היופי שבאיטיות על דמוקרטיה ויעילות

ציטוט מתוך עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד:

דבר קטן שעבר השבוע מתחת לרדאר: ביוזמתו של ח"כ רונן הופמן פנתה השבוע "יש עתיד" ליושב-ראש הכנסת בבקשה לקצר את פגרת הכנסת. אנחנו לא מצליחים להבין מה פתאום הכנסת יוצאת לחמישה שבועות (חמישה שבועות!!!!) של חופשה דקה אחרי שהתכנסה. משלמים לנו משכורת יפה על חשבון המדינה, מן הראוי שנעבוד בשבילה

ציטוט מתוך עמוד הפייסבוק של נפתלי בנט:

מה אנו יכולים ללמוד מחברת "וייז" – waze – הישראלית?
http://www.youtube.com/watch?v=VszA5DYBcDU
(סרטון של 2 דקות) בתוספת קישור לספר האקזיט של נפתלי בנט

 הדמוקרטיה במהותה היא אויבת היעילות. לכן, בעידן בו היעילות היא קנה המידה וכלי מהותי למדידה והערכה, אין פלא שהשלטון הדמוקרטי איננו נתפס בהתלהבות יתרה בחלקים הולכים ומתרחבים בציבור. כך נוצרת דיכוטומיה מוזרה, בין האמונה בחיים הדמוקרטים, בחופש הבחירה ובחירויות האדם מחד, לבין אי הערכה וחוסר אמון בשלטון הדמוקרטי מאידך.

הפרדה זו יוצרת פרדוקס מעניין, תפיסה של האדם הדמוקרטי בממד האישי,  הרואה בפרט את בסיס ההצדקה המוסרי היחיד של החברה, ובו בעת, תפיסת אזרח/צרכן שרואה במסגרת הקולקטיבית מכשול והפרעה. לכן, המסקנה המתבקשת של רבים היא,  שיש צורך בשינוי. שינוי שיתממש על ידי הרחבת  הממד האינדיבידואלי של העיקרון הדמוקרטי מחד וצמצום הממד הפוליטי שלו מאידך. את הפוליטי על פי תפיסה זו, יש לדחוק לשוליים ולהרחיק ככל הניתן מתהליך קבלת ההחלטות. כך ניתן בשם היעילות, המדידה ובשם דת הניהול, לנסות להציג את הפוליטיקה כלא רלוונטית, כמיושנת כאחראית רק לפילוגים, לסכסוכים, לעסקאות אפלות ולהקצנה, זהו ערש לידתה של פוליטיקה חדשה, פוליטיקה ללא פוליטיקה.

גישה זו מסוכנת כי בעקיפין היא מקדמת תפישה  לא דמוקרטית של החיים הפוליטיים, המאיימת להפוך את מהות הקשרים החברתיים למבוססים אך ורק על  שאלות של תועלת, אפקטיביות, עשייה. היא מסוכנת כי היא לא מבינה שאזרחות בנויה על עוד כמה קריטריונים והיבטים חשובים בחיים החברתיים, ממדים שבהם, ביטול הזמן והשחתתו על שיח, על מחשבה על איטיות, אינם האויב אלא אולי אפילו התרופה.

דמוקרטיה אמיתית, צריכה להיות לא יעילה, זו מהותה. דמוקרטיה צריכה להיות איטית, מסורבלת, מפוכחת, בוחנת בודקת, שוקלת ושוקלת שוב, מתלבטת, מעוררת מחשבה, יוצרת דיון. דמוקרטיה צריכה להיות לא יעילה, כי חוסר היעילות שלה הוא שמאפשר לה לבחון את הדברים לעומק, למצוא פשרות, לפקפק בהחלטותיה להישאר ענווה. דמוקרטיה במיטבה צריכה לשקול את צעדיה ולכן דמוקרטיה לא צריכה להיות מוכנה משומנת ויעילה וחסכנית עד כאב.

זה לא אומר שדמוקרטיה צריכה להיות מושחתת, מופקרת, חסרת עמוד שידרה, אבל זה כן אומר שלאיטיות ולחשיבה ואפילו לפגרת הכנסת יש תפקיד, והתפקיד הזה איננו שולי או חסר ערך. כי לא תמיד הנטייה הראשונית שלנו היא הנכונה ולא תמיד נכון לחוקק מן הבטן. כאשר מחוקקים מזעם או כאשר השלטונות מנצלים את הפחד מקבלים לרוב חקיקה בהתאם.

