא מפחדת מן האמת. ועדות החקירה גם מטשטשות את השאלות האמיתיות, במקום לשאול למה בכלל הטלנו סגר על עזה, אם הוא לא באמת בעל חשיבות (כפי שהתגלה לאחר המשט) עוסקים בשאלה האם החיילים תודרכו נכון או לא.

ההתקפה על שלטון החוק ועל בית המשפט נובעת מתוך הנחת יסוד, שבתי המשפט לא מבינים את השטח, שקל לשפוט מן הכורסא הנוחה והמרופדת של בית המשפט העליון, בעוד המציאות היא מורכבת יותר, השוטר שירה למוות בפורץ, או היחידה שירתה פגזי זרחן, פעלו בעת קרב, ובשעת קרב מתרחשות שגיאות. לכן כל ועדת חקירה חיצונית, כל שופט המחטט בפרטי האירוע וכל ניסיון להכניס גורמים זרים לתוך החקירה, נתפסים כאיום כמהלכים שיובילו באופן ידוע מראש למציאת פגמים בפעולתה של ישראל.

אך זהו כיוון מחשבה בעייתי. גם אם הדברים נראים אחרת מן הכורסא מאשר מן החזית, עדין עליונות שלטון החוק צריכה להישמר, גם בשעת מרדף יש חוקים וגם בשעת קרב יש קווים אדומים. יותר מאשר זקוק שוטר לביטחון שהוא יכול לירות בשעת הצורך והוא יקבל גיבוי מן המערכת (מה שקורה כמעט תמיד) זקוקים האזרחים לביטחון, שכאשר הם יפגשו בכוחות הביטחון, זכויותיהם הבסיסיות תשמרנה.