קץ הסוציאליזם ונושאי הלפיד

מעבר לדרמות האישיות והריגושים התקשורתיים ניתן ללמוד משהו עמוק יותר על הבחירות שלנו כציבור.

המסקנה הראשונה שעולה מן הדברים באופן ברור וכמעט חד משמעי, אין בחברה הישראלית עניין אמיתי בסוציאל-דמוקרטיה.

המחאה של קיץ 2011 העלתה הרבה שאלות הקשורות לחזון שיוויוני יותר של החברה הישראלי, של חלוקה צודקת יותר של המשאבים בחברה, אך רוב הישראלים אמרו בקול ברור, שהם רוצים שיפור של הרגולציה, שהם רוצים, אולי, בהחלשת הטייקונים, שהם רוצים מאוד לדעת איפה הכסף, אבל הם בהחלט לא רוצים שינוי של השיטה. הם לא רוצים חברה יותר סוציאליסטית וכנראה ברובם לא מתגעגעים לערכיה. הנושא הכלכלי חברתי אומנם היה משמעותי יותר מאי פעם בשיח הבחירות הללו, אם אפשר לקרוא למה שהתרחש כאן שיח, אך הציבור בחר בקפיטליזם, אולי לא בגירסתו החזירית אבל בוודאי לא בגירסתו מלאת החמלה.

המסקנה השנייה שעולה מן הבחירות היא שאין יותר אפילו מפלגות כמעט גדולות. זהו, נגמר העידן, זה החל בצימצום כוחן של הליכוד והעבודה לעומת שנות השמונים והתשעים שהגיע לשיא בפיצול הקולות בשנות הבחירה הישירה בשנת 99 ועתה נקבע שיא חדש, כי למרות שרשימת ליכוד ישראל ביתנו קיבלה 31 מנדטים, למעשה מדובר בשתי יישויות מובחנות, שדי ברור שהן לא תמשיכנה להתקיים יחדיו וכך אנו מקבלים שיא של כל הזמנים, כאשר הסיעה הגדולה בכנסת מונה 20 חברים בלבד. למעשה יש לנו היום כנסת שמונה 7 סיעות בינוניות שיש להן בין 10-20 מנדטים, ליכוד, יש עתיד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ש"ס, והעבודה ועוד 7 מפלגות קטנות.

מסקנה שלישית שנובעת מן המסקנה השנייה, החילונים, המבוססים, השלימו את תהליך הפיכתם לעוד סקטור בחברה. אם עד היום הם תמיד התלוננו שהם הנושאים בנטל, שהם תמיד בצד שנדרש לשלם את החשבון, כי הם מייצגים את האוניברסליות והממלכתיות, ותמיד הצביעו בשם עקרונות של טובת הכלל וטובת המדינה. הסיפור הזה תם ונשלם. מפלגת לפיד היא מפלגה סקטוריאלית היא הש"ס של החילונים, היא הבית הישראלי ולא כשלפיד אומר ישראלים הוא לא רואה או חושב על כולם.
הפיכתו של הרוב הדומם לסקטור המצביע עבור השבט שלו היא גם העיקרון שעומד בבסיס הניסיון לפרק ימין ושמאל. למעשה תמיד היה קיים שבט חילוני, אך הוא היה מפוצל בתוך עצמו על רקע תפיסות מדיניות של שמאל וימין על רקע תפיסות אידאולוגיות. שתי המשנות המרכזיות של השבט הרי יובאו היישר מן המחשבה האירופאית והזינו שתי תפיסות של חברה ולאומיות. לכן למרות שהיו כבר מפלגות שפונות אל השבט, זו הפעם הראשונה שהשבט אמר באופן כה ברור את דברו.

לכן כדאי לחזור שוב ושוב לשירו המופלא של יאיר לפיד שנכתב עבור רמי קליינשטיין על הישראלי האחרון שמבטא בקצרה ובחרוזים את כל הרעיונות העמוקים שעומדים מאחורי תפיסת העולם הלפידית.

כמובן שהשבט ניסה גם הפעם להציג חזות מחבקת שנותנת ביטוי למגוון רחב של מגזרים בחברה, אך זו רק מראית עין שתתפוגג במהרה כאשר שגרת החיים הפוליטיים תשחק את הדבק המפלגתי ותעלה מעל פני השטח את הבקיעים ואת הצרימות שתפרוצנה מתוך המפלגה הזו.

