חופש העיתוי

חופש העיתוי
הכל היה כמעט מושלם,
תקתק כמו שעון
הפצצות פגעו ביעדן
האויב ניגר ראשון
אך לא הגענו למיצוי
הכל בגלל העיתוי.

בלי הרבה מאמץ הצליחו דוברי הממשלה להפוך את הדיון בהמשך הבנייה במזרח ירושלים ללא יותר משאלה של עיתוי. אין חשיבות לשאלות המהותיות, האם ראוי לבנות במזרח ירושלים? מהי המשמעות של הבנייה הזו? האם סביר, כי מחד, אנו מכריזים מעל כל במה כי ידינו מושטת לשלום בעוד למעשה ידינו מכוסה במלט?

כן העיתוי הוא הגורם למבוכה, אם רק היינו מתאפקים מחכים עוד יום, מחכים שביידן יחצה את איילון כדי לנסוע להרצות בתל אביב ולאחר מכן מלווים אותו בקול תרועה לשדה התעופה בן גוריון ורק ואז מפשילים שרוולים ומכסים את הארץ בשמלת בטון, הכל היה נראה אחרת.

אבל לא יכולנו להתאפק, זה כבר ממש דגדג בקצות האצבעות, האפשרות לראות במהרה בימינו את ירושלים של מטה מתאחדת עם ירושלים של מעלה ואת מערב העיר ומזרחה פושטים ידים להקיף את השכונות הערביות לחבק אותן באהבה.

במחשבה שנייה אולי העיתוי לא היה מקרי? אולי לכולם זה היה מאוד נוח? אולי זה פשוט התאים לכל המעורבים בפרשה? ביידן מצא הזדמנות לגעור בידידתה הטובה של אמריקה ושוב ל"הוכיח" כי ארצות הברית היא גם ידידה של הפלסטינאים ובעיקר מתווכת ראויה ואוביקטיבית. ביידן קיבל הזמדנות לנזוף במילים רכות בישראל ולחבק את אבו מאזן באותה עת.

לשכתו של נתניהו הרוויחה הזמדנות להראות לאמריקאים שהם צריכים להתאמץ קצת יותר וכי לישראל יש מדניות משלה בלי להכעיס יותר מדי, כלפי הפלסטינאים הוכחנו שוב שהזמן לא בהכרח עובד לטובתם ובמישור של הפוליטיקה הפנימית, הרווח הוא כפול, גם לא וויתרנו אל מול האמריקאים על מזרח ירושלים ועל עמדותינו וגם קרצנו בו בעת לימין, אשר חושש שנתניהו שינה את עורו.

השר אלי ישי העמיד אמש פני תם, "אם הייתי יודע שההחלטה תתקבל בעיתוי הזה הייתי מעכב אותה". אך העיתוי לא היה מקרי, אלי ישי אולי הצטייר לרגע כמי שאינו שולט במתרחש במשרדיו אך מאחורי הקלעים מתרבות הקריצות של יודעי החן.

אבו מאזן מצידו זכה לתמיכה אמריקאית מרבית וכך הוא שוב מופיע כמגן ירושלים וכמי שאיננו רק בובה חסרת אונים של ישראל אלא מנהיג אחראי שאיננו מפחד מעימות, עוד נדבך חשוב במאבקו נגד התחזקות החמאס.

רק דעת הקהל הישראלית נפלה במלכודת ועסקה כל היום במבוכה ובאיחור הלא אלגנטי של האורחים לארוחה עם ראש הממשלה ורעייתו. קל ומפתה לתלות את כל הבעיה בתזמון, להניח מראש שמזרח ירושלים היא מחוץ למשחק, בייחוד שהמושג מזרח ירושלים מתפרש בין גבעת זאב דרך מישור אדומים ועד מבואות בית לחם. כל כך קל לראות את כל האירוע כעוד צעד שלומיאלי חסר אחריות של הממשלה בעוד שקביעת עובודות בשטח, היא המציאות היומיומית של הנוכחות שלנו בשטחים.

ידינו מושטות לשלום מילותינו ברורות, קולנו חד וחזק רק כוונותינו אינן טהורות. או כמו שאמר דודו של המלט, בנסיונו להתפלל לאל, כאשר הבין שהטבעת מתהדקת סביבו :
מלותי עולות אל על
מחשבותיי למטה נותרות,
מילים ללא מחשבות
לעולם לשמיים לא מגיעות.

12 מחשבות על “חופש העיתוי

  1. איזה יופי שכתבת, כי אני מאתמול (או שמא היה זה שלשום) כשהתחילו ההתבטאויות האלו על העיתוי הלא מוצלח של ההכרזה על הבניה – רוצה לכתוב פוסט עם כותרת שמדברת על העיתוי כבעיה.

    תודה.

  2. ישראל בה גדלתי חזרה והכריזה בכל הזדמנות על דבקותה בשלום. האמנתי בלב שלם להכרזה הזאת. אני תוהה מתי הסתמן השינוי – כלומר מתי התחלפה השפה הפנימית, לא החיצונית. מתי הגיעה ההכרה שרעיון השלום הוא לא יותר ממס שפתיים ליברלי, ושבעצם אף אחד לא מתכוון ברצינות. אני חושבת שהשינוי התפישתי התחולל בימיו של שמיר, כתגובת נגד פנימית לשלום עם מצריים. כלומר רק אחרי שחווינו שלום קונקרטי אפשר היה להיפרד מהשלום האוטופי.

