בילי אליוט וניצחון התאצ'ריזם

אמש בלונדון, הובאה ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר למנוחות. מאז מותה התפרסמו מספר כתבות על השפעתה הרבה של תא'צר על התרבות הפופולרית  כאשר הדגש בהן התמקד כמעט תמיד בעויינות שהיא עוררה בקרב יוצרים, אמנים, זמרים ואנשי קולנוע בבריטניה.

ללא ספק ביטוי המחאה נגד מדיניותה של תאצ'ר באמנות הפופולרית הם רבים וחלקם אף הצליחו, לא רק סתם להשמיצה או לייחל למותה, אלא גם להציג  את הצד האפל של מדיניותה  החברתית-כלכלית. יחד עם זאת, עיון נוסף בתרבות הפופולרית הבריטית יכול לסייע לנו למעשה לזהות את ניצחונה של תאצ'ר לא רק ברובד הכלכלי אלא גם במאבק על נשמתה ודמותה של החברה הבריטית.

על בימות לונדון מוצגת כבר כמה שנים, גרסת מחזמר מצליחה לסרט הקולנוע שובר הקופות  משנת 2000, בילי אליוט. מיד לאחר היוודע דבר מותה של תאצ'ר אף התקיים משאל בקרב צופי ההצגה, האם  יש להסיר מן המחזמר את שיר הגנאי "חג מולד שמח גברת תאצ'ר" המייחל למותה הקרב של ראש הממשלה השנואה "כולנו חוגגים היום, כי כל יום שעובר מקרב את מותך".  צופי התיאטרון הצביעו נגד הסרת השיר והסיפור הוצג כעוד דוגמא למערכת היחסים השלילית של בריטניה עם בת החנווני. 

אך דווקא הסיפור של בילי אליוט שהוצג כחלק מיצירה אנטי תאצ'ריסטית מבטא טוב יותר מכל סרט אחר את הפער שבין תאצ'ר הדמות שנחקקה באופן שלילי בתודעה ובזיכרון הקולקטיבים, לבין התאצ'ריזם שנתפס על ידי רבים לא רק כהכרחי אלא גם כיום כחיובי ומשחרר. למעשה בחינה מקרוב של הסרט בילי אליוט, מגלה כי הוא מגלם בתוכו את כל האמונות שלמענן יצאה תאצ'ר למסע הצלב שלה, ולכן הסרט אולי משלם מס שינאה לתאצ'ר האדם אך בו בעת מחבק בשתי ידיו את התאצ'ריזם.

בילי אליוט הוא סיפורו של נער הגדל בעיירת כורים, המגלה, במקרה, את אהבתו לריקוד ומחליט לממש את חלומו להפוך לרקדן למרות התנגדותה הנחרצת של הסביבה לרעיון זה. עלילת הסרט מתרחשת בעת ההפגנות הגדולות של אמצע שנות השמונים, אשר ניסו להיאבק נגד המדיניות של תאצ'ר לסגור את המכרות. כך סיפורו של אליוט להגשמה אישית מוצג על רקע היחלשותה ולבסוף העלמותה של בריטניה הישנה. בריטניה של תעשייה כבדה וארגוני עובדים חזקים. בריטניה שמרנית ולא רלוונטית, גברית ומנותקת מן המציאות המשתנה. בילי אליוט, מן הבחינה הזו, הוא המחר, הילד שרוצה להגשים את חלומותיו. סמלה של בריטניה חדשה, שלא רוצה עוד לכרות פחם, בריטניה שרוצה לפרוש כנפיים לממש את עצמה. בילי אליוט מייצג את הצורך של החברה שהביאה לעולם את המהפכה התעשייתית להתעשת ולהבין שהעידן התעשייתי תם ושהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש.

הסרט מתחיל בחוג האגרוף של בילי. זהו הספורט שבו מתאמנים נערים צעירים, כפי שעשו לפניהם אחיהם הגדולים וכפי שעשו אבותיהם. זהו ספורט גברי, המכין אותך לחיים, המכין אותך לעולם של עבודה פיזית, זהו חלק מתהליך ההכשרה של כורה. אבל ההפגנות והשביתות שמטלטלות את בריטניה כבר מובילות לשינוי. בפינת אולם הספורט, מחוסר מקום, מתמקם חוג הבלט של גברת ווליקסון, שבמהרה ימשוך את תשומת הלב של בילי וישנה את מסלול חייו.