מסקנה רביעית ואחרונה, לבנתיים, ישראל היא חברה שמרנית, שנצמדת אל המוכר ואל הוודאי, שלא אוהבת רעידות אדמה ולא אוהבת שינויים ודרמות. זה לא שאין כאן כמיהה לשינוי, אך יש, כנראה, העדפה לדבוק בשטן המוכר. 52 חברי כנסת חדשים אינם ביטוי לשינוי, הם אינם בחירה בדרך אחרת, הם אפילו לא התרסה כנגד המציאות. הם בעיקר אישור של השיטה, הם ביטוי לכך שאנו מאמינים בשיטה רק לא מאמינים בנושאי הדגל ולכן אנו לא רוצים לשנות את כללי המשחק אלא רק את נושאי הלפיד.

אין למי להצביע – או הרצון למימוש עצמי

המשפט הנפוץ ביותר סביב הבחירות הללו הוא, שאין למי להצביע. למה בעצם? מדוע, כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם התחושה הזו? האם הזירה הפוליטית השתנתה דרמטית מזו שהייתה כאן בעבר? האם המועמדים הנוכחים הם כה עלובים שאינם מעוררים בנו כל עניין או אמונה? לשאלה זו יש תשובות רבות, הקשורות לאופן ולמידה בהם אנו נחשפים כיום לזירה הפוליטית, לתחושת חוסר ההשפעה וחוסר האוניים של אזרחים רבים ולבלבול בהבנת התפקיד של המערכת הפוליטית. אבל אני רוצה בעיקר להתמקד כאן בהיבט אחד, הקשור לתפישה עצמית ושאלת הייצוג.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע בבחירות לכנסת אני רומז שאני ייחודי, שאין מי שיכול לבטא את אישיותי המורכבת, שלא נמצאו האדם או ההרשימה שיכולים להשמיע את קולי האותנטי ולטעת בי תחושת שייכות. כאשר אני אומר שאין למי להצביע, אני רואה את החברה רק מהמקום הצר של העצמי, רואה אותה רק כסך פרטיה, כאינדיבדואלים מנותקים.

כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני בעצם מעצים את התפיסה הניאו ליברלית שרואה בחיים החברתיים המשותפים רע הכרחי שיש צורך לצמצם אותם, ורואה בפוליטיקה גזירה, ברירת מחדל ועול. תוך התעלמות מכך שמהות החיים הפוליטיים איננה לגרום לנו לחבב את העומד בראש או להיות מחוברים אליו, אלא לבחור את הפוליטקאים, שיוכלו לקדם רעיונות הקשורים לטוב המשותף ולעתיד החברה בה אנו חיים.

לכן כאשר אני אומר שאין לי למי להצביע, אני לרוב מולך שולל אחר הדימוי השלילי שמדביקה התקשורת לפוליטקאים עם כוונת מחבר או בלי, תוך שירות אנשי ההון שהיא בבעלותם. כי מה טוב יותר לבעלי ההון ממערכת פוליטית רדודה ומנוקת מן העם. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מתעלם מאנשים פוליטיים איכותיים משמאל ומימין (בעיקר משמאל) שליבם נמצא במקום הנכון. כאשר מישהו אומר שאין לו למי להצביע הוא מסייע, עוד קצת, לדירדורה של הפוליטיקה הישראלית, אל המקום שבו היא באמת הופכת לחסרת יכולת, חסרת ערכיים ואנמית.

כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו למעשה, מפקירים את הזירה הציבורית, ובו בעת משרתים את האליטות, שיודעות כי הייאוש וחוסר האונים הם האמצעים הטובים ביותר לשמר את כוחן ולהגן על הסדר הישן. בנוסף אנו נכנעים ליועצי התקשורות ולמומחי ספיניים שהבינו כבר ממזמן שלמרות שרובינו מוטרדים ושואלים את עצמנו מה צריכה ישראל ואיזו מדינה אנו רוצים להשאיר אחרינו ולילדינו, אנו נסחפים בקלות אל המערבולת של הפחד והתקווה, אל המחוזות הגימיקים והדימויים. כי כאשר אנו אומרים שאין למי להצביע אנו חושבים על הפוליטיקה כעוד מוצר בשוק, כעוד אביזר שרכישתו נובעת מצרכיים אמוציונליים רגשיים ומסייעת לאשש את האני שלנו. אנו קונים מפלגה כחלק מבניית האגו שלנו ומתפיסת האני, כשם שקוקה קולה היא טעם חיינו כך נתניהו חזק הופך אותנו ליותר חזקים.

