רק נתניהו יכול ולמה הציבור לא מטומטם

הבחירות בישראל אינן רלוונטיות יותר לציבור הולך וגדל של אנשים. הם לא רואים את הישועה דרך הפוליטי, הם לא חושבים על העתיד דרך הבחירות. לאחר הבחירות יקומו המוני ישראל אל תוך מציאות המוכרת מזה שנים ורובם ינשמו לרווחה  – לא בגלל שהם מעריציו של נתניהו ולא בגלל שהם שונאיו המושבעים, אלא פשוט, בגלל שהחיים נמשכים הלאה.

פוליטיקה במהותה מתבססת על הניסיון להגדיר את הטוב המשותף. דמוקרטיה נשענת  על ההנחה שאת הטוב המשותף הזה ניתן להגדיר רק על ידי השתתפות מהותית של הציבור בקביעת גבולותיו. אבל, בישראל של היום אין דבר שמרתיע יותר מהגדרת הטוב המשותף או במילים אחרות, אנחנו מפחדים או לא מסוגלים להחליט מה אנחנו באמת רוצים כחברה. לכן הבחירה המועדפת היא במה שנתפש כ"רע במיעוטו".

אנחנו יודעים כיצד לחיות עם הדשדוש, אנחנו יודעים להתמודד עם התסכול, אך אנחנו מפחדים להתמודד עם הלא ידוע, עם תוצאות ההכרעה. המציאות מאז ימי אוסלו, דרך האינתיפאדה השנייה ופינוי גוש קטיף, למדה אותנו, שכל ניסיון לייצר שינוי מהותי, לנסות ולמצוא פתרונות יכול להיות מסוכן. לכן, השינוי נתפס כמאיים יותר מן מהשגרה המדכדכת.

פינוי גוש קטיף היה אחיזת עיניים פוליטית במובן הזה שכולם ידעו שהקרב הוכרע עוד בטרם החל. מאבקו של המחנה המתנחלי שידע שלא ניתן יהיה לעצור את היציאה מעזה, לא היה על גוש קטיף אלא על מפעל ההתנחלות הכולל. מה למד הציבור הרחב מפינוי רצועת עזה? מסקנה אחת ברורה, שזה אפילו לא היה הקדימון למה שיקרה אם יהיה ניסיון משמעותי לפנות את שטחי יהודה ושומרון.

השיח האלים והלא סובלני בקרב הציבור גורם שוב ושוב לקבוצות המרכז שמאלה להתפתל ולברוח מעימות. תופעה זו, שהתגלתה בבירור לאחר רצח רבין, הביאה לכך שבשם הצורך בפיוס, במטרה לשמור על אחווה מדומה  או כתוצאה מהפחד לפגוע באחדות הלאומית איבד מחנה  השלום הישראלי את האומץ לחלום.

אחרי חמישים ושתים שנה, הכיבוש שמאיים לקרוע את החברה הישראלית, לא היווה כמעט נושא לדיון בבחירות האחרונות. לא בגלל אדישות ולא בשל חוסר הכמיהה לארץ האבות, אלא בעיקר בגלל שעצם העיסוק בו נתפס כאיום מוחשי ומיידי על קיומה של החברה הישראלית. איום שלעומתו כל הטילים מעזה  מתגמדים. לפחות כל עוד המטרות שלהם נותרות בנגב המערבי.

מתוך תחושה זו, הרוב היהודי מעדיף להתעלם בקביעות מן האזרחים הערבים,  למרות שלכאורה הוא היה צריך לשמוח אל מול הסקרים והמחקרים שמראים את רצון רוב הציבור הערבי להשתלב בחברה הישראלית. דווקא אל מול שינויים אלו הופכת החברה  לגזענית יותר ודוחקת את האזרחים הערבים להרגיש נבגדים ומרומים על ידי המדינה. כל ניסיון לחבר בין יהודים לבין ערבים נתפס כאיום וככזה המוביל בהכרח לעימות פנימי. עימות שכאמור, הפחד ממנו גדול יותר מאשר הרעיון של שתי מדינות.

למעשה הזירה הפוליטית נתפסת כהצגה והפוליטיקאים כשחקנים. רוב העניין במערכת הבחירות הוא בעיקרו מציצני, חטטני, והאמון הציבורי במערכת הפוליטית נמוך מתמיד. יותר מכך, מרב העניין הציבורי מתמקד  במרוץ ( בשאלה מי ינצח) ובדרמת הריאליטי הפרועה והאמוציונלית הנרקמת סביבו, תוך ניסיון להימנע מכל שיח משמעותי. ולכן, אחרי שתשכח התרגשות הבחירות יחזרו הישראלים בהמוניהם – יהודים כערבים, לשגרת חייהם הרחק מן הזירה הפוליטית.

רק נתניהו יכול  או למה הציבור לא מטומטם

נתניהו איננו גאון ואיננו מנהיג ראוי להערצה, זה לא כוח מאגי שמושך אנשים להצביע לו, לא מדובר באי שפיות זמנית או בחוסר ראציונליות, אלא בבחירה שעבור רבים בחברה הישראלית  מהווה את האפשרות היחידה להמשיך ולחיות כאן ללא עימות פנימי,  לפחות בינתיים. למעשה המשימה הקשה של נתניהו בממשלה הבאה, תהיה לרסן את תאוות חיסול הדמוקרטיה של שותפיו לקואליציה שתקום.

נכתב בשיתוף עם אורלי סוקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s