כאשר אביו של בילי יגלה שבמקום ללכת לשיעורי אגרוף, בילי הולך לחוג בלט, הוא יאסור עליו להמשיך בכך. האב קשה היום של בילי, מייצג, כמובן, את העולם הישן, הוא לא רלוונטי, הוא שובת נגד סגירת המכרה והאבוד ומנסה למנוע מבנו לממש את עצמו, הוא למעשה מסרב להבין שהזמנים השתנו. לעומתו בעלה של המורה למחול, מבין זאת מן ההתחלה ודוחף אותו להתמודד עם אביו ולא לוותר. "הוא לא יכול למנוע ממך לרקוד" אומר מר וולקיסון. גם בהקשר של השביתה הוא ספקני, "הרי אין להם סיכוי, המכרה לא כלכלי לכן הם יפסידו. איזה הגיון יש להמשיך ולכרות פחם, אם יותר יקר לייצר אותו מאשר למכור אותו"?

בילי נקרע בין שני העולמות הללו, בין המחויבות למשפחה לחלומו הפרטי, בין ההצעה של המורה שלו ללכת ולהיבחן לבית ספר יוקרתי למחול לבין חזרה למסלול חייו הקודם. אך זה מאוחר מדי, השינוי כבר החל, בריטניה איננה אותה בריטניה והחיידק כבר דבק בגופו. כאשר האב יבין שבילי לא מתכוון לוותר על החלום ושכנראה הוא גם ניחן בכישרון מסוים, הוא יחליט לתמוך בו ולסייע לו להגשים את החלום.

כך, בין תקווה לעתיד טוב יותר לבנו לבין סולידריות חברתית, בוחרים האב והאח, לשבור את השביתה ולסייע לבילי לגייס כסף בשביל שיוכל לנסות להתקבל לבית הספר היוקרתי למחול. תאצ'ר ניצחה, השביתה מופרת, אבא של אליוט בוחר בטובת הבן שלו. אין יותר עתיד לעבודה המאוגדת, אין יותר עתיד לכריית הפחם. ההפרטה של תאצ'ר לא רק שברה את האיגודים וחיסלה את התעשייה המיושנת היא הובילה להפרטה של החברה, היא יצרה חברה של פרטים, בה כל אחד מפנה את מרצו ואת תשוקתו למה שמעניין אותו ולתא המשפחתי שלו, אין יותר מקום לסולידריות מעמדית אלא רק להגשמה, עצמית. אין יותר צורך באיגודים ובקולקטיב, בילי הולך בעקבות צוואתו של אמו, שהותירה לו מכתב לפני מותה ובו היא מבקשת אותו להיות עצמו.

בסוף הסרט בילי אליוט הופך לא סתם לרקדן מן השורה הוא הופך ליוצר מפורסם, למקור גאווה למשפחה שלו ולבריטניה, כוראוגרף שאלפים נוהרים למופע שהוא מעלה ומהללים אותו ומוחאים לו כף. זהו ניצחונה של תאצ'ר היא לא רק שחררה את בריטניה מעברה היא נתנה לה עתיד ופתחה את הצהר ליזמות, ליצירתיות, להגשמה אישית. תאצ'ר אולי מתה אך התאצ'ריזם ניצח.

קץ הסוציאליזם ונושאי הלפיד

מעבר לדרמות האישיות והריגושים התקשורתיים ניתן ללמוד משהו עמוק יותר על הבחירות שלנו כציבור.

המסקנה הראשונה שעולה מן הדברים באופן ברור וכמעט חד משמעי, אין בחברה הישראלית עניין אמיתי בסוציאל-דמוקרטיה.

המחאה של קיץ 2011 העלתה הרבה שאלות הקשורות לחזון שיוויוני יותר של החברה הישראלי, של חלוקה צודקת יותר של המשאבים בחברה, אך רוב הישראלים אמרו בקול ברור, שהם רוצים שיפור של הרגולציה, שהם רוצים, אולי, בהחלשת הטייקונים, שהם רוצים מאוד לדעת איפה הכסף, אבל הם בהחלט לא רוצים שינוי של השיטה. הם לא רוצים חברה יותר סוציאליסטית וכנראה ברובם לא מתגעגעים לערכיה. הנושא הכלכלי חברתי אומנם היה משמעותי יותר מאי פעם בשיח הבחירות הללו, אם אפשר לקרוא למה שהתרחש כאן שיח, אך הציבור בחר בקפיטליזם, אולי לא בגירסתו החזירית אבל בוודאי לא בגירסתו מלאת החמלה.