    • מירי, אני חולקת עלייך ולראייה מביאה את תקופת רבין והסכמי אוסלו. שם היתה באמת חתירה לשלום ולהסכמים ובאמת הורמה כל אבן אפשרית בדרך לשלום המקווה, בתמיכה של שכבות רחבות מאוד בעם.

      • אני חושבת שעל הרצף ההיסטורי תקופת אוסלו תוכר כסטייה חמורה מהתקן. עובדה שאחר כך מנהיגינו חזרו לאותו תלם בדיוק. אני מניחה שלאורך ההסטוריה, ולא רק אצלנו, ניתן לאתר תופעות דומות – של סטייה מהתלם הקבוע ותיקון. זה מייאש לחלוטין.

      • אני חושב שעד האינתיפדה הראשונה הייתה אמונה אמיתית בישראל שהשלום הוא אפשרי. כמובן שהפלסטינאים לא היו באמת חלק מאותו שלום. הפתרון היה לכאורה בין ישראל למדינות השכנות.

  3. יפה כתבת. כל עניין העיתוי הוא פארסה. זה היה סימון ישראלי בוטה שעל ירושלים (הרחבת גבולות ירושלים היא סיפור בפני עצמו) לא מדברים. שלנו לנצח נצחים ונצחי נצחים וכולי.
    במילים אחרות, כל ההצעות הנוכחיות שבידן הביא אתו שוות לזכוכית השבורה שהגיש לו ביבי.

    ההבדל בין הרטוריקה של פעם וזו של היום הוא שהיום משחקים פחות במשחקי מסכות. יורקים ישר בפרצוף. אל הצלחת בארוחת הצהרים הדיפלומטית.

  4. אני הייתי מגדיר זאת אחרת, המסכות עוד שם, אך בכל בוקר ניתן ללבוש מסכה אחרת. אולי אף חמור מכך ניתן להחליף מסכה כל כמה דקות. כל ההתנהלות המדינית הישראלית בנויה על שניות. השניות הזו מיועדת לרצות מספר רב של קהלים בו זמנית. על מנת להגיע לריצוי מקסימלי מעת לעת צריך לדרוך למישהו על הרגל וללטף את השני. הבעיה הגדולה ביותר של המדיניות הישראלית היא שרובה הוא שיח של שכנוע עצמי פנימי

  5. האמונה ששלום הוא אפשרי התנפצה ב- 4.11.95.
    ובאשר לעיתוי, שוחחתי הערב עם מישהו ששמע ממקור מקורב לרוה"מ, כיצד נפלו פניו כששמע על החלטת אישור הבניה. גם יו"ר הועדה לא חשבה שהנושא רגיש דיו בכדי לשתף את לשכת רוה"מ. אף אחד לא רואה שום דבר חוץ מאשר את המשימה הקטנה שלו. אין תמונה כללית. ישראל 2010. אם זה לא היה הטיפש שלי הייתי צוחקת (תרגום מאידיש).

    • בסופו של דבר, זה לא באמת חשוב אם נתניהו ידע או לא ידע זהו רק סימפטום להתנהלותה של מדינת ישראל בכל מה שקשור לשיחות שלום עם הפלסטינאים

  6. מבלי להתייחס לעצם העניין עצמו, חייב להאמר דבר אחד בהקשר לעיתוי. ועדת בניה מחוזיות הם גופים סטאטוטורים עצמאים. התערבות היחידה שיש לשר או ממשלה לגבי החלטותיה הוא בדרך של מינויים.
    החלטות הועדה הן מעשה חקיקה.

    המחשבה שמישהו חושב שראש הממשלה ווא שר הפנים היו יכולים להשפיע על סדר היום של הועדה היא מקבילה לכך שראש ממשלה היה מרים טלפון לנשיאת בית המשפט העליון ומודיע לה שהוא מבקש שמחר יבטלו את הדיון בבג"צ הזה או בדיון בתיק של אולמארט.

    יתרה מזה אין לי ספק שאם זה היה הפוך כלומר איזה שהוא שר תומך התנחלויות היה מפעיל לחץ על ועדה לתכנון בניה לקיים דיון היו פה מתרוממות זעקות שבר עד לב השמים על התערבות פוליטית הגסה בהחלטות של גוף "מקצועי" ומשה הנגבי היה מרוב התרגשות היה משווה את זה לסוף הדמוקרטיה הישראלית.

    התערבות הממשלתית יכלה להיות למשל בעת הקצאת הקרקע ואו במסגרת הדיון בועדה עצמה אולם לא על עצם הדיון ואו ההפקדה.

  7. אגב, רק הייתי רוצה לאוורר שוב את האמת החבוטה שבמקום בו אתה מתלבט האם המדיניות היא פרי רשעות או טמטום – כדאי להבין שמדובר בטמטום פשוט.
    אין טעם לייחס כל חשיבה ארוכת טווח או קצרת טווח למדינאים. בעיקר לא לאלו שלנו. בעיקר לא לאלו של הממשלה והכנסת הנוכחיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s