קשה למות באביב

jacques_brel

האביב על פריחתו המרהיבה, מרחיב את הלב, אבל בכל תרבות זה כנראה מתחולל בצורה אחרת. לא תמיד קל להסביר מדוע הצרפתים והאמריקאים מתבוננים על המציאות באופן כל כך שונה. מדוע האמריקאים רואים בכל מה שהוא צרפתי אנינות טעם איכות והתנשאות והצרפתים רואים בכל מה שהוא אמריקאי משל לרדידות, שטחיות והמוניות

ניתן אולי, לנסות להסביר זאת בשל תסביך נחיתות -עליונות הדדי. הנובע מהצד הצרפתי מאובדן ההגמוניה  וירידת קרנה של השפה הצרפתית כשפה הבינלאומית המובילה. בתוספת המפגש בין האמריקאים לצרפתים בעת שחרור צרפת בתום מלחמת העולם השניה, שהוביל  לאסירות תודה מחד, אך גם למבוכה ופגיעה באגו הלאומי מאידך. ניתן להסביר זאת מן הצד האמריקאי כסוג של מגננה אל מול תרבות שנתפסת תמיד כעליונה יותר גם בעיניהם. אך ההסבר העמוק, טמון כנראה בתפיסה מאוד שונה של הקיום האנושי ובאי הבנה מוחלט של האחר.

 הנה דוגמא נפלאה שמבהירה בחדות ובפשטות את הפער התפיסתי הגדול בין אמריקאים וצרפתים (אפילו עם ז'אק ברל הוא בעצם בלגי). בשנת 1961 כתב ז'אק ברל את שירו "הנוטה למות", כרבים משיריו של ברל גם שיר זה עסק בחיים האנושיים כפי שהם קצרים ועלובים, אך גם מלאים רגעים של חסד ואהבה. סיפור של גיבורים החיים בשולי הקיום האנושי, אך מסתכלים על החיים במבט מפוכח ואוהב. שירה צינית ושחורה אבל לא נטולת אהבת אדם. בשירו ה"נוטה למות" למשל, שר ברל על אדם הנפרד מחבריו ומבקש מהם לרקוד ולצהול על קברו ולהמשיך לדאוג לאשתו, כפי שעשו כל השנים.

 השיר תורגם ובוצע בכמה גרסאות, אך הייתה זו גרסתו של טרי ג'ק משנת 1974 "עונות בשמש", שהפכה את השיר ללהיט חובק עולם, לאחר שהוסרו ממנו באיזמל כל זכר לציניות והומור, והוא הפך להימנון פרידה סנטימנטאלי, דביק ומרגש. כבר מן הכותרות של השירים ניתן ללמוד על ההבדל הגדול בגישה, בעוד השיר של ברל סובב סביב המוות הקרב ובא ובבעל נבגד הנפרד מחבריו, השיר בגרסתו האנגלית עוסק בהתרפקות נוסטלגית על הרגעים הנפלאים שהיו לגיבור עם חבריו.

העובדה שהתרגום מוכר הרבה יותר ברחבי העולם מן המקור ואולי אפילו בצרפת עצמה, מעורר בוודאי שאלות מעניינות לגבי תרבות, חברה והרצון שלנו להתמודד עם המציאות בצורה מורכבת

להלן תרגום לשתי הגרסאות.

 עונות בשמש – תרגום חלקי של הגרסה האנגלית.

 היה שלום חברי הנאמן,

הכרנו עוד מימי הגן,

יחדיו טיפסנו על עצים וגבעות,

למדנו על אהבה ואותיות,

פצענו ברכיים ולבבות.

היה שלום חברי, קשה ללכת לעולמך,

כאשר הציפורים שרות מעל ראשך,

ובכל מקום יש נערות יפות,

חשוב עלי ואני אבוא תכופות.

ידענו שמחה ועלצנו אמש,

ידענו עונות רבות בשמש,

אך הגבעות עליהן חיפשנו להעפיל

היו רק עונות מחוץ לתחומי השביל.

הנוטה למות – ז'אק ברל

1.

שלום אמיל אהבתיך מאוד,

שלום אמיל אהבתיך מאוד, אתה יודע.

שרנו את אותם יינות,

זמזמנו את אותן בנות,

שרקנו את אותן קינות.

היה שלום אמיל, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה, שאתה אדם טוב, כמו לחם פריך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

פזמון

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

אני רוצה שיעלצו כאחוזי תזזית

אני רוצה שיצחקו

אני רוצה שירקדו

כשיורידו אותי אל התחתית.

2.

שלום כומר אהבתיך מאוד

שלום כומר אהבתיך מאוד, אתה יודע.

לא עמדנו מעולם על אותה גדת נהר,

לא צעדנו באותו משעול,

אך תמיד חיפשנו את אותו נמל מוכר.

איה שלום כומר אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע.

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה, שהיית המוודה שלה והמדריך

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

3.

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד,

שלום אנטואן לא אהבתיך במיוחד, אתה יודע.

רע לי מהמחשבה למות היום,

כשאתה בריא ורענן,

ואף איתן יותר מתמיד.

