המלכוד של לפיד

לאן שלא יביט, לאן שלא יפנה, זמן הטורים בפייסבוק הולך ומתקצר, הלחץ הולך וגובר,
וגם אם על פי עדותו אין לו נטיה להזיע, יש לו הרבה יותר מה להפסיד.

אכן, פוליטיקה של קואליציות היא דבר אכזרי, היא מכבש לחצים שממנו איש איננו יכול לצאת כפי שבא, איש אינו יכול לצאת בתחושה של הישג. קואליציות בנויות תמיד על כך שאני מקבל דבר מה ומפקיר תחומים רבים אחרים.

חלק מהנטייה לגנות את הפוליטיקה הישראלית ולראת בה מופת של שחיתות נובע בדיוק מן הנקודה הזו, מן המקום בו כל המפלגות שבוחרות להצטרף לממשלה צריכות למכור משהו מהבטחותיהן ולפזרן עם הרוח. זה טיבו של המשחק הקואליציוני זה טיבם של החיים הפוליטיים, פשרה, פשרה , פשרה ולעיתים גם וויתור.

נו אז מה אם אנחנו רוצים גיוס מלא של החרדים מחר, לא כל מה שאנו רוצים, חייב להתקיים עכשיו ומייד. לא כל דבר שהחילונים רוצים הוא גם צודק ונכון. למרות הנטייה של מצביעי המרכז, לפיד, וחלק ממצביעי העבודה שמאל, לראות בכל האחרים אוכלי חינם ונצלנים, חברה היא דבר מאוד מורכב שקשה לדחוף למגירות, למשל, האם אותם אוכלי חינם ונצלנים, הם אילו שנהינו מפירות הצמיחה, מהקשרים הצבאיים, משליטה על מוקדי הכוח? קל להאשים, קל לכוון אל האחר את האצבע המאשימה אך שוב האמת יותר מורכבת. באותה מידה גם המתנחלים אינם מקור כל רע, הם אינם אילו שבגללם מעמד הביניים קורס, או החינוך לא מקבל את תשומת הלב הראויה. זה שוב הרבה יותר מורכב.

הפוליטיקה של השליטה בשטחים יצרה גם הרבה מקומות עבודה, תעסוקה, מפעלים, שליטה על משאבי טבע. הצמיחה הישראלית של העשורים האחרונים, לא מתסיימת בקו הירוק וישראל גם מרוויחה (בחלק מהנושאים) מאחיזתה בשטחים הללו ומתשתית ישובית עסקית שנוצרה בהם. זאת אומרת השטחים הם לא רק הוצאות, כמו שאוהבים להציג אותם ראו למשל האתר מי מרוויח מהכיבוש אבל לשבת ולצעוק כולם גזלנים ואנחנו נאנקים תחת העול זה הכי קל, כי זה מאוד ישראלי, להתעטף ולהתחפר בתחושת הפריאייריות המדומה. לעמיד פני קורבנות, בייחוד שזו אותה פרקטיקה הננקטת על ידי כל המחנות בחברה הישראלית.
כמעט באותה נשימה, גם מאוד קל להיות אידאליסטים ולא לוותר במשא ומתן ולהתעקש, אבל קל, רק לכאורה. כי לפיד עכשיו במילכוד, ימכור את עקרונותיו, יאשימו אותו שהוא פוליטיקה ישנה, יעמוד על עקרונותיו יאשימו אותו שהוא אחראי לקואליציה קיצונית. ישב בממשלה מבחן הפוליטיקה האחרת יהיה קשה מנשוא, ישב באופוזיציה יש לו סיכוי ממשי להיעלם מן המפה הפוליטית, כי המפלגה שלו מחוץ לקואליצה תתפרק לכיוונים שונים, תאבד את הצלם שטרם רכשה, אולי אפילו תנפח את נשמתה. לפיד זקוק לקואליציה כמו אוויר לנשימה. לפיד ללא השלטון יהיה בגידה ישירה ומיידית ברוב הקולות ששלחו אות לכנסת ולא רוצים שינוי אלא רוצים אותה שיטה רק עוגה אחרת.
בכלל ישראל איננה ארץ טובה לאופוזיציונרים, זו ארץ הבולדוזרים, המזיזים, המשנים את המציאות ואת גבעות החול הופכים לישוב. קשה להיות אופוזיציה אפקטיבית, שקולה נשמע, קשה יותר לשכנע שתרמת לשינוי בנוף הישראלי. לפיד באופוזיציה ועוד לפיד הישראלי המצוי הנחמד, הוא מתכון לניוון, לקמילה מהירה.
הצרה של לפיד היא שכולם יודעים זאת, הצרה שלו היא שהסוף של המשא ומתן ידוע, לכן במקום להתעקש על כל הנקודות שהביא עמו כנדוניה יכול להיות שעדיף לו להתחיל לחשוב על האופן שבו מקימים קואליציה לא מושלמת, אלא קודם כל הכי פחות גרועה ואולי אפילו כזו שמסמנת לעצמה מטרות ברות השגה.
בשביל שיהיה פה עתיד, צריך להתחיל בהווה.

המחאה והבחירות

כאשר מתבוננים בתוצאות הצפויות בבחירות הקרובות (לפחות על פי הסקרים) קל לחשוב ולהאמין שמחאת 2011 התפוגגה ונעלמה. שבין איראן, מתנחלים וחרדים לא נותר יותר מדי מרחב פתוח, לשאלות של צדק חברתי. אפילו שלי יחמוביץ שהפכה את המימד החברתי כלכלי למרכז הכובד של מפלגת העבודה, מתקשה לשמר משהו מרוח המחאה ההיא.
יחימוביץ אולי הצליחה להחיות את מפלגת העבודה אך עושה רושם שהיא לא מצליחה לעשות דבר דומה לחברה הישראלית בכללותה. השאלה כמובן שצריכה להישאל היא מדוע? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שרק לפני שנה וחצי המונים מילאו את הרחובות במשך שבועות ועתה רק שקט מעיק שורר מעל פני המים?

