האני כשומר הסף

Gate

כאשר צופים בסרט שומרי הסף, , קשה שלא להביע פליאה לגבי הפער שבין העמדות והדעות של הדוברים לעומת המעשים והמציאות שבתוכה הם פעלו. שאלה מן הזן הזו עולה לא פעם כאשר בכירים בכל מיני תפקידים מסיימים את תפקידם רב ההשפעה באחד ממוסדות השלטון ואז מבקרים את המוסד שהם היו ממעצביו ומוביליו בתקופה מסויימת, על דרכי פעולתו. הפער בין התפיסה לפונקציה הוא תמיד מעורר השתאות, הרי אם זו עמדתם בנושא, איפה הם היו כאשר ישבו בצומת ההכרעות מדוע קולם לא נשמע? ואם זו הייתה דעתם גם בעבר וקולם לא נשמע די, מדוע בחרו להמשיך ולקדם פעולות המנוגדות לתפיסת עולמם?

מן הבחינה הזו התפיסה של אלתוסר לגבי אידאולוגיה עוזרת לנו להבין כמה דברים על טבע הפעולה האנושית. על פי אלתוסר אידאולוגיה איננה תפיסת עולם שבה אנו מאמינים ואז היא מעוורת אותנו ומטשטשת את היכולת שלנו להבחין באמת, אלא אידאולוגיה היא מציאות יומיומית הטבועה בנו. האידאולוגיה לכן באה לידי ביטוי בכל מערכי החיים שלנו, בכל הפעולות והריטואלים שלנו ובכלל לא מוטרדת ממה העמדה שלנו כלפיהם.

זאת אומרת, אני יוכל להיות איתן בעמדתי נגד הכיבוש, אך כל עוד עמדה זו איננה חורגת מתחום העמדה, כל עוד היא נותרת רק כשיח, עובדה זו חסרת משמעות, כי אני מממש את העקרונות של הכיבוש בגופי ובחיי היומיום שלי. לא משנה על פי תפיסה זו, אם אני בוחר לשרת בצבא מתוך הכרה מוסרית, לא חשוב אפילו אם אני אנושי יותר מאחרים לחולפים על פני במחסום בו אני מוצב, כל עוד אני שבוי בתוך הפרקטיקות היומיומיות של הכיבוש, אני חלק ממנו.

לכן, אין כל משמעות לעמדה שלי, לאמונה שלי ולאופן בו אני תופס את עצמי אם בפרקטיקות שלי אני מתנהג ככובש. אין כל משמעות לכך שאני חש בושה, או מוטרד או אפילו כותב בגנות הכיבוש או יוצא להפגנה מדי פעם. על פי עמדה זו למשל, גם סרבן המצפון כמו נתן בלנק שישב תקופה ארוכה בכלא בשל סירובו לשרת בצבא. משתף פעולה עם הממסד ועם האידאולוגיה השלטת כאשר הוא מסכים לשיחרורו מן הצבא על רקע מצפוני, בריאותי או אישי כלשהו.

עמדה זו היא כמובן עמדה מייאשת, כי היא מעמידה אותנו פעמיים במצב לא נוח, פעם מתוך ההכרה שכמעט בלתי אפשרי להיות מחוץ למובן מאליו באופן פרמננטי ולכן רוב הזמן אנו למעשה חלק מן המנגנון ואולי חמור מכך, אנחנו יכולים להתהדר במוסריותינו להרגיש טוב עם עצמנו, להתהלך בעולם כצדיקים מבלי שיהיה לכך כל כיסוי או משמעות בעולם, מלבד לנו עצמנו. כלומר אנו חווים כל העת פער מובנה בין האני שאותו אנו חווים והאני שאותו אנו מפעילים.

