החוק לגיוס המשילות ללא מס וללא ערך מוסף

המצוקה של יאיר לפיד, כפי שהוא עצמו העיד עליה, בראיון שהעניק לערוץ 10 ביום שישי האחרון, נובעת מחוסר הסינכרון בין הזמן הפוליטי לזמן התקשורתי. כך בעוד הזמן התקשורתי מתנהל במהירות האור, מפיץ ידיעות לכל עבר בלחיצת מקלדת עוד בטרם נבדקו דיוקם ואימותם של הדברים, הזמן הפוליטי נדמה מנותק ונשכח.

התקשורת לכודה בתוך הסחרור הזה מסיבות מגוונות, עומס המידע וריבוי המקורות מאלץ את כולם לעבוד מהר יותר, לשחרר ידיעות וכותרות בחיפזון, העיקר להיות ראשונים, לזכות בכותרת, לנצח בתחרות. ההגיון המרכזי שמכתיב את הקצב הוא הגיון השוק, האתרים זקוקים לכמה שיותר כניסות וכמה שיותר תעבורה, לכן הלחץ לשנות את הכותרות ולחדש הוא המרכיב הדומיננטי ביותר בשיח התקשורתי.

המרחב הפוליטי, כמובן, לא יכול להתעלם מהשינויים הללו בשדה התקשורתי, ולא יכול לחיות במנותק מן מקצב המציאות, אך האם הוא צריך להתחרות בו? האם הוא צריך לרדוף אחריו? לתפיסתי התשובה היא לא.

הזמן הפוליטי הוא אחר, קצב פעימות ליבו שונה, הדי.נ.איי שלו אחר ולכן כל ניסיון לחיות בהלימה עם הזמן התקשורתי סופו לייצר פוליטיקה קצרת טווח, פוליטיקה של חוסר מחשבה, פוליטיקה של כותרות.

פוליטיקה היא במידה רבה, אומנות האיטיות. היא היכולת והצורך לתת לדברים להתייצב, כדי להיטיב לזהות את השכבות השונות ואת המשקעים שלהן. פוליטיקה, היא הצורך להבונן במציאות במבט מקיף, ולתת למגוון רחב של קולות והשפעות לבוא לידי ביטוי בתהליך. אם התקשורת היא הקצף על פני המים, הפוליטיקה היא תורת המאובנים שבקרקעית.

הבעיה היא כמובן, שחוסר התיאום הזה בין הזמן התקשורתי לזמן הפוליטי, הולך ומתחדד, ריבוי האמצעים הטכנולוגים, הנגישות של המידע, הצורך המתמיד בריגוש, מותיר את הפוליטיקה כמעשה אומנות של המאה ה-19 מיושן ולא רלוונטי. אך העובדה שהפוליטיקה הדמוקרטית של ימינו נמצאת במצוקה או במשבר, איננה מובילה למסקנה שהפתרון עובר בנתיב המהיר.

הפוליטיקה בת ימינו חייבת לברוא את עצמה מחדש, לייצר כלים חדשים להתשנות. היא צריכה לחשוב אחרת על תפקידה ולמצוא את האופנים בהם ניתן להרחיב את האפשרויות של אזרחים להשתתף בדיון ולהשפיע על תהליכי קבלת החלטות. אך למרות שהדמוקרטיה זקוקה לעידכון ושינוי, השינויים שהדמוקרטיה זקוקה להם, הפוכים מסחף הזמן התקשורתי. הדמוקרטיה צריכה להשתמש בטכנולוגיה ובאפשרויות שהיא מייצרת על מנת לשפר את הדמוקרטיה ולא על מנת לשמוט אותה. היא צריכה לייצר כלים להאט את התהליך ולא להאיץ אותו. אבל הפוליטיקה "החדשה" איננה באמת על סדר היום, כי הפוליטקאים הרבים שמדברים בשמה, אינם מבינים את ההפרדה, לדידם השיח הפוליטי זהה לשיח התקשורתי. ורבים מהם גם טועים, לבלבל בין השימוש באמצעים טכנולוגים חדשנים כרשתות חברתיות, כשווי ערך ליצירת סוג אחר של שיח, כאשר למעשה הם מנציחים את אותו קו מחשבה המבוסס על הגיון תקשורתי מצומצם ולא על ההגיון הדמוקרטי-פוליטי.