היה שלום אנטואן, אני עומד למות,

קשה למות באביב, אתה יודע,

אך אני עוזב אל הפרחים בלב שלם,

מתוך ידיעה שאתה שהיית מאהבה החתיך,

תדאג לאשתי כמו שצריך.

אני רוצה שיצחקו…

4.

שלום אשתי אהבתיך מאוד,

שלום אשתי אהבתיך מאוד, את יודעת,

עכשיו אני עולה על הרכבת עד התחנה האחרונה,

אני עולה על הרכבת, ואת לא על קרונה,

כי כל אחד לוקח את הרכבת שהוא מוכרח.

היי שלום אשתי, אני עומד למות,

קשה למות באביב, את יודעת,

אך אני עוזב אל הפרחים בעצימת עיניים,

מתוך ידיעה, שכך עשיתי תכופות לפני מותי,

לכן את לבטח תדאגי לנשמתי.

אני רוצה שיצחקו…

חופש העיתוי

חופש העיתוי
הכל היה כמעט מושלם,
תקתק כמו שעון
הפצצות פגעו ביעדן
האויב ניגר ראשון
אך לא הגענו למיצוי
הכל בגלל העיתוי.

בלי הרבה מאמץ הצליחו דוברי הממשלה להפוך את הדיון בהמשך הבנייה במזרח ירושלים ללא יותר משאלה של עיתוי. אין חשיבות לשאלות המהותיות, האם ראוי לבנות במזרח ירושלים? מהי המשמעות של הבנייה הזו? האם סביר, כי מחד, אנו מכריזים מעל כל במה כי ידינו מושטת לשלום בעוד למעשה ידינו מכוסה במלט?

כן העיתוי הוא הגורם למבוכה, אם רק היינו מתאפקים מחכים עוד יום, מחכים שביידן יחצה את איילון כדי לנסוע להרצות בתל אביב ולאחר מכן מלווים אותו בקול תרועה לשדה התעופה בן גוריון ורק ואז מפשילים שרוולים ומכסים את הארץ בשמלת בטון, הכל היה נראה אחרת.

אבל לא יכולנו להתאפק, זה כבר ממש דגדג בקצות האצבעות, האפשרות לראות במהרה בימינו את ירושלים של מטה מתאחדת עם ירושלים של מעלה ואת מערב העיר ומזרחה פושטים ידים להקיף את השכונות הערביות לחבק אותן באהבה.

במחשבה שנייה אולי העיתוי לא היה מקרי? אולי לכולם זה היה מאוד נוח? אולי זה פשוט התאים לכל המעורבים בפרשה? ביידן מצא הזדמנות לגעור בידידתה הטובה של אמריקה ושוב ל"הוכיח" כי ארצות הברית היא גם ידידה של הפלסטינאים ובעיקר מתווכת ראויה ואוביקטיבית. ביידן קיבל הזמדנות לנזוף במילים רכות בישראל ולחבק את אבו מאזן באותה עת.

לשכתו של נתניהו הרוויחה הזמדנות להראות לאמריקאים שהם צריכים להתאמץ קצת יותר וכי לישראל יש מדניות משלה בלי להכעיס יותר מדי, כלפי הפלסטינאים הוכחנו שוב שהזמן לא בהכרח עובד לטובתם ובמישור של הפוליטיקה הפנימית, הרווח הוא כפול, גם לא וויתרנו אל מול האמריקאים על מזרח ירושלים ועל עמדותינו וגם קרצנו בו בעת לימין, אשר חושש שנתניהו שינה את עורו.

השר אלי ישי העמיד אמש פני תם, "אם הייתי יודע שההחלטה תתקבל בעיתוי הזה הייתי מעכב אותה". אך העיתוי לא היה מקרי, אלי ישי אולי הצטייר לרגע כמי שאינו שולט במתרחש במשרדיו אך מאחורי הקלעים מתרבות הקריצות של יודעי החן.

אבו מאזן מצידו זכה לתמיכה אמריקאית מרבית וכך הוא שוב מופיע כמגן ירושלים וכמי שאיננו רק בובה חסרת אונים של ישראל אלא מנהיג אחראי שאיננו מפחד מעימות, עוד נדבך חשוב במאבקו נגד התחזקות החמאס.

רק דעת הקהל הישראלית נפלה במלכודת ועסקה כל היום במבוכה ובאיחור הלא אלגנטי של האורחים לארוחה עם ראש הממשלה ורעייתו. קל ומפתה לתלות את כל הבעיה בתזמון, להניח מראש שמזרח ירושלים היא מחוץ למשחק, בייחוד שהמושג מזרח ירושלים מתפרש בין גבעת זאב דרך מישור אדומים ועד מבואות בית לחם. כל כך קל לראות את כל האירוע כעוד צעד שלומיאלי חסר אחריות של הממשלה בעוד שקביעת עובודות בשטח, היא המציאות היומיומית של הנוכחות שלנו בשטחים.

ידינו מושטות לשלום מילותינו ברורות, קולנו חד וחזק רק כוונותינו אינן טהורות. או כמו שאמר דודו של המלט, בנסיונו להתפלל לאל, כאשר הבין שהטבעת מתהדקת סביבו :
מלותי עולות אל על
מחשבותיי למטה נותרות,
מילים ללא מחשבות
לעולם לשמיים לא מגיעות.