אב משחק עם בנו. הילד נכנס לחדר והאבא קורא לו בשם אחר, תגובת הילד היא צחוק, כי הוא עוד לא בטוח דיו שהאב מתלוצץ. קיים חשש קל, אולי האב שמולו איננו האב שלו, אולי הוא טועה או מתבלבל בשמו? לוקח לילד זמן עד שהוא מפתח את ההבנה שהוא סובייקט שאיננו מתחלף, שכולם רואים אותו תמיד כפי שהוא. זהו אחד התרגילים הראשונים שכופה עלינו צורת החשיבה, האינדבדואל הופך לסובייקט ומכיר במקום שלו בתוך הסדר החברתי. מרגע שהפכנו לחלק מן הסדר החברתי קשה עד מאוד להפר אותו, ולכן בעידן המודרני יותר מאשר אי פעם כל תרבות נגד כמעט תמיד נבלעת בקלות בתוך התרבות הכללית. כי כדי להתקיים היא חייבת כל העת לציית לסדר הקיים, גם אם היא לכאורה מפרה את גבולותיו, למעשה היא כמעט תמיד מכוננת אותם ומקיימת אותם.

האידאולוגיה על פי תפיסה זו היא שקופה, מיתית ולרוב אני לא יודע שאני לכוד בתוכה, הבעיה היא שגם אם אני מודע לקיומה, אין לי כמעט אפשרויות להיחלץ ממנה.  אם כך מה קורה כאשר אנו כן מכירים בתכונותיה? מה המשמעות של היכולת שלנו לזהות את אופני פעולתה? האם הם משנים אותה? האם הם בעלי משמעות בתפיסת הממשי שלנו? וכיצד זה משפיע על האופן בו אנו חיים ופועלים? זו השאלה הגדולה של העידן הנוכחי, האם חשיפתו של השקוף משנה את מהותה של השקיפות הזו, האם העובדה שאני יודע שאני חיי בעולם משמעויות פנימי מערער באמת את האמיתות הללו? האם יש לכך משמעות אישית ובסופו של דבר משמעות פוליטית?

הפרדוקס הוא שההכרה בקיומו של הבדותי, לרוב לא מערערת את הסדר הקיים, אלא אולי רק מעצימה אותו, המודעות שלי לבדיה, באמונותיי ובחיי משתקת את מנגנון ההתנגדות ומותירה אותו רק כמנגנון סימבולי. במקום לשנות את העולם המטרה שלי היא אתה לעוות את הדימוי של הדימוי, על ידי כך אני נמנע מלפגוע במטא משמעות ורק משתעשע בתוך עולם מטאפורי של משמעויות וצלליות אשר בסופו של דבר אינן מהוות התנגדות לדבר עצמו (כי אין להגיע אל הדבר עצמו) אלא סוג של כניעה לחוקיותו של עולם שנשלט על ידי הלוגיקה של שליטה וחוקיות. בתוך העולם הזה ייתכן שפירקנו את מוקדי השליטה הישנים, ייתכן ששיננו את אופני המבט שעתה אינם מופנים רק אל הסובייקט אלא גם אל המנגנון, אך לא בטוח בכלל שאנו יכולים לחלץ את עצמנו מבלי לוותר על הפוליטי, בדיוק כשם שמנסים בכל כוחם לעשות בסרט שומרי הסף, ראשי השב"כ לשעבר.

בואו ניקח מהעשירים

tumblr_lxiee1Pddx1qi148vo1_500 (1)

אני לא סוציאליסט. אני לא חושב שאנחנו צריכים להבהיל את כל המגזר העסקי. אני מכיר את התיאוריה שאומרת – בואו ניקח מהעשירים, אני גם רואה, זה לא הצליח, אין שום מקום בעולם שזה הצליח, הסוציאליזם לא הצליח בשום מקום בעולם. אני לא אהרוס את הכלכלה הישראלית כדי בשביל שיפסיקו לכתוב דברים רעים בפייסבוק" (יאיר לפיד בראיון לחדשות ערוץ 2 יום שישי ה- 10.5.13)

פעם אחר פעם, אנו מקבלים הוכחות לחולשותיו של הקפיטליזם הניאו ליברלי, לחוסר הצדק שבו, לתאוות הבצע שהוא מעודד, לחוסר השוויון שהוא יוצר. לפערים שהוא מעצים, לניכור שהוא מעמיק, ועדין רוב האנשים בטוחים שהשיטה עובדת. שאלו רק תקלות מקריות, סטיות תקן אקראיות, בעיות של ויסות ורגולציה.