בנוסף, השאלה הגדולה באמת היא, כיצד האויב המושבע של רעיונות הצדק החברתי ושל סולידריות חברתית ממשיך להוביל בביטחה בסקרים וגם נתפס כראש הממשלה שעליו סומכים רבים לא רק בשאלת הפצצה המתקתקת אלא גם בשאלת הכלכלה הנשנקת?

לתשובה, לטעמי שני חלקים הראשונה תהליכית והשנייה מדכדכת. הראשונה נובעת מכך שתהליכים חברתיים מתרחשים בקצב שונה מן האירועים עצמם. בדומה לברק והרעם המתחילים את חייהם באותה נקודה אך נפרדים זה מזה כהרף עין כך גם האירועים והשפעתם. פניה של עיר משתנות מהר יותר מלבו של בן תמותה, כתב בודלייר וליבו נחמץ אל מול הקצב המסחרר שבו הברון הוסמן שינה את את פריס ורחובותיה. כזהו לב האדם, וזו גם הסיבה שקשה לעיתים להבין שינויים דרמטיים בחברה, שהם סמויים מן העין ברוב ימות השנה וצצים רק מדי פעם מעל פני השטח. ההכרה האנושית היא איטית, לא מותאמת לעידן הבזק, לא יכולה להתמודד עם עם קצב האירועים המסחרר. המהירות הזו מובילה לכך שרבים שהיו שותפים למחאת 2011 חשים תחושת החמצה וכישלון ועיתונאים רבים כבר ארגנו למחאה החברתית של 2011 קבורת חמור. אך הדברים הם יותר מורכבים, התהלכים יותר איטיים והמחאה לא נעלמה, היא תהליכית, היא תשוב ותצוץ במערכת הפוליטית, בתרבות בחברה אך אין לצפות שהיא תשנה את החברה הישראלית בבחירות הקרובות.

מרד הסטודנטים בצרפת במאי 68 נחשב כתאריך רב משמעות בתולדות צרפת, רגע מכונן בתולדות השמאל הצרפתי וסמל להתעוררות של דור שלם של צעירים צרפתיים, שעד לאותו רגע הואשמו באגואיזם ובאינדבדואליות ולפתע קראו תיגר על מוסדות השלטון המיושנים של הפוליטיקה הצרפתית, ודרשו שקולם ישמע וקולותיהם יספרו. אך גם במקרה של מאי 68, בבחירות שהתקיימו לאחר שנה לנשיאות הצרפתית, לא התרחש כל שינוי, הימין והשמרנות המשיכו לאחוז בשילטון, הפוליטיקה הישנה ניצחה למראית עין, אך למעשה, משהו עמוק יותר ומשמעותי יותר התרחש בחברה הצרפתית, שבא לידי ביטוי בחברה הצרפתית בכל תחומי החיים, אבל לקח לו להבשיל מעל לעשור.

התשובה השנייה המדכדת, לטעמי, קשורה לכך שאין כיום בישראל אחיזה אמיתית ומהותית לתפיסה סוציאליסטית. ישראלים רבים, רוצים שינוי, או היו רוצים שהחברה הישראלית תיתן להם שירותים רבים ככל הניתן ובמחיר נמוך ככל האפשר, אבל לא באמת מוכנים לשלם על כך את המחיר ובנוסף לא באמת מוכנים לתת אמון במוסדות המדינה. כך, למרות הכשלים הרבים שמגלם בתוכו בקפיטליזם, למרות אובדן הביטחון התעסוקתי והסוציאלי, למרות תהליכים המובילים להתרחבות מעגלי העוני בישראל, עדין רוב מוחלט של הישראלים איננו תומך בחשיבה הסוציאלסטית.

במחקרי דעת קהל יש נטייה לטעון כי התמיכה בסוציאליזם היא רחבה וגם לא השתנתה מהותית בחברה הישראלית מאז שנות השישים, אך זהו נתון מטעה ולא נכון כאשר פורטים את הנתונים ולא מסתפקים בהצהרות של אנשים על עצמם. הישראלים הם סוציאליסטים בעיקרון וקפיטלסטים בפרקטיקה. הם מכירים בחשיבות של צמצום הפערים, של יצירת ביטחון סוציאלי ובמתן שירותי רווחה, אבל לא על חשבונם (ראו את המאמר הקצר של דרור וולטר שמסכם את הסקרים שנערכו בנושא משנת 1969.

כאשר אנשים יצאו לרחובות בקיץ 2011 הם יצאו בשמן של מצוקות רבות, בשמן של סיבות רבות והניסיון של המחאה לחבק את כולם ולא לתת צבע למחאה, הפך אותה למחאה של כולם ולמחאה של אף אחד. מחאה שתישא פירות אולי בעתיד רחוק יותר אבל לא כזו שנושאת בשורה לבחירות הקרובות.

בטווח הקצר ההישג הגדול של המחאה היה שהיא חשפה לעיני רבים את הקשר הסבוך בין הון לשלטון וגרמה לרבים להתבונן במציאות מזווית קצת אחרת, במישור הרחב יותר, נאלץ להמתין כנראה, לפחות עוד 4 שנים.