האם פריז שלי בוערת?

זה היה מזעזע, מערער, כמעט סוג של אובדן אישי  לכל מי שצפה בקתדרלת נוטרה דאם עולה בלהבות. הרי זה מן המקומות ששייכים לכולם, מקום שכה רבים רואים בו חלק מהוויתם. אין אדם שביקר בפריז ולא הצטלם בצילה של הקתדרלה. גם מי שלא היה מעולם בפריז, התרגש ממחשבה על הגיבן שמסתתר אולי עד עצם היום הזה בין כותליה. הקתדרלה כמו העיר כולה מככבת בעשרות סדרות וסרטים. נוטרה דאם היא המקום שתמיד הפעים את הלב כשהתגלה במלוא הדרו, בייחוד אם אתה מטייל ברובע החמישי ומתקרב לנהר ולפתע היא מתגלה מולך במלוא עוצמתה. גם צינים גמורים שחוצים אותה בדרכם רבבות פעמים, עדיין היא מעוררת בהם התרגשות כאשר היא צצה, תמיד קצת במפתיע.  

יחד עם זאת, צריך להזכיר את הצורך בפרופורציות. בניינים נשרפו ונבנו פעמים רבות בהיסטוריה, אוצרות תרבות אבדו ונמוגו, אבל בסוף אלו רק חפצים. עשור  מהיום, תעמוד שם קתדרלה חדשה, אולי קצת נוצצת יותר, בטח בתוספת איזה טוויסט מודרני שאולי יוסיפו לה בהזדמנות חגיגית זו (כמו הפרמידות בלובר) וההיסטוריה תחזור למקומה וספרי ההיסטוריה יוסיפו שורה על השריפה הגדולה של 2019. פריזאים יספרו בגאווה על היום שבו ריח השריפה עלה באפם והחרדה מילאה את חזותיהם. הם יספרו בקול מעט נוגה, כיצד נאספו אל מול הקתדרלה הבוערת ושרו בקול גדול. במה שהם יזכרו כרגע יוצא דופן של אחווה אנושית וחום. ונערה צעירה אחת תספר איך אל מול הלהבות היא פגשה את בן זוגה לעתיד, שבתוך עיניו השתקפו הלהבות והיגון , שכרכו את חייהם יחדיו. כי גם אל מול האש הגדולה פריז היא הרומנטיקה בהתגלמותה. השריפה גרמה לתגובה עולמית כה חזקה כי בכל אחד מסתתרת העיר, כמו שאומר ריק (בוגרט) לאילזה (אינגריד ברמגן) בסרט קזבלנקה, "תמיד תהיה לנו פריז"

לכן גם סיפורה של פריז שלא נחרבה במלחמת העולם השנייה נותר כסיפור של נס או התעלות אנושית. תזכורת תמידית לפסע הצר שהפריד בין פריז שאנו מכירים לחורבנה המוחלט.

באוגוסט 1944 נתן היטלר פקודה לכוחותיו שעמדו לפני תבוסה להבעיר באש את פריז לפני הנסיגה. אבל המפקד הגרמני בשטח החליט להפר פקודה, כי יש דברים שאל לו לאדם לעשותם, בוודאי שהתבוסה ודאית…. לעומת העיר ששרדה, כידוע גורלם של בני אדם  ולוחמי הרזיסטנס (לעיתים קרובות) שפר פחות.

בספר שנכתב על האירועים שקדמו לשחרור פריז על ידי קולינס ולפייר תחת השם 'האם פריז בוערת?', השכיל גנרל פון קולטיץ להציג את עצמו כמושיע העיר ולהרחיק את עצמו מפשעי הנאצים שהיה שותף להם. ב-1966 עובד הספר לסרט שנשא את אותה שם   על הצלתה של העיר מן ההרס. בסצינת הסיום המופלאה  של הסרט, מתמקדות המצלמות בבמאמץ העילאי של אזרחי פריז להפעיל מחדש את פעמוני הקתדרלה כדי להכריז בקול על שיחרורה של העיר. רבים מתושביה של פריז נעלמו ממנה בימי המלחמה אך הנה הפעמונים שוב מהדהדים. הציווליזציה ניצלה.

הצלתה של העיר מהרס מוחלט תועדה גם בסרטו המקסים של של אלן רנה משנת 1997 שעלה בישראל לאקרנים תחת השם 'החיים הם שיר', סצינת הפתיחה של הסרט מתחילה ברחוב ריבולי במטה המפקדה הנאצית בפריז, באותו אוגוסט גורלי בשנת 1944 עת מתקבלת הפקודה מהיטלר להרוס את פריז עד היסוד, ואז הקצין הנאצי קם ומתחיל לשיר, "יש לי שתי אהבות ארצי שלי ופריז" … ומחליט לא לקיים את הוראת הבוס מן הבונקר בברלין.  

החיים הם שיר, האם פריז בוערת (דקה 1:00 עד 2:30)

ואכן באופן כללי זה נכון כמעט לכל אדם שביקר בעיר או חלם עליה, קשה לא להתאהב בה. מאות ציטוטים נכתבו על העיר ועל יופיה, מאות שירים וחרוזים חוברו לה ולכן רבים כל כך רואים בפריז עיר שהיא יותר מעוד עיר יפה, עיר שהיא חלק מהוויתם. כפי שכתב המשורר הנודע ג'ון אשברי באחד המשפטים המדוייקים ביותר שקראתי בחיי על פריז: "אחרי שגרת בפריז אתה לא יכול לגור בשום מקום אחר בעולם, גם לא בפריז עצמה".

Après avoir vécu à Paris, on est incapable de vivre ailleurs, y compris à Paris » (John Ashbery).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s