בחמש השנים האחרונות התגלה הקפיטליזם בחולשתו. מדגים שוב ושוב שכאשר המדינה מפריטה את שירותיה היא למעשה מפקירה את אזרחיה. מוכיח בכל פעם מחדש שבעלי ההון, אינם רואים דבר מעבר לשורת הרווח, מעבר לדיבידנדים. בשיטה החדשה שנוצרה אין ערבות הדדית ואין אחריות ניהולית, אין מחויבות לעובדים ואין חלוקה בנטל. כך חברות ובעלי הון יכולים ללא כל ייסורי מצפון לפטר מאות אנשים לא בגלל שהם מפסידים כסף אלא רק בגלל שהרווח הצטמצם, או הדיבידנד בסכנה. כך הם יכולים לחלק למנהלים משכורות שהיו יכולות לכלכל לעתים אלפי משפחות, מבלי לגמגם, וכך הם גם יכולים לשקר או לנסות להטעות ולהפחיד את הציבור (ראו מקרי קידוחי הגז) הכל לגיטימי, בשם הרווח מותר לנסות הכל, אם יעבוד יופי אם לא נשלם קצת יותר, אבל לפחות לא וויתרנו ללא מאבק.

למרות הדוגמאות הרבות לכשלים האדירים של הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית עדין רק מעטים מוכנים להתנער מן השיטה, להציע אלטרנטיבה. אפילו חלק ניכר מהסוציאל-דמוקרטים בעולם המערבי מדברים בקול מגומגם על איזה קפיטליזם מרוכך עם קורטוב חמלה. לעומת זאת שולטת בכיפה איזו אמונה איתנה שאין אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית. שזו השיטה היחידה שיכולה להבטיח את רווחת האנושות, החירות והקדמה. הסוציאליזם מוצג כאיזו תופעה איומה, כזו שרק הביאה רק מזור וכאב עוני ואובדן לעולם. ההוכחה כמובן היא פשוטה, די לחשוב על ברית המועצות ולהבין עד כמה עמוק היה כישלונה של השיטה הסוציאליסטית. די להיזכר בהישגיה ההיסטוריים כדי להבין שהסוציאליזם בכל מקום כשל.

זו כמובן טענה לא מדויקת, ברית המועצות ומשטר האימים שלה, אומנם הוציאו שם רע לסוציאליזם אך הם אינם פניו. כישלונה של ברית המועצות איננו מהווה, כל הוכחה לכישלון הרעיונות המרקסיסטים. יותר מכך סוד ההצלחה של הקפיטליזם, שאנו כה אוהבים להלל, נובע בדיוק מכך שבניגוד לתחזיות הקודרות של מרקס על הקפיטליזם המשמיד את עצמו מבפנים ומוביל בהכרח להפיכה, השיטה הקפיטליסטית לא נותרה זחוחה באמונתה בשוק החופשי ויצרה משטר שהוא מיזוג בין השניים. השיטה הסוציאליסטית לא רק שלא נכשלה אלא היא זו שהצילה את הקפיטליזם מתאבונו המוגזם, מחוסר השליטה הפנימית שלו. כניסתם של ההמונים למרחב הפוליטי הכריחה את האליטות לשנות את יחסם לשאלת ההון והאדם העובד ולייצר מערכת רווחה מורכבת.

