אנטיגונה והפוליטיקאים החדשים

anti20125426_6122500_0.

בימים אלו מועלה בתיאטרון גשר בביצוע ובימוי נהדר, המחזה אנטיגונה בגרסתו של ז'אן אנוי. המחזה המבוסס על אנטיגונה של סופקלס, מספר את סיפורם הטרגי של ילדיו של אדיפוס. גורלם של שני בניו אשר הורגים זה את זה בשדה הקרב ונופלים חבוקים אל מותם, וגורלה של הבת הצעירה אנטיגונה, המקריבה את חייה על מנת להביא לקבורה את גופת אחיה, פולינקס, שהוכרז כבוגד, ואשר המלך קריאון ציווה להותיר את גופתו מחוץ לחומת העיר, מופקרת לציפורי טרף ולאוכלי נבלות, בניגוד לצו האלים, המחייב להביא את המתים לקבורה.

בגרסתו של אנוי שנכתבה והועלתה לראשונה על הבימות בימי שלטון וישי בצרפת, נשמרה המסגרת המנחה של המחזה, וכמו בטרגדיה המקורית, כל הדמויות הולכות אל סופן הטראגי ואינן יכולות להימלט מגורלן. אך בין שתי הגרסאות קיים הבדל משמעותי, בעוד אצל סופקלס מדובר בטרגדיה הכרחית, ידועה מראש, שאיננה ניתנת לשינוי. אצל אנויי הממד של הגורל הופך לבחירה. החלטה של אנטיגונה למלא את התפקיד שיעניק משמעות לחייה איננה ציווי אלוהי מוכתב, לכן, לא במקרה דמותו של הנביא הזקן טריסיאס נעלמת מגירסתו של אנויי. לאלים אין כל קשר להחלטתה של אנטיגונה, זו החלטה של הפרט האוטונומי.

בגירסתו של אנויי הממד עליו מושם דגש הוא המורכבות של החיים האנושיים, המורכבות של הפוליטיקה והקושי של הפרט לפעול בתוך המציאות הפוליטית הזו ולשנותה. אנוי כתב את המחזה בימי הכיבוש ושלטון משתפי הפעולה, ומן המחזה שלו עולה בצורה מרומזת הקריאה המצפונית להתנגד לרוע, אך גם הבנה לפאסיביות ולקבלת המציאות של הרוב הדומם. הפרשנות של תיאטרון גשר למחזה מחדדת ממד נוסף שלו. במחזה בבימויו של אריה יבגני, אין רעים מוחלטים ואין טובים מוחלטים, העולם  איננו מחולק לשחור לבן, יש בו ממדים רבים של אפור, מתקיים בו מתח מובלע בין האחריות הכבדה שיש למנהיג לחייהם של מליוני אנשים, לבין האפשרות של היחיד להחליט באופן אוטונומי לגבי חייו שלו ומעשיו.

הקונפליקט בין קריאון לאנטיגונה איננו של ציווים קטגוריאלים. קיראון אפילו מוכן ללא היסוס למחול לאנטיגונה, הוא לא זקוק לגופה שלה, הוא לא זקוק למותה בשביל לשמר את הסדר הקיים, אם היא רק תסכים לסגת מעמדתה העקרונית. קריאון של יבגני בביצוע מצויין של ו'ילוז'ני איננו הטירן שאיננו מוכן למחול על כבודו, הוא איננו דמות תאבת שלטון, ההפך, הוא אנושי, הוא פגיע הוא מעורר אמפתיה.

כך בעוד שאצל אינויי הבחירה של אנטיגונה למות ללא תוצאות היא ראויה לכבוד והערכה, ונתפסת כאקט אקזיסטנצילי של התרסה ואישוש החיים עצמם, אצל יבגני היחס שלו לאנטיגונה הוא יותר אמביוולנטי, הוא יכול להבין את יושרתה, אבל לא  בטוח שהוא מסכים עם בחירתה.  כמו שחוזר ואומר המספר המלווה את המחזה, "כל הסופים זהים, הסוף שלי, הסוף שלכם, הסוף של כולם, ההבדל הוא רק בדרך,מה שנקרא החיים".

במחזה של סופקלס העימות הוא בלתי נמנע, בין העיקרון שאסור להמרות את האלים לעיקרון של שלטון החוק, אנטיגונה וקריאון לא יכולם לשנות את עמדתם. במחזה המודרני הדבר היחיד שמטריד את קריאון הוא הקהל, הוא השאלה איך הדבר ייתפס בעיני האזרחים, מה הם יגידו. לא האלים מטרידים אותו ולא שלטון החוק, רק האופן בו הוא ייתפס בדימוי הציבורי. זו הטרגדיה האמיתית של המחזה כפי שמעלה אותו תיאטרון גשר, בין היאחזות חסרת הפשרות בעקרונות של אנטיגונה לבין הכוח המדמה בשביל קריאון. כי עבורו אין הבדל בין האחים המתים, שניהם היו אנשים קטנים ורעים, לא אכפת לו באמת עם אנטיגונה כיסתה את הגופה בחול או לא, אין אלים ואין חוק, כל עוד הדברים נותרים באזור הנסתר, כל עוד איש איננו יודע מה קרה הוא יכול ומוכן לשנות את המציאות. אבל אנטיגונה עקשנית, עקשנית עד אימה, עד אשר אפילו הקהל, למרות שאנחנו ידועים שאין דרך להצילה, מתחילים לפקפק בנחיצות של הצעד האידאליסטי שלה בעולם חסר עקרונות.

זו גם הטרגדיה שבתוכה הולכים ומסתבכים בנט ולפיד. ההבטחה לפוליטיקה חדשה, ההבטחה כי לא נתפשר על העקרונות, והחשש לדימוי מציבים אותם בין  קריאון לאנטיגונה, עוטים על עצמם חישוקים, מסתבכים בהכרזה על נכונות ללכת לבחירות נוספות, מוכנים לכאורה למות על המזבח, העיקר לשמור על הדימוי של פוליטיקה אחרת, כאילו יש פוליטיקה אחרת, כאילו אפשר להתעלם מכן שהמציאות הפוליטית היא הרבה יותר מורכבת, אפורה ויומיומית.

אבל כמו שאמר המספר, סשה דמידוב המצויין מלווה בתזמורת קאברטית,. "זה מתאים למלכים שהסוף ידוע מראש".