המסקנה השנייה שעולה מן הבחירות היא שאין יותר אפילו מפלגות כמעט גדולות. זהו, נגמר העידן, זה החל בצימצום כוחן של הליכוד והעבודה לעומת שנות השמונים והתשעים שהגיע לשיא בפיצול הקולות בשנות הבחירה הישירה בשנת 99 ועתה נקבע שיא חדש, כי למרות שרשימת ליכוד ישראל ביתנו קיבלה 31 מנדטים, למעשה מדובר בשתי יישויות מובחנות, שדי ברור שהן לא תמשיכנה להתקיים יחדיו וכך אנו מקבלים שיא של כל הזמנים, כאשר הסיעה הגדולה בכנסת מונה 20 חברים בלבד. למעשה יש לנו היום כנסת שמונה 7 סיעות בינוניות שיש להן בין 10-20 מנדטים, ליכוד, יש עתיד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ש"ס, והעבודה ועוד 7 מפלגות קטנות.

מסקנה שלישית שנובעת מן המסקנה השנייה, החילונים, המבוססים, השלימו את תהליך הפיכתם לעוד סקטור בחברה. אם עד היום הם תמיד התלוננו שהם הנושאים בנטל, שהם תמיד בצד שנדרש לשלם את החשבון, כי הם מייצגים את האוניברסליות והממלכתיות, ותמיד הצביעו בשם עקרונות של טובת הכלל וטובת המדינה. הסיפור הזה תם ונשלם. מפלגת לפיד היא מפלגה סקטוריאלית היא הש"ס של החילונים, היא הבית הישראלי ולא כשלפיד אומר ישראלים הוא לא רואה או חושב על כולם.
הפיכתו של הרוב הדומם לסקטור המצביע עבור השבט שלו היא גם העיקרון שעומד בבסיס הניסיון לפרק ימין ושמאל. למעשה תמיד היה קיים שבט חילוני, אך הוא היה מפוצל בתוך עצמו על רקע תפיסות מדיניות של שמאל וימין על רקע תפיסות אידאולוגיות. שתי המשנות המרכזיות של השבט הרי יובאו היישר מן המחשבה האירופאית והזינו שתי תפיסות של חברה ולאומיות. לכן למרות שהיו כבר מפלגות שפונות אל השבט, זו הפעם הראשונה שהשבט אמר באופן כה ברור את דברו.

לכן כדאי לחזור שוב ושוב לשירו המופלא של יאיר לפיד שנכתב עבור רמי קליינשטיין על הישראלי האחרון שמבטא בקצרה ובחרוזים את כל הרעיונות העמוקים שעומדים מאחורי תפיסת העולם הלפידית.

כמובן שהשבט ניסה גם הפעם להציג חזות מחבקת שנותנת ביטוי למגוון רחב של מגזרים בחברה, אך זו רק מראית עין שתתפוגג במהרה כאשר שגרת החיים הפוליטיים תשחק את הדבק המפלגתי ותעלה מעל פני השטח את הבקיעים ואת הצרימות שתפרוצנה מתוך המפלגה הזו.

מסקנה רביעית ואחרונה, לבנתיים, ישראל היא חברה שמרנית, שנצמדת אל המוכר ואל הוודאי, שלא אוהבת רעידות אדמה ולא אוהבת שינויים ודרמות. זה לא שאין כאן כמיהה לשינוי, אך יש, כנראה, העדפה לדבוק בשטן המוכר. 52 חברי כנסת חדשים אינם ביטוי לשינוי, הם אינם בחירה בדרך אחרת, הם אפילו לא התרסה כנגד המציאות. הם בעיקר אישור של השיטה, הם ביטוי לכך שאנו מאמינים בשיטה רק לא מאמינים בנושאי הדגל ולכן אנו לא רוצים לשנות את כללי המשחק אלא רק את נושאי הלפיד.