יאיר לפיד הוא ראש המחנה הזה. ההגיון התקשורתי הוא העיקרון המנחה אותו. התקשורת היא מרחב הזמן המפעיל אותו. השעון שלו מכוון לקצב הפעימה התקשורתי ולכן בכל פעולותיו ניתן לזהות, כמעט תמיד, את הצורך לפעול מהר, את הבהילות, את המאבק על הדימוי ולא על המהות. לפיד כמובן לא לבד, קשה מאוד להתעלם היום מן השיח התקשורתי וממהירותו, השפעתו אדירה וזמן החסד של הפוליטקאי קצר עד אימה, אך טעות גדולה יותר היא לחשוב שהזמן התקשורתי הוא הזמן הנכון. כי כאשר אנשים באים לבחון את המעשה הפוליטי, כאשר הפוליטיקה בוחנת את עצמה ואת פעולותיה, מרחב ההתייחסות איננו באמת רק הרגע, ואיננו רק הכותרת של אתמול. למרות הדימוי הנפוץ של הזיכרון הציבורי הקצר, מה שמגבש את עמדת הציבור בשאלות שונות, הוא תמיד עמוק יותר מן הנראה לעין.

המהירות משנה את היחס שלנו למרחב האישי, למרחב העירוני ולמרחב הפוליטי, ומשרתת טוב מדי ובהצלחה גדולה את ההגיון הכלכלי הניאו-ליברלי, תוך נישולם המתמיד של האיטיים והחלשים. דברים אלו של פול וירליו מספרו הנודע משנת 1986 על זמן ופוליטיקה נותרו בעלי ערך עד היום, אך עליהם, יש להוסיף את המבט בן זמננו. בעידן הדיגטלי רישתי המהירות איננה רק משרתת הגיון כלכלי של תאוצה מתמדת של הזמן, אלא למעשה כולאת אותנו בתוך "הזמן האמיתי", בתוך הווה רישתי רב עוצמה שמתוכו אנו מגדירים את עצמנו ואת המציאות שלנו. בתוך ה"זמן-הווה" הזה, הפוליטיקה הישנה של הדמוקרטיה הליברלית, מתקשה לשרוד ולשמר את הגיונה ואת תפקידיה.

אך יש לזכור, העובדה שהמהירות מכתיבה לנו את המציאות הפוליטית שלנו, איננה מכת גורל ואיננה הכרח שאין מנוס ממנו. העובדה הזו היא בסופו של דבר בחירה, תשובה לשאלה, איזה חיים אנו רוצים כקולקטיב, על איזה תפישת טוב אנו נאבקים. כי הדיקטטורה של המהירות היא מסוכנת, היא איננה עסוקה בתפישת טוב, היא עסוקה בהעמדת פנים, ביצירת דימויים, בתחרות על תשומת הלב הציבורית שלנו, עכשיו בזמן אמת, בתוך ה"זמן-הווה" הנמתח לנצח שבו אנו חיים. בתוך מציאות שבה אנו כל הזמן נותרים מחוברים ומגיבים לכל צפצוף הנייד שלנו, כדי לאשש, כל פעם מחדש את עובדת היותנו קיימים ואת עובדת היותנו חלק מהזמן ורוחו.

הבעיה היא שבתוך "הזמן-הווה" אין משמעות לדיון, אין משמעות לתהליכים, אין משמעות לאזרח, יש רק צורך מתמיד לייצר אמירות, לייצר החלטות, לייצר נראות מיידית שתחלחל תודעה הצרכנית שלנו, שלא נחשוב לרגע שאין תמורה, כי השאלה היא לא האם יצרנו חברה טובה יותר אלא האם יש די חומרים לסרטון סיכום ויראלי של מעללינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s