לכן צריך לזכור, כי מהות הפוליטיקה איננה קניית מוצר, היא משהו אחר, היא מבוססת על תפישת טוב, היא בנויה על אי ההסכמה, היא פשרה. היא בחירה במשהו שהוא לא אני, בוודאי לא במאה אחוז, אפילו לא בשבעים אחוז. לכן הבחירה לא אמורה להיות מבוססת על האישיות, או על החיבה שיש לי אל הדימוי של האדם. היא לא צריכה להיעשות תוך סתימת אפים, אלא ממקום של בגרות, שמצליח להתעלות מעל האני ומעבר לדימוי.

אם אתם עדין מתקשים וזקוקים להמלצה שלי אז חשבו על מרצ.

המחאה והבחירות

כאשר מתבוננים בתוצאות הצפויות בבחירות הקרובות (לפחות על פי הסקרים) קל לחשוב ולהאמין שמחאת 2011 התפוגגה ונעלמה. שבין איראן, מתנחלים וחרדים לא נותר יותר מדי מרחב פתוח, לשאלות של צדק חברתי. אפילו שלי יחמוביץ שהפכה את המימד החברתי כלכלי למרכז הכובד של מפלגת העבודה, מתקשה לשמר משהו מרוח המחאה ההיא.
יחימוביץ אולי הצליחה להחיות את מפלגת העבודה אך עושה רושם שהיא לא מצליחה לעשות דבר דומה לחברה הישראלית בכללותה. השאלה כמובן שצריכה להישאל היא מדוע? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שרק לפני שנה וחצי המונים מילאו את הרחובות במשך שבועות ועתה רק שקט מעיק שורר מעל פני המים?

בנוסף, השאלה הגדולה באמת היא, כיצד האויב המושבע של רעיונות הצדק החברתי ושל סולידריות חברתית ממשיך להוביל בביטחה בסקרים וגם נתפס כראש הממשלה שעליו סומכים רבים לא רק בשאלת הפצצה המתקתקת אלא גם בשאלת הכלכלה הנשנקת?

לתשובה, לטעמי שני חלקים הראשונה תהליכית והשנייה מדכדכת. הראשונה נובעת מכך שתהליכים חברתיים מתרחשים בקצב שונה מן האירועים עצמם. בדומה לברק והרעם המתחילים את חייהם באותה נקודה אך נפרדים זה מזה כהרף עין כך גם האירועים והשפעתם. פניה של עיר משתנות מהר יותר מלבו של בן תמותה, כתב בודלייר וליבו נחמץ אל מול הקצב המסחרר שבו הברון הוסמן שינה את את פריס ורחובותיה. כזהו לב האדם, וזו גם הסיבה שקשה לעיתים להבין שינויים דרמטיים בחברה, שהם סמויים מן העין ברוב ימות השנה וצצים רק מדי פעם מעל פני השטח. ההכרה האנושית היא איטית, לא מותאמת לעידן הבזק, לא יכולה להתמודד עם עם קצב האירועים המסחרר. המהירות הזו מובילה לכך שרבים שהיו שותפים למחאת 2011 חשים תחושת החמצה וכישלון ועיתונאים רבים כבר ארגנו למחאה החברתית של 2011 קבורת חמור. אך הדברים הם יותר מורכבים, התהלכים יותר איטיים והמחאה לא נעלמה, היא תהליכית, היא תשוב ותצוץ במערכת הפוליטית, בתרבות בחברה אך אין לצפות שהיא תשנה את החברה הישראלית בבחירות הקרובות.

מרד הסטודנטים בצרפת במאי 68 נחשב כתאריך רב משמעות בתולדות צרפת, רגע מכונן בתולדות השמאל הצרפתי וסמל להתעוררות של דור שלם של צעירים צרפתיים, שעד לאותו רגע הואשמו באגואיזם ובאינדבדואליות ולפתע קראו תיגר על מוסדות השלטון המיושנים של הפוליטיקה הצרפתית, ודרשו שקולם ישמע וקולותיהם יספרו. אך גם במקרה של מאי 68, בבחירות שהתקיימו לאחר שנה לנשיאות הצרפתית, לא התרחש כל שינוי, הימין והשמרנות המשיכו לאחוז בשילטון, הפוליטיקה הישנה ניצחה למראית עין, אך למעשה, משהו עמוק יותר ומשמעותי יותר התרחש בחברה הצרפתית, שבא לידי ביטוי בחברה הצרפתית בכל תחומי החיים, אבל לקח לו להבשיל מעל לעשור.