אין למי להצביע – או הרצון למימוש עצמי

המשפט הנפוץ ביותר סביב הבחירות הללו הוא, שאין למי להצביע. למה בעצם? מדוע, כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם התחושה הזו? האם הזירה הפוליטית השתנתה דרמטית מזו שהייתה כאן בעבר? האם המועמדים הנוכחים הם כה עלובים שאינם מעוררים בנו כל עניין או אמונה? לשאלה זו יש תשובות רבות, הקשורות לאופן ולמידה בהם אנו נחשפים כיום לזירה הפוליטית, לתחושת חוסר ההשפעה וחוסר האוניים של אזרחים רבים ולבלבול בהבנת התפקיד של המערכת הפוליטית. אבל אני רוצה בעיקר להתמקד כאן בהיבט אחד, הקשור לתפישה עצמית ושאלת הייצוג.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע בבחירות לכנסת אני רומז שאני ייחודי, שאין מי שיכול לבטא את אישיותי המורכבת, שלא נמצאו האדם או ההרשימה שיכולים להשמיע את קולי האותנטי ולטעת בי תחושת שייכות. כאשר אני אומר שאין למי להצביע, אני רואה את החברה רק מהמקום הצר של העצמי, רואה אותה רק כסך פרטיה, כאינדיבדואלים מנותקים.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני בעצם מעצים את התפיסה הניאו ליברלית שרואה בחיים החברתיים המשותפים רע הכרחי שיש צורך לצמצם אותם, ורואה בפוליטיקה גזירה, ברירת מחדל ועול. תוך התעלמות מכך שמהות החיים הפוליטיים איננה לגרום לנו לחבב את העומד בראש או להיות מחוברים אליו, אלא לבחור את הפוליטקאים, שיוכלו לקדם רעיונות הקשורים לטוב המשותף ולעתיד החברה בה אנו חיים.

לכן כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני לרוב מולך שולל אחר הדימוי השלילי שמדביקה התקשורת לפוליטקאים עם כוונת מחבר או בלי, תוך שירות אנשי ההון שהיא בבעלותם. כי מה טוב יותר לבעלי ההון ממערכת פוליטית רדודה ומנוקת מן העם. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מתעלם מאנשים פוליטיים איכותיים משמאל ומימין (בעיקר משמאל) שליבם נמצא במקום הנכון. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מסייע, עוד קצת, לדירדורה של הפוליטיקה הישראלית, אל המקום שבו היא באמת הופכת לחסרת יכולת, חסרת ערכיים ואנמית.

כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו למעשה, מפקירים את הזירה הציבורית, ובו בעת משרתים את האליטות, שיודעות כי הייאוש וחוסר האונים הם האמצעים הטובים ביותר לשמר את כוחן ולהגן על הסדר הישן. בנוסף אנו נכנעים ליועצי התקשורות ולמומחי ספיניים שהבינו כבר ממזמן שלמרות שרובינו מוטרדים ושואלים את עצמנו מה צריכה ישראל ואיזו מדינה אנו רוצים להשאיר אחרינו ולילדינו, אנו נסחפים בקלות אל המערבולת של הפחד והתקווה, אל המחוזות הגימיקים והדימויים. כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו חושבים על הפוליטיקה כעוד מוצר בשוק, כעוד אביזר שרכישתו נובעת מצרכיים אמוציונליים רגשיים ומסייעת לאשש את האני שלנו. אנו קונים מפלגה כחלק מבניית האגו שלנו ומתפיסת האני, כשם שקוקה קולה היא טעם חיינו כך נתניהו חזק הופך אותנו ליותר חזקים.

לכן צריך לזכור, כי מהות הפוליטיקה איננה קניית מוצר, היא משהו אחר, היא מבוססת על תפישת טוב, היא בנויה על אי ההסכמה, היא פשרה. היא בחירה במשהו שהוא לא אני, בוודאי לא במאה אחוז, אפילו לא בשבעים אחוז. לכן הבחירה לא אמורה להיות מבוססת על האישיות, או על החיבה שיש לי אל הדימוי של האדם. היא לא צריכה להיעשות תוך סתימת אפים, אלא ממקום של בגרות, שמצליח להתעלות מעל האני ומעבר לדימוי.

אם אתם עדין מתקשים וזקוקים להמלצה שלי אז חשבו על מרצ.