אך כל אלו הם נחלת העבר, משנות השמונים ובייחוד לאחר נפילת ברית המועצות המושג סוציאליזם נצבע בגוונים שחורים ונתפס כלא רלוונטי. ולכן למרות שאנו מודעים לבעיות של השיטה הקפיטליסטית קיבלנו אותה לפחות כברירת המחדל, כי במבחן התוצאה, בכל מקום הקפיטליזם הביא לרמת חיים גבוהה יותר בעוד הסוציאליזם הראה תוצאות הרבה יותר מפוקפקות. הבעיה בטיעון הזה שהוא לא לוקח בחשבון שמה שתמיד היה לנו הוא משטר מעורב, שכאשר הקפיטליזם איבד את הריסון הסוציאליסטי שלו הוא יצא מכלל איזון.

למה כל כך קשה לנו לראות זאת? כי מה שהיטיב הקפיטליזם לעשות בדור האחרון הוא להפוך אותנו לצרכנים במקום לאזרחים. מה המשמעות של מהפך זה? המשמעות שאנו חושבים על המציאות המקיפה אותנו דרך מושגים של שוק ולא מושגים של צדק, אנו חושבים על שרות ולא על מהות, אנו לא מצפים מאף חברה לדאוג לאינטרסים שלנו אלא מצפים ממנה שתדאג לנו כחלק מן האינטרסים שלה. אבל זו גם הבעיה, לא במקרה השרותים הציבוריים שבהם אנו נתקלים השתפרו, קל להוציא דרכון, נוח לעמוד בתור, במגוון רחב של משרדי ממשלה, אבל אבד הדבר החשוב ביותר, המניע והמהות, כך משירות מונע ערכים עברנו לשירות מונע תוצאות.

הסוציאליזם איננו האויב של הקפיטליזם אלא המשלים שלו, הוא האידאולוגיה שמחייבת את הקפיטליזם לרסן את עצמו. ללא האידאולוגיה המרקסיסטית כולנו (חוץ מהאחוזון העליון) נזכה לחיים ראויים פחות, לחוצים יותר וחסרי כל ביטחון חברתי, תעסוקתי גילי.

בילי אליוט וניצחון התאצ'ריזם

אמש בלונדון, הובאה ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר למנוחות. מאז מותה התפרסמו מספר כתבות על השפעתה הרבה של תא'צר על התרבות הפופולרית  כאשר הדגש בהן התמקד כמעט תמיד בעויינות שהיא עוררה בקרב יוצרים, אמנים, זמרים ואנשי קולנוע בבריטניה.

ללא ספק ביטוי המחאה נגד מדיניותה של תאצ'ר באמנות הפופולרית הם רבים וחלקם אף הצליחו, לא רק סתם להשמיצה או לייחל למותה, אלא גם להציג  את הצד האפל של מדיניותה  החברתית-כלכלית. יחד עם זאת, עיון נוסף בתרבות הפופולרית הבריטית יכול לסייע לנו למעשה לזהות את ניצחונה של תאצ'ר לא רק ברובד הכלכלי אלא גם במאבק על נשמתה ודמותה של החברה הבריטית.

על בימות לונדון מוצגת כבר כמה שנים, גרסת מחזמר מצליחה לסרט הקולנוע שובר הקופות  משנת 2000, בילי אליוט. מיד לאחר היוודע דבר מותה של תאצ'ר אף התקיים משאל בקרב צופי ההצגה, האם  יש להסיר מן המחזמר את שיר הגנאי "חג מולד שמח גברת תאצ'ר" המייחל למותה הקרב של ראש הממשלה השנואה "כולנו חוגגים היום, כי כל יום שעובר מקרב את מותך".  צופי התיאטרון הצביעו נגד הסרת השיר והסיפור הוצג כעוד דוגמא למערכת היחסים השלילית של בריטניה עם בת החנווני. 

אך דווקא הסיפור של בילי אליוט שהוצג כחלק מיצירה אנטי תאצ'ריסטית מבטא טוב יותר מכל סרט אחר את הפער שבין תאצ'ר הדמות שנחקקה באופן שלילי בתודעה ובזיכרון הקולקטיבים, לבין התאצ'ריזם שנתפס על ידי רבים לא רק כהכרחי אלא גם כיום כחיובי ומשחרר. למעשה בחינה מקרוב של הסרט בילי אליוט, מגלה כי הוא מגלם בתוכו את כל האמונות שלמענן יצאה תאצ'ר למסע הצלב שלה, ולכן הסרט אולי משלם מס שינאה לתאצ'ר האדם אך בו בעת מחבק בשתי ידיו את התאצ'ריזם.