אבות החוקה האמריקאית הבינו זאת היטב, כוח רב מדי הוא משחית, יכולת שליטה של גורם אחד היא המסוכנת, לכן במערך הבלמים והאיזונים האמריקאי שום דבר בנושא של חקיקה לא יכול לקרות מהר וביעילות. זה יוצר לעיתים תחושה של קונגרס מנותק מן המציאות אך זה גם מונע חקיקה לא אחראית, פופוליזם והשתלטות של קיצוניות על הזירה הפוליטית. החיים הציבוריים אינם קיימים בשביל לעשות אקזיט.

המחשבה הזו מביא אותי לדואופול שנקרא בנט ולפיד. האסטרטגיה הבנטית-לפידית אל מול הפוליטיקאי נתניהו בנויה בדיוק על הסלידה מן הפוליטי, על דת היעילות. אל מול הפוליטיקה, מתייצבת החזית ההייטקיסטית ז'ורנליסטית הבורגנית שמסתכלת על הפוליטיקה כמרחב של ניהול כושל. היות והפוליטיקה נתפסת כלא יעילה, כמונעת מאינטרסים, כשנואה על הציבור זה רגעם הגדול של האנשים שבאו מבחוץ, שיודעים שכדי לבנות חברה מצליחה כמו וויז פשוט צריך לבחור את האנשים הנכונים והכל מסתדר (חבל באמת, שאי אפשר, לבחור את האזרחים),  זו הגישה שמבוססת על כך שכל מה שהמדינה צריכה הם מנהלים שמבינים את השוק ואת הצרכניים, אנשים שהוכיחו שהם יודעים להפוך מילים לזהב ותוכנות ליהלומים וחלומות למניות.

השיטה עובדת ללא ספק, אנשים היום מעריכים יעילות וניהול יותר מאשר דמוקרטיה על כל הבזבוז הנוראי שבה וחוסר היעילות.

אנטיגונה והפוליטיקאים החדשים

בימים אלו מועלה בתיאטרון גשר בביצוע ובימוי נהדר, המחזה אנטיגונה בגרסתו של ז'אן אנוי. המחזה המבוסס על אנטיגונה של סופקלס, מספר את סיפורם הטרגי של ילדיו של אדיפוס. גורלם של שני בניו אשר הורגים זה את זה בשדה הקרב ונופלים חבוקים אל מותם, וגורלה של הבת הצעירה אנטיגונה, המקריבה את חייה על מנת להביא לקבורה את גופת אחיה, פולינקס, שהוכרז כבוגד, ואשר המלך קריאון ציווה להותיר את גופתו מחוץ לחומת העיר, מופקרת לציפורי טרף ולאוכלי נבלות, בניגוד לצו האלים, המחייב להביא את המתים לקבורה.

בגרסתו של אנוי שנכתבה והועלתה לראשונה על הבימות בימי שלטון וישי בצרפת, נשמרה המסגרת המנחה של המחזה, וכמו בטרגדיה המקורית, כל הדמויות הולכות אל סופן הטראגי ואינן יכולות להימלט מגורלן. אך בין שתי הגרסאות קיים הבדל משמעותי, בעוד אצל סופקלס מדובר בטרגדיה הכרחית, ידועה מראש, שאיננה ניתנת לשינוי. אצל אנויי הממד של הגורל הופך לבחירה. החלטה של אנטיגונה למלא את התפקיד שיעניק משמעות לחייה איננה ציווי אלוהי מוכתב, לכן, לא במקרה דמותו של הנביא הזקן טריסיאס נעלמת מגירסתו של אנויי. לאלים אין כל קשר להחלטתה של אנטיגונה, זו החלטה של הפרט האוטונומי.

בגירסתו של אנויי הממד עליו מושם דגש הוא המורכבות של החיים האנושיים, המורכבות של הפוליטיקה והקושי של הפרט לפעול בתוך המציאות הפוליטית הזו ולשנותה. אנוי כתב את המחזה בימי הכיבוש ושלטון משתפי הפעולה, ומן המחזה שלו עולה בצורה מרומזת הקריאה המצפונית להתנגד לרוע, אך גם הבנה לפאסיביות ולקבלת המציאות של הרוב הדומם. הפרשנות של תיאטרון גשר למחזה מחדדת ממד נוסף שלו. במחזה בבימויו של אריה יבגני, אין רעים מוחלטים ואין טובים מוחלטים, העולם  איננו מחולק לשחור לבן, יש בו ממדים רבים של אפור, מתקיים בו מתח מובלע בין האחריות הכבדה שיש למנהיג לחייהם של מליוני אנשים, לבין האפשרות של היחיד להחליט באופן אוטונומי לגבי חייו שלו ומעשיו.

