על קורבנות ותליינים

מהשריפה הזו אף פעם לא התאוששנו, העיירה עדין בוערת בליבנו. לא משנה אם אבותינו הגיעו מפולין, אנגליה, מרוקו או אתיופיה, השואה מלווה את הדורות השלישי והרביעי כאילו היינו אנו עצמנו ניצוליה. על פי סקר שנערך על ידי יד ושם תשעה מתוך עשרה בני נוער ציינו כי השואה היא מרכיב משמעותי בזהות שלהם. המשמעות של כך, שעבור בני נוער שנולדו בשנות התשעים של המאה הקודמת, השואה היא הדבק המאחד של החברה הישראלית. לא דת ולא מסורת, לא תרבות מקומית ולא מערכת החינוך. השואה היא היסוד היחיד המשותף כמעט לכל בני הארץ הזו.

ואכן רבים מאיתנו גדלו על התפיסה שבכל דור קמים עלינו להשמידנו והערבים והפלסטינאים הם רק עוד חלק בשרשרת ארוכה זו של צוררים. אפילו חג הפסח והקריאה בהגדה, אולי ספר התפילה היחיד שפותח אדם חילוני, הפך לספר התפילה המרכזי ולו בזכות העובדה שהגדת הפסח עוסקת גם היא באתוס המרכזי של עובדת היותנו רדופים. מכיוון שהחילונים לא יכלו לתלות את ישועתם באל כמו בסיפור ההגדה, החלפנו את האל הכול יכול שממנו יבוא עזרנו ברעיון האומה ובעוצמתנו הצבאית.

השואה הפכה להגדת הפסח המודרנית שלנו ולהוויה המגדירה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. כשם שהגדת הפסח והיציאה ממצריים מהוות רגע מכונן בתולדות היהדות והפיכתנו לכדי עם, כך השואה הפכה לגורם המגדיר של זהותנו אנו ולרגע הפיכתנו מחדש לאומה.

לא במקרה ספרו של אברהם בורג "לנצח את היטלר" עורר כזו מהומה ביציאתו, מחד אנו שבויים בתסביך השואה כאירוע מכונן, מאידך אנחנו לא מוכנים להודות בקשר שבין הקמתה של מדינה יהודית לשואה. אברהם בורג אולי לא ניסח מחשבות חדשות ומהפכניות, אך העובדה שאמר את הדברים הללו מי שהיה יושב ראש הסוכנות ויושב ראש הכנסת, העניקה לדברים נופח שונה וחדש. ספרו מלמד אותנו עד כמה השיח הישראלי נמצא בתהליך של שינוי. אומנם, היו קולות שקראו לתלות אותו על עץ גבוה כבוגד, אך היו גם קולות רבים שמצאו בדבריו שופר לדעותיהם ולגיטימציה להעביר את השואה לספת הפסיכולוג כחלק מהתרפיה הקבוצתית שלנו.

החברה הישראלית בחרה בתקומתה, להתנער מכבלי היהדות והדת, כור ההיתוך היהודי בארץ ישראל המתחדשת התקשה ליצור תרבות וזהות ישראלית המבוססת על היסטוריה משותפת, לכן, הנושא היחיד שהיווה דבק לזהות הישראלית, היא אותה רדיפה, אותה תחושה קדמונית, שכולם רוצים להשמידנו.

מהבנה זו, הדרך להפיכתה של השואה לסמל המרכזי בקיומנו, קצרה. בכל אחת מן המלחמות שלנו, צודקות יותר או פחות, הכוח המלכד ותחושת הליכוד נבעו מאיום ההשמדה. הבנה זו מאפשרת לנו להבין כיצד ממשלות ישראל בעשור הראשון לאחר ששת הימים, למרות שרבים בקרבה התנגדו למפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים, העדיפו להעלים עין ולקבל את המתרחש. כי לאיש לא היה את האומץ לקחת את ההחלטה לחזור למה שכונה על ידי אבא אבן לגבולות אוושויץ. אימת השואה לא אפשרה ללכת אחר הרציונל. הראש אמר שאין לאפשר הקמת יישובים בשטחים והלב חתם על אישורי העלייה על הקרקע.