בילי אליוט הוא סיפורו של נער הגדל בעיירת כורים, המגלה, במקרה, את אהבתו לריקוד ומחליט לממש את חלומו להפוך לרקדן למרות התנגדותה הנחרצת של הסביבה לרעיון זה. עלילת הסרט מתרחשת בעת ההפגנות הגדולות של אמצע שנות השמונים, אשר ניסו להיאבק נגד המדיניות של תאצ'ר לסגור את המכרות. כך סיפורו של אליוט להגשמה אישית מוצג על רקע היחלשותה ולבסוף העלמותה של בריטניה הישנה. בריטניה של תעשייה כבדה וארגוני עובדים חזקים. בריטניה שמרנית ולא רלוונטית, גברית ומנותקת מן המציאות המשתנה. בילי אליוט, מן הבחינה הזו, הוא המחר, הילד שרוצה להגשים את חלומותיו. סמלה של בריטניה חדשה, שלא רוצה עוד לכרות פחם, בריטניה שרוצה לפרוש כנפיים לממש את עצמה. בילי אליוט מייצג את הצורך של החברה שהביאה לעולם את המהפכה התעשייתית להתעשת ולהבין שהעידן התעשייתי תם ושהיא צריכה להמציא את עצמה מחדש.

הסרט מתחיל בחוג האגרוף של בילי. זהו הספורט שבו מתאמנים נערים צעירים, כפי שעשו לפניהם אחיהם הגדולים וכפי שעשו אבותיהם. זהו ספורט גברי, המכין אותך לחיים, המכין אותך לעולם של עבודה פיזית, זהו חלק מתהליך ההכשרה של כורה. אבל ההפגנות והשביתות שמטלטלות את בריטניה כבר מובילות לשינוי. בפינת אולם הספורט, מחוסר מקום, מתמקם חוג הבלט של גברת ווליקסון, שבמהרה ימשוך את תשומת הלב של בילי וישנה את מסלול חייו.

כאשר אביו של בילי יגלה שבמקום ללכת לשיעורי אגרוף, בילי הולך לחוג בלט, הוא יאסור עליו להמשיך בכך. האב קשה היום של בילי, מייצג, כמובן, את העולם הישן, הוא לא רלוונטי, הוא שובת נגד סגירת המכרה והאבוד ומנסה למנוע מבנו לממש את עצמו, הוא למעשה מסרב להבין שהזמנים השתנו. לעומתו בעלה של המורה למחול, מבין זאת מן ההתחלה ודוחף אותו להתמודד עם אביו ולא לוותר. "הוא לא יכול למנוע ממך לרקוד" אומר מר וולקיסון. גם בהקשר של השביתה הוא ספקני, "הרי אין להם סיכוי, המכרה לא כלכלי לכן הם יפסידו. איזה הגיון יש להמשיך ולכרות פחם, אם יותר יקר לייצר אותו מאשר למכור אותו"?

בילי נקרע בין שני העולמות הללו, בין המחויבות למשפחה לחלומו הפרטי, בין ההצעה של המורה שלו ללכת ולהיבחן לבית ספר יוקרתי למחול לבין חזרה למסלול חייו הקודם. אך זה מאוחר מדי, השינוי כבר החל, בריטניה איננה אותה בריטניה והחיידק כבר דבק בגופו. כאשר האב יבין שבילי לא מתכוון לוותר על החלום ושכנראה הוא גם ניחן בכישרון מסוים, הוא יחליט לתמוך בו ולסייע לו להגשים את החלום.