התשובה השנייה המדכדת, לטעמי, קשורה לכך שאין כיום בישראל אחיזה אמיתית ומהותית לתפיסה סוציאליסטית. ישראלים רבים, רוצים שינוי, או היו רוצים שהחברה הישראלית תיתן להם שירותים רבים ככל הניתן ובמחיר נמוך ככל האפשר, אבל לא באמת מוכנים לשלם על כך את המחיר ובנוסף לא באמת מוכנים לתת אמון במוסדות המדינה. כך, למרות הכשלים הרבים שמגלם בתוכו בקפיטליזם, למרות אובדן הביטחון התעסוקתי והסוציאלי, למרות תהליכים המובילים להתרחבות מעגלי העוני בישראל, עדין רוב מוחלט של הישראלים איננו תומך בחשיבה הסוציאלסטית.

במחקרי דעת קהל יש נטייה לטעון כי התמיכה בסוציאליזם היא רחבה וגם לא השתנתה מהותית בחברה הישראלית מאז שנות השישים, אך זהו נתון מטעה ולא נכון כאשר פורטים את הנתונים ולא מסתפקים בהצהרות של אנשים על עצמם. הישראלים הם סוציאליסטים בעיקרון וקפיטלסטים בפרקטיקה. הם מכירים בחשיבות של צמצום הפערים, של יצירת ביטחון סוציאלי ובמתן שירותי רווחה, אבל לא על חשבונם (ראו את המאמר הקצר של דרור וולטר שמסכם את הסקרים שנערכו בנושא משנת 1969.

כאשר אנשים יצאו לרחובות בקיץ 2011 הם יצאו בשמן של מצוקות רבות, בשמן של סיבות רבות והניסיון של המחאה לחבק את כולם ולא לתת צבע למחאה, הפך אותה למחאה של כולם ולמחאה של אף אחד. מחאה שתישא פירות אולי בעתיד רחוק יותר אבל לא כזו שנושאת בשורה לבחירות הקרובות.

בטווח הקצר ההישג הגדול של המחאה היה שהיא חשפה לעיני רבים את הקשר הסבוך בין הון לשלטון וגרמה לרבים להתבונן במציאות מזווית קצת אחרת, במישור הרחב יותר, נאלץ להמתין כנראה, לפחות עוד 4 שנים.

להשתיק את הרוב הדומם

מה משותף לחוק טל, וגבעת האולפנה? מדוע ערב המחאה לפני כשבועיים הסתיים באלימות משטרתית ולמה ההישג היחיד משמעותי, עד כה, של המחאה הוא בחוק חינוך חינם מגיל 3? לכאורה דבר אינו מחבר בין הסוגיות השונות הללו, שנמצאות על סדר היום שלנו ומכתיבות את התייחסות שלנו לפעולתם של מקבלי ההחלטות בחברה הישראלית. אך למעשה לכל אחד מן המרכיבים שציינתי יש תפקיד חשוב במערכת הפוליטית, אשר עושה מאמץ רב לרוקן את הדיון החברתי בישראל מתוכן, באמצעות מיקוד השיח הפוליטי בנושאים בטחוניים מדיניים ולא סוציאלים. ובמילים אחרות על ידי התמקדות בפוליטיקה שנועדה לרצות ולפייס את הציבור הישראלי או לפחות להרחיק אותו מן הזירה החברתית.

לכל אחד מן הנושאים הללו שציינתי בפתיח, יש השפעה על הדיון הציבורי וכוח להחליש את הדיון המהותי. כאשר מטרתו להרחיק שיח חשוב ולהפוך את הדיון הציבורי לדיון עקר, בלתי משמעותי ובלתי ראציונלי ותוך כך ולחזק בתוכו את המימד המבוסס על דעות קדומות ופחדים.