הקונפליקט בין קריאון לאנטיגונה איננו של ציווים קטגוריאלים. קיראון אפילו מוכן ללא היסוס למחול לאנטיגונה, הוא לא זקוק לגופה שלה, הוא לא זקוק למותה בשביל לשמר את הסדר הקיים, אם היא רק תסכים לסגת מעמדתה העקרונית. קריאון של יבגני בביצוע מצויין של ו'ילוז'ני איננו הטירן שאיננו מוכן למחול על כבודו, הוא איננו דמות תאבת שלטון, ההפך, הוא אנושי, הוא פגיע הוא מעורר אמפתיה.

כך בעוד שאצל אינויי הבחירה של אנטיגונה למות ללא תוצאות היא ראויה לכבוד והערכה, ונתפסת כאקט אקזיסטנצילי של התרסה ואישוש החיים עצמם, אצל יבגני היחס שלו לאנטיגונה הוא יותר אמביוולנטי, הוא יכול להבין את יושרתה, אבל לא  בטוח שהוא מסכים עם בחירתה.  כמו שחוזר ואומר המספר המלווה את המחזה, "כל הסופים זהים, הסוף שלי, הסוף שלכם, הסוף של כולם, ההבדל הוא רק בדרך,מה שנקרא החיים".

במחזה של סופקלס העימות הוא בלתי נמנע, בין העיקרון שאסור להמרות את האלים לעיקרון של שלטון החוק, אנטיגונה וקריאון לא יכולם לשנות את עמדתם. במחזה המודרני הדבר היחיד שמטריד את קריאון הוא הקהל, הוא השאלה איך הדבר ייתפס בעיני האזרחים, מה הם יגידו. לא האלים מטרידים אותו ולא שלטון החוק, רק האופן בו הוא ייתפס בדימוי הציבורי. זו הטרגדיה האמיתית של המחזה כפי שמעלה אותו תיאטרון גשר, בין היאחזות חסרת הפשרות בעקרונות של אנטיגונה לבין הכוח המדמה בשביל קריאון. כי עבורו אין הבדל בין האחים המתים, שניהם היו אנשים קטנים ורעים, לא אכפת לו באמת עם אנטיגונה כיסתה את הגופה בחול או לא, אין אלים ואין חוק, כל עוד הדברים נותרים באזור הנסתר, כל עוד איש איננו יודע מה קרה הוא יכול ומוכן לשנות את המציאות. אבל אנטיגונה עקשנית, עקשנית עד אימה, עד אשר אפילו הקהל, למרות שאנחנו ידועים שאין דרך להצילה, מתחילים לפקפק בנחיצות של הצעד האידאליסטי שלה בעולם חסר עקרונות.

זו גם הטרגדיה שבתוכה הולכים ומסתבכים בנט ולפיד. ההבטחה לפוליטיקה חדשה, ההבטחה כי לא נתפשר על העקרונות, והחשש לדימוי מציבים אותם בין  קריאון לאנטיגונה, עוטים על עצמם חישוקים, מסתבכים בהכרזה על נכונות ללכת לבחירות נוספות, מוכנים לכאורה למות על המזבח, העיקר לשמור על הדימוי של פוליטיקה אחרת, כאילו יש פוליטיקה אחרת, כאילו אפשר להתעלם מכן שהמציאות הפוליטית היא הרבה יותר מורכבת, אפורה ויומיומית.

אבל כמו שאמר המספר, סשה דמידוב המצויין מלווה בתזמורת קאברטית,. "זה מתאים למלכים שהסוף ידוע מראש".