כך, בין תקווה לעתיד טוב יותר לבנו לבין סולידריות חברתית, בוחרים האב והאח, לשבור את השביתה ולסייע לבילי לגייס כסף בשביל שיוכל לנסות להתקבל לבית הספר היוקרתי למחול. תאצ'ר ניצחה, השביתה מופרת, אבא של אליוט בוחר בטובת הבן שלו. אין יותר עתיד לעבודה המאוגדת, אין יותר עתיד לכריית הפחם. ההפרטה של תאצ'ר לא רק שברה את האיגודים וחיסלה את התעשייה המיושנת היא הובילה להפרטה של החברה, היא יצרה חברה של פרטים, בה כל אחד מפנה את מרצו ואת תשוקתו למה שמעניין אותו ולתא המשפחתי שלו, אין יותר מקום לסולידריות מעמדית אלא רק להגשמה, עצמית. אין יותר צורך באיגודים ובקולקטיב, בילי הולך בעקבות צוואתו של אמו, שהותירה לו מכתב לפני מותה ובו היא מבקשת אותו להיות עצמו.

בסוף הסרט בילי אליוט הופך לא סתם לרקדן מן השורה הוא הופך ליוצר מפורסם, למקור גאווה למשפחה שלו ולבריטניה, כוראוגרף שאלפים נוהרים למופע שהוא מעלה ומהללים אותו ומוחאים לו כף. זהו ניצחונה של תאצ'ר היא לא רק שחררה את בריטניה מעברה היא נתנה לה עתיד ופתחה את הצהר ליזמות, ליצירתיות, להגשמה אישית. תאצ'ר אולי מתה אך התאצ'ריזם ניצח.

היופי שבאיטיות על דמוקרטיה ויעילות

תמונה

ציטוט מתוך עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד:

דבר קטן שעבר השבוע מתחת לרדאר: ביוזמתו של ח"כ רונן הופמן פנתה השבוע "יש עתיד" ליושב-ראש הכנסת בבקשה לקצר את פגרת הכנסת. אנחנו לא מצליחים להבין מה פתאום הכנסת יוצאת לחמישה שבועות (חמישה שבועות!!!!) של חופשה דקה אחרי שהתכנסה. משלמים לנו משכורת יפה על חשבון המדינה, מן הראוי שנעבוד בשבילה

ציטוט מתוך עמוד הפייסבוק של נפתלי בנט:

מה אנו יכולים ללמוד מחברת "וייז" – waze – הישראלית?
http://www.youtube.com/watch?v=VszA5DYBcDU
(סרטון של 2 דקות) בתוספת קישור לספר האקזיט של נפתלי בנט

 הדמוקרטיה במהותה היא אויבת היעילות. לכן, בעידן בו היעילות היא קנה המידה וכלי מהותי למדידה והערכה, אין פלא שהשלטון הדמוקרטי איננו נתפס בהתלהבות יתרה בחלקים הולכים ומתרחבים בציבור. כך נוצרת דיכוטומיה מוזרה, בין האמונה בחיים הדמוקרטים, בחופש הבחירה ובחירויות האדם מחד, לבין אי הערכה וחוסר אמון בשלטון הדמוקרטי מאידך.

הפרדה זו יוצרת פרדוקס מעניין, תפיסה של האדם הדמוקרטי בממד האישי,  הרואה בפרט את בסיס ההצדקה המוסרי היחיד של החברה, ובו בעת, תפיסת אזרח/צרכן שרואה במסגרת הקולקטיבית מכשול והפרעה. לכן, המסקנה המתבקשת של רבים היא,  שיש צורך בשינוי. שינוי שיתממש על ידי הרחבת  הממד האינדיבידואלי של העיקרון הדמוקרטי מחד וצמצום הממד הפוליטי שלו מאידך. את הפוליטי על פי תפיסה זו, יש לדחוק לשוליים ולהרחיק ככל הניתן מתהליך קבלת ההחלטות. כך ניתן בשם היעילות, המדידה ובשם דת הניהול, לנסות להציג את הפוליטיקה כלא רלוונטית, כמיושנת כאחראית רק לפילוגים, לסכסוכים, לעסקאות אפלות ולהקצנה, זהו ערש לידתה של פוליטיקה חדשה, פוליטיקה ללא פוליטיקה.