גבעת האולפנה ושלטון החוק: כמו בטקס תקופתי ידוע מראש, ישראל תכריז על מחויבותה לשלטון החוק ועל מחויבותה למנוע הקמתן של האחזויות בלתי חוקיות. והרי שלטון החוק, כידוע, יקר לליבו של הציבור הרחב, הרואה בעצמו ציבור ערכי שומר חוק, ואפילו מרגיש, לעיתים, מעט לא בנוח עם תנופת הבנייה בשטחים על אדמות פרטיות, אבל, באותה נשימה, גם מבין את המרוכבות של הבעיה וזוכר שהים הוא אותו הים.

רק שבדרך הציבור שוכח שדין אי החוקיות של גבעת האולפנה איננו שונה מדין האי חוקיות של בית אל. ושוכח גם שכל היישובים הללו בשטחים, נבנים ומתרחבים תוך פריעת חוק, זלזול והתעלמות מוחלטת (לפחות במישור הגלוי) מן השאלה, מהן ההשלכות של בנייה זו על האפשרות של דו קיום ושל פשרה אזורית עתידית. כך על ידי הפיכת כל מיני מאחזים קיקיוניים ללב הבעיה, כל יתר היישובים בשטחים מקבלים אופי של התיישבות חוקית, מוסדרת ולגיטימית. כך בקלות מבססות ממשלות ישראל את ההתיישבות הישראלית בשטחים, תוך כדי שמירה, על מראית עין, של שלטון החוק.

חוק טל הוא לחם חוקה של הפוליטיקה הישראלית, אין נושא עדיף יותר למערכת על מנת למקד את השיח הציבורי בשולי ובבלתי רלוונטי. הנה לאורך קו זה מתייצבת תמיד חזית מאוד ברורה המציבה את החילונים, כקול השפוי הקורס תחת הנטל, ואת החרדים כעלוקות נצלניות החיות על חשבוננו. הנה הנושא שתמיד ימשוך את תשומת הלב של שכבות הביניים, אך למעשה ייגמר באותו מפח נפש ובאי ניסיון לפתור את הבעיה הזו מעבר לרמה ההצהרתית.

זהו הנושא המשרת את הפוליטקאים יותר מכל, קל לאחד את השורות ואת המחנה סביב הנושא שתמיד מעורר אמוציות ורגשות כמוסיים, אך לא במקרה לא נפתר. יותר מכך, למעשה לרוב אין אינטרס למצוא פיתרון אמיתי ומהותי לבעיה הזו שיכולה להוביל את המערכת הפוליטית בקלות לסיחרור ודורשת פתרונות יצרתיים של פשרה והסדרה. כריכת שאלת ערבי ישראל בתוך הפרשה הזו, כמובן מוסיפה לו את הנפח הדרמטי על השיווין בנטל ועל ההצדקה ההיסטורית להפלייה מהותית של ציבור שלם.

חוק טל מנוצל על ידי כולם, מופז משתמש בו עתה כדי לשרוד פוליטית, נתניהו נהנה מכך שזה הנושא המרכזי, התאחדות הסטודנטים בראשות איציק שמולי נחלצה בעזרתו מהעמדה הבעייתית שלה סביב המחאה. וכמובן כל אילו שחולמים להיות מנהיגי המחר, נציגי הישראליות החילונית הפראיירית בראשות לפיד ואחרים.

אלימות המשטרה במחאה לא הייתה מקרית וגם אם לא הייתה מתוכננת בקפידה היא מהווה חלק ממהלך שמהותו לקטלג את המחאה כקיצונית, כחלק ממתקפה פוליטית של שמאל ראדיקלי ועל ידי כך להרחיק את הציבור מן המחאה ולתת לה נפח הרבה יותר קשה לעיכול. כך למרות התחושות הלא נעימות של חלקים בציבור אל מול תמונות האלימות, למרות הביקורתיות כלפי המשטרה, נראה לעת עתה שהשימוש באלימות משיג את מטרתו, הציבור מפתח יחס אמביוולנטי למחאה ומתרחק ממנה. כך הסקרים יכולים להראות תמיכה גורפת במחאה אך הרחוב מגלה תמונה אחרת. באותו הקשר אין זה מקרי שההישג המשמעותי ביותר של המחאה קשור לחוק חינוך חינם. כי על ידי הסדרת נושא זה הצליחה הממשלה ליצור מראית עין של שינוי ולתת לציבור הרחב שהוא היה מקור התמיכה של המחאה בקיץ הקודם תחושה שהממשלה קשובה לצרכיו והוציאה במידה מסויימת את העוקץ מן הצורך לשוב ולצאת לרחוב.