התפוררותה של החברה הישראלית והפיכתה לאינדבדואליסטית יותר, לא החלישה את המגמה, באופן פרדוקסאלי היא האפילו העצימה אותה. משנפרדה החברה הישראלית מערכיה הקיבוציים הפכה השואה לדבק האחרון המניע את הקולקטיביות הישראלית. זיכרון השואה איננו רק תוצר של דוקטרינציה המוכתבת מגבוה בעזרת טקסים וסמלים. אלא היא גם תוצר של טראומה משפחתית, שהפכה לטראומה חברתית כוללת. בחברה משוללת ערכים משותפים, הפחד נותר הגורם המלכד. העובדה שהשואה איננה ניתנת ל"הבנה" ואיננה ניתנת להשוואה הפכה אותה לאירוע מבודד, מסתורי א-אנושי.

ככל שמתמעטים הניצולים והזמן חולף מתום מלחמת העולם השנייה עוצמתה של השואה על חיינו וקיומנו הולכת וגוברת. זו איננה רק תופעה ישראלית, אתה מוצא אותה בקהילות יהודיות באשר הן, בקנדה, ארצות הברית או צרפת. העילמותו של דור הניצולים חידד את היותנו חלק מן ההיסטוריה הזו, ללא קשר לשאלת המוצא. אם בעבר היה ברור מי הוא ניצול ומי לא, הרי בדור השלישי והרבעי כולנו יהודים ניצולים. עם הזמן מקבלת השואה מימדים תיאטרליים. יותר ויותר יצירות בדיוניות עוסקות בסוגיה מעצימות את השאלה האנושית ומעבירות את השואה ממעמד של זיכרון למעמד מיתי.

דוגמא לשינוי הזה ניתן למצוא ב"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל. הספר המגולל את עלילותיו של קצין ס.ס בדוי שהיה עד ושותף במהלך שירותו לעשרות זוועות ומעשי אימה ומספר עליהם באופן כמעט נטול רגש. הספר עב הכרס, הכתוב בשפה לא קלה ומספר את זיכרונותיו של הקצין, מלא בתיאורים פונוגרפים של דם ומוות, זכה להצלחה החורגת מכל פרופורציה, קטף את כל הפרסים האפשריים בצרפת, ביניהם את פרס הגונקור היוקרתי וזכויותיו נרכשו להפצה בכל העולם. הצלחתו של הספר נובעת בחלקה מן העובדה שקיים צימאון רב להבין את השיגעון האנושי ואת הרצחנות הנאצית והספר מתיימר דרך סיפור פרטי בדיוני להבהיר שאלה זו.

הספר מגולל את סיפורו של רוצח, איש מן הישוב לפני המלחמה וכזה גם אחריה, שהופך במהלכה לרב מרצחים. הוא זכה להצלחה כבירה בעיקר בגלל שהוא מאפשר לכל קורא להציץ לנפשו של נאצי ולהבין אותו וכמעט לחוש אמפתיה כלפיו. טענתו המרכזית של הספר, כל אחד מאיתנו יכול להפוך לרב מרצחים.

הצלחתו האדירה של הספר הוא הוכחה לכך שלא רק בישראל ממשיכה השואה ומלחמת העולם השנייה להוות נושא מרכזי שמעניין ומעסיק רבים. אך השאלה המעניינת היא כיצד מחוץ לחברה הישראלית קוראים כיום את תולדות המלחמה ההיא. הספר הזה לטעמי הוא הוכחה לכך. שבעוד אנו ממשיכים להתבצר בתחושת הרדיפה הקולקטיבית ובעמדת הקורבן. בתפישה האירופאית הגבול בין התליין לקורבן הולך ומצטמצם. הקורבן של אתמול יכול להיות התליין של מחר.

הפילוסופיה של הספר מתרכזת במשפט אחד קטן המסכם את אותו עיקרון של "הבנאליות של הרוע", מתוך דבריו של הקצין הנאצי המגולל את סיפורו, ואומר "הודו לאל שלא נולדתם בתקופה בה רצחו את נשותיכם וילדיכם או שאתם נתבקשתם לרצוח ילדים ונשים של אחרים". כאילו בכך מסתכם הכול. אין שאלה מוסרית אלא רק שאלה של נסיבות. זו גם, נורת אזהרה נוספת לנו כחברה, אנו יכולים לראות בעצמנו קורבנות ונרדפים, אך מבחינתו של העולם, שעון החול שלנו כקורבנות אוזל.