גישה זו מסוכנת כי בעקיפין היא מקדמת תפישה  לא דמוקרטית של החיים הפוליטיים, המאיימת להפוך את מהות הקשרים החברתיים למבוססים אך ורק על  שאלות של תועלת, אפקטיביות, עשייה. היא מסוכנת כי היא לא מבינה שאזרחות בנויה על עוד כמה קריטריונים והיבטים חשובים בחיים החברתיים, ממדים שבהם, ביטול הזמן והשחתתו על שיח, על מחשבה על איטיות, אינם האויב אלא אולי אפילו התרופה.

דמוקרטיה אמיתית, צריכה להיות לא יעילה, זו מהותה. דמוקרטיה צריכה להיות איטית, מסורבלת, מפוכחת, בוחנת בודקת, שוקלת ושוקלת שוב, מתלבטת, מעוררת מחשבה, יוצרת דיון. דמוקרטיה צריכה להיות לא יעילה, כי חוסר היעילות שלה הוא שמאפשר לה לבחון את הדברים לעומק, למצוא פשרות, לפקפק בהחלטותיה להישאר ענווה. דמוקרטיה במיטבה צריכה לשקול את צעדיה ולכן דמוקרטיה לא צריכה להיות מוכנה משומנת ויעילה וחסכנית עד כאב.

זה לא אומר שדמוקרטיה צריכה להיות מושחתת, מופקרת, חסרת עמוד שידרה, אבל זה כן אומר שלאיטיות ולחשיבה ואפילו לפגרת הכנסת יש תפקיד, והתפקיד הזה איננו שולי או חסר ערך. כי לא תמיד הנטייה הראשונית שלנו היא הנכונה ולא תמיד נכון לחוקק מן הבטן. כאשר מחוקקים מזעם או כאשר השלטונות מנצלים את הפחד מקבלים לרוב חקיקה בהתאם.

אבות החוקה האמריקאית הבינו זאת היטב, כוח רב מדי הוא משחית, יכולת שליטה של גורם אחד היא המסוכנת, לכן במערך הבלמים והאיזונים האמריקאי שום דבר בנושא של חקיקה לא יכול לקרות מהר וביעילות. זה יוצר לעיתים תחושה של קונגרס מנותק מן המציאות אך זה גם מונע חקיקה לא אחראית, פופוליזם והשתלטות של קיצוניות על הזירה הפוליטית. החיים הציבוריים אינם קיימים בשביל לעשות אקזיט.

המחשבה הזו מביא אותי לדואופול שנקרא בנט ולפיד. האסטרטגיה הבנטית-לפידית אל מול הפוליטיקאי נתניהו בנויה בדיוק על הסלידה מן הפוליטי, על דת היעילות. אל מול הפוליטיקה, מתייצבת החזית ההייטקיסטית ז'ורנליסטית הבורגנית שמסתכלת על הפוליטיקה כמרחב של ניהול כושל. היות והפוליטיקה נתפסת כלא יעילה, כמונעת מאינטרסים, כשנואה על הציבור זה רגעם הגדול של האנשים שבאו מבחוץ, שיודעים שכדי לבנות חברה מצליחה כמו וויז פשוט צריך לבחור את האנשים הנכונים והכל מסתדר (חבל באמת, שאי אפשר, לבחור את האזרחים),  זו הגישה שמבוססת על כך שכל מה שהמדינה צריכה הם מנהלים שמבינים את השוק ואת הצרכניים, אנשים שהוכיחו שהם יודעים להפוך מילים לזהב ותוכנות ליהלומים וחלומות למניות.

השיטה עובדת ללא ספק, אנשים היום מעריכים יעילות וניהול יותר מאשר דמוקרטיה על כל הבזבוז הנוראי שבה וחוסר היעילות.