פגישת מחזור

פגישת מחזור היא משהו שקשה לעכל, בוודאי בערב אחד. לאחר 25 שנות נתק, נפגשים לערב אחד, עשרות אנשים, שרוב המכנה המשותף ביניהם, הוא אותו מורה שנזף בהם על משהו שמזמן כבר נשכח. בחייהם של אנשים בני מעל לארבעים, ארבע השנים שהם בילו יחדיו בתיכון, מהווים בקושי עשירית מחייהם. יחד עם זאת אילו ארבע שנים רבות חשיבות, בגיל דרמטי ורב תהפוכות. לכן מפגש כזה, בתכליתו נועד להיות מאכזב, כל אחד יותר מאשר הוא יוצא לפגוש את חבריו האבודים מגשש אחרי דמותו שלו, כאילו אם יחזור אל זירת הפשע, יוכל לזהות רמזים לאדם שהפך להיות, יוכל לברוא משהו מנעוריו. לא מתוך נוסטלגיה, אלא מנקודת מבט מפוכחת אולי מעט מגחכת.

נהוג לחשוב על גיל הנעורים כגיל של משובה ושל חוסר אחריות, אך עבור רוב המתבגרים, זהו גיל, שבו החלטות קטנות ומטופשות, ועניינים פעוטים, מקבלים משמעות לא מידתית, נתפסים ללא כל קשר למשקלם הסגולי. זהו גיל של ניסיון למצוא את מוקד האני שלך, ולגבש זהות ברורה ולכן מפגש המחזור איננו מהווה רק מפגש עם חברים אבודים מן העבר, אלא הזדמנות לשים את האני שיצא אל הפועל מול האני שהיה רק בכוח, אפשרות לבחון את הדימוי של אנשים שהכרת ומה שנהיה מהם.

ההתחלה היא די מבטיחה, אני נתקל בפרצופים הראשונים ואפילו מתמלא בהתרגשות מסויימת, זכרונות מציפים אותי, למעשה, אולי רק חצאי זכרונות, קטעי תחושות, שבבי רגעים. תחושה מתקתקה, של נעימות. אבל אחרי שלושה ארבעה אנשים, לאחר שסיימתי לסכם את ימיי, ברשימת המלאי של חיי, אישה אחת, שני ילדים, דירה אחת,  אני מתחיל להתעייף. ולא בגלל שהאנשים לא מוצאים חן בעיני, ולא בגלל שהם אינם נעימים, אבל אני פשוט, כבר לא כל כך גדול ביפן ומי בכלל רצה להיות גדול ביפן?

המשפטים שמולכים בפגישת מחזור הם מחד, בכלל לא השתנית…ומאידך לא הייתי מזהה אותך. למרות שהם משפטים הופכיים, הם מייצגים או אותו רעיון. הקושי של כל אחד מאיתנו, לראות את דמותו במראה. 25 שנה מותירים את סימניהם בכל אדם, הזמן משנה פני אנוש וגזרתם, אך בפגישת מחזור, לרגע, למרות השנים הרבות שחלפו, הזמן קופא מלכת. אנשים נמדדים ומשווים לאיזו אידאה של קיומם.

בפגישת מחזור, מתקיים, במובנים רבים העיקרון הלאקאני, שבו הסובייקט והאני נמצאים בנפרד בו זמנית, מבלי   שהאגו יאפשר את אחדותם המדומיינת. כך שלזמן קצר מתאפשר לנו לצפות במציאות דרך שני אופנים שונים וhיחודיים ואולי אפילו לקיים דיאלוג ביניהם. להתנהל, קצת, כמו בתוך הצגה חד פעמית.

בתוך כל מפגש כזה, יש גם מפגשים מלאי משמעות, אנשים ששמטת לאורך הדרך, לפעמים סתם בגלל פגעי הזמן, לעתים בטריקת דלת ובכעס, אנשים שהמפגש אתם, הוא שונה. הם לא חלק מהפיצול הזה של הסובייקט אלא הם חלק מהשלם שלו. הם היו חלק מההוויה המתגבשת של חייך ומלאו חלק מהותי בעולמך הנרקם. הם מתי מעט, אך כאשר אתה פוגש אותם בערב שכזה, אתה מזהה אותם מיד, על פי השיח שמתחיל כמעט, באותה נקודה בה נקטע. קשה להסביר זאת ,לכן אסתפק בדברי מונטיין שכאשר הוא מתקשה להסביר את סוד האהבה והחברות בינו לבין ידידו הטוב דה-בואסי הוא מסתפק בלומר “כי זה היה הוא, כי זה הייתי אני”

עלייתו ונפילתו של האסיר X

מרגע שפרשת האסיר האלמוני שהתאבד בכלא ישראלי לפני מעל לשנתיים, פורסמה באוסטרליה, ברור היה לכל בר דעת, שאת הסיפור הזה כבר אי אפשר להסתיר. אפשר ליצור מהומה סביבו, אפשר ללחשש במסדרונות, אפשר לנזוף בעורכים שיגלו אחריות לאומית, אבל בלתי אפשרי להעלים את הסיפור. אם יעלם מעיתון אחד ישוב ויופיע באתר אחר, יגיח בבלוגים, בארצות הפייסבוק, יצוץ בשדות הטוויטר. במציאות כזו שהיא גלויה וידועה, בעידן בו הדרך היחידה לשמור על סוד היא להדליף עודף אינפורמציה טבולה בהררי דיסאינפורמציה, כך שיהיה קשה מאוד להפריד בין המוץ לתבן, בעידן כזה, אפילו ראש ממשלה שמתקשה על פי מקורות זרים, לשלוח מיסרונים בנייד, יודע שאת הסוד הזה שיביך את מדינת ישראל היא אפשר לעצור.

אם זה מצב הדברים, אז מדוע בכל זאת החליט ראש הממשלה לכנס בבהילות את ועדת העורכים, מדוע מדינת ישראל המשיכה להתייחס לסיפור ככזה שיש למנוע את דליפתו ואת הפצתו? מדוע אותה חרושת שמועות שהסתובבה במסדרונות השילטון? האם זו בורות? האם זה חוסר הבנה? האם זה ניסיון לעצור את השיטפון על ידי תקיעת אצבע בחור כאשר כל הקיר עומד על סף קריסה? או שמא יש הגיון בשיגעון? זו השאלה.

התשובה, כמובן לא חד משמעית, אך ההשערה שלי היא שהניסיון למנוע את הפירסום, לא נעשה על מנת באמת למנוע את הפירסום, אלא לצורך יצירתו של מסך עשן של ביטחון המדינה, על מנת להגדיל את מימד הסכנה בחשפת הםרטין המלאים והמסתוריים.

כך, במקום שהנושא יעלה לדיון על סדר היום הישראלי כסוגיה הקשורה לזכויות אדם וזכויות עצירים, על ידי יצירתו של מסך ביטחוני ועל ידי יצירתה של מציאות פרנואידית, המסתירה את הסיפור באמתלה של פגיעה בביטחון המדינה ומטה את הדיון מן העיקר. כי מרגע שהדיון יעסוק בצנזורה, בניסיון של ישראל למנוע את הפצתו של הסיפור, רוב הציבור כפי שקרה כבר בעבר, יעבור מהר מאוד לסדר היום. כך הטענות הקשות סביב התנהלותה ההומניטרית של ישראל תעלמנה מתחת לפני השטח, ותופענה רק בבלוגים ובאתרים של עוכרי ישראל הרגילים, אך תתפוגג כמעט לחלוטין מן השיח הציבורי הרחב יותר.

העובדה שבעידן הרשת אין יותר סודות ואי אפשר להסתיר מידע היא נכונה, אבל הטקטיקה להילחם בכך היא בשינוי המסגרת בתוכה יוצג הסיפור, היא יצירת הסחות דעת, שלא ימנע אומנם מן הסיפור להגיע לתודעה, אבל ישפיע על האופן בו הוא יסופר ויובן. בתקשורת, יציגו בימים הקרובים, את המדינה בגיחוחה, יאשימו אותה בחוסר רלוונטיות, בהיותה לא מעודכנת. הרי מי אידיוט לצנזר ידיעות בעידן הרשת? ובכלל, כל אחד יודע כי עבר זמנם של הסודות שניתן לקבור אותם עמוק באדמה, סביב כוס וויסקי וסיגר. אבל, כמעט, אף אחד לא יעסוק בשאלות החשובות סביב הסיפור הזה. לציבור הרחב יהיה ברור שהמדינה הסתירה משהו, אבל כאשר המידע מטפטף לאיטו מתוך המסתורין, דמותו של האסיר האלמוני תחקק כאוייב העם והמדינה, כמי שבטח, לא סתם המדינה הסתירה את דבר מאסרו. כך לאחר כמה ימים של חגיגה, כמו שקורה לכל נושא ביטחוני שהשתיקה יפה לו, חייו ומותו של X יתפוגגו שוב אל